קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה בעבירת פיטום אווזים: נגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה של עינוי, התעללות והתאכזרות לבעלי חיים על פי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים). הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. לאחר שנשמעו ראיות בתיק זה, הכרעתי דינו של הנאשם ביום 21.1.10 והרשעתיו בביצוע העבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום. הכרעת הדין מפורטת היא ואין צורך להרבות מילים, אומר אך זאת שמדובר במעשה המכונה "פיטום אווזים" לצורך ניצול כבדי האווז, שכידוע, נחשב כבד האווז למעדן. עוד יצויין כי הנאשם המשיך בעיסוק זה לאחר למעשה תחום חקלאי זה נאסר. לאחר הרשעתו, החליף הנאשם שירותי סניגור ושכר שירותיו של עורך דין צברי. עורך דין צברי ביקש כי הנאשם יבדק בדיקה פסיכיאטרית על מנת לבחון מצבו הנפשי. וכך הוריתי. הפסיכיאטר אשר בדק הנאשם מטעם הפסיכיאטרית המחוזית, קבע בחוות דעתו כי עומדת לנאשם ההגנה לאי שפיות ולמעשה קבע כי בעת ביצוע העבירות התקיים בו הסייג הקבוע בסעיף 34 ח' לחוק העונשין. התביעה לא השלימה עם מסקנה זו, ועתרה לחקירת הפסיכיאטר על חוות דעתו. לאחר שהעיד הפסיכיאטר ולאחר שנחקר ארוכות על ידי התובע, מבלי שהוצגה לבית המשפט חוות דעת נגדית, ואף לאחר שהפסיכיאטר עמד על דעתו ולא שינה ממנה, דהיינו שהנאשם אינו נושא באחריות פלילית למעשיו, עמדה התביעה על עמדתה שיש לדחות חוות הדעת. טענת התביעה בשני יסודות. באחת כי לאחר שהורשע אדם אין לבטל הרשעתו בקביעה כי לא היה שפוי בעת ביצוע העבירות ומתקיים בו הסייג לאחריות הפלילית. הטענה היא שמקומה של ההגנה היא בטרם הרשעה, עד כי אין מקום "לגלגל הגלגל אחורנית". עוד הדגישה התביעה כי הנאשם סירב להיבדק במהלך כל משפטו ואך משהורשע ניאות להיבדק. לפיכך מה לו לבית המשפט שישמע לבקשת הנאשם לאחר שהורשע? טענה שנייה היא שאין חוות הדעת הפסיכיאטרית ועדותו של הפסיכיאטר יכולה לבסס הגנת אי השפיות. כאן טענה התביעה כי מעשיו של הנאשם דהיינו בניהול עסק חקלאי ובפיטום אווזים מעדים על שפיות דווקא ולא על אדם חסר שפיות. על פי דעה זו, אדם הלוקה בנפשו מחמת מחלת נפש אינו מסוגל לנהל העסק כפי שעשה הנאשם. אין ממש בטענות התביעה. באשר לטענה כי מקומה של טענת אי השפיות להתברר אך ורק בטרם הרשעה, הרי מצאתי להביא דברים שנאמרו אומנם אגב אורחה בפסק דין, אך אין להתעלם מהם. כוונתי לפסק הדין בעניין רע''פ 2111/93 יוסף אבנרי נגד מדינת ישראל פד מח חלק חמישי בעמ' 139. וכך נאמר: סוגיית האי-שפיות .5שאלת שפיותו של נאשם עשויה להתעורר בהקשרים שונים במהלך הדיון הפלילי (ראה ספרו של י' בזק, אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו (קרית ספר, מהדורה 3, 1985) 216): א. הקשר אחד הינו בשלב שלפני תחילת הדיון. כאן שאלת שפיותו של הנאשם הינה במישור הדיוני, שכן השאלה העומדת על הפרק הנה אם הנאשם מסוגל לעמוד לדין. בהקשר זה קבע המחוקק כי נאשם שבית המשפט מצא כי אינו מסוגל לעמוד לדין מפאת היותו חולה נפש או לוקה בשכלו, אין לנהל נגדו הליכים פליליים (ראה סעיף 170לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). הגיונה של קביעה זו נעוץ בחוסר הצדק ובחוסר התוחלת שבניהול הליכים פליליים כנגד אדם אשר אינו מסוגל להבינם ולו אף באופן הכללי ביותר. ב. הקשר אחר שבו מתעוררת שאלת שפיותו של אדם הוא בעת הדיון לגופו של עניין בשאלת אחריותו הפלילית. כאן קבע המחוקק בסעיף 19לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הגנה מפני אחריות פלילית במקרים שבהם הנאשם ב"שעת מעשה לא היה מסוגל, מחמת מחלה שפגעה בשפיותו או מחמת ליקוי בכשרו השכלי להבין את שהוא עושה או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג". בניגוד למקרה הראשון הדן במישור הדיוני-מקדמי, הרי בשלב זה, שבו נשמע הדיון לגופו, שאלת השפיות מתעוררת במישור המהותי, של עצם האחריות הפלילית. על-פי הפסיקה היבט מרכזי בהגנת אי השפיות הוא "הגנת הדחף לאו בר כיבוש". ההלכה קבעה כי הגנת הדחף לאו בר כיבוש תחול רק כאשר הוכחו שלושה תנאים מצטברים: (א) בשעת מעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נשא האישום, (ב) עקב שלילת כוח רצונו או החלטתו של הנאשם במידה ניכרת וזאת - (ג) בשל השפעת מחלה נפשית שסבל ממנה אותה שעה. ראה: ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי ו-ערעור נגדי [1], בעמ' 328; ע"פ 187/61 פנו נ' היועץ המשפטי לממשלה (להלן - פסק-דין פנו [2]). ג. שאלת שפיותו של נאשם יכולה להתעורר גם לאחר שבית המשפט הרשיע את הנאשם וגזר את דינו, זאת אם במהלך הנשיאה בעונש מתברר כי הנאשם לוקה במחלת נפש. מבחני השפיות בכל אחד מן השלבים הנ"ל שונים זה מזה ועל-כן אין ללמוד מניה וביה גזרה שווה מן המבחנים שקבעה הפסיקה בסוג אחד של מקרים על המבחנים שאותם יש ליישם בסוגי המקרים האחרים. כל מקרה ראוי לו שייבחן על-פי הכללים החלים על אותו מישור. (ההדגשה שלי - א.ה). ההיגיון בקביעה זו פשוט הוא. שפיות הדעת נוטלת מן האדם האחריות הפלילית. ולפיכך מה נפקא מינה באיזה שלב ייקבע שאדם חסר אחריות פלילית עת ביצע מעשה. האם יעלה על הדעת לומר שמשלא נבדק נאשם עובר להרשעתו, אלא אך לאחריה הפך להיות לבר אחריות פלילית עד כי ישא עונשו על לא עוול בכפו?! באשר לטענה כי על בית המשפט לדחות חוות דעת הפסיכיאטר הרי גם טענה זו דינה להידחות. אכן, בית המשפט אינו כבול לחוות דעת רפואית, והקביעה הסופית בידי בית המשפט. בית המשפט רשאי לקבל את עמדת הרופא ורשאי הוא לדחותה או להעדיף על פניה עמדת רופא אחר. במקרה שלפנינו לא המציאה התביעה חוות דעת סותרת. לפיכך בחנתי האם יש בידי כדי לבטל דעתו של הפסיכיאטר. כידוע בעניין זה על בית המשפט להתמקד בשאלת יכולתו לסמוך על חוות דעתו של המומחה. בחנתי חוות הדעת כמו גם עדותו של הפסיכיאטר לפני ולא מצאתי בסיס לכך שלא אסמוך על חוות דעתו. לא מצאתי סדק כלשהוא בחוות הדעת ובעדות כדי להביא לקעקוע או להפרכת חוות הדעת. לפיכך אני קובע כי אני סומך על חוות דעתו. השאלה השנייה שיש לשאול היא האם יש בחוות הדעת לקבוע כי הנאשם לא יכול היה להבין או לדעת האיסור שבמעשה. הפסיכיאטר שהעיד לפני, הסביר באופן ברור כי הליקוי הנפשי ממנו סבל הנאשם באותה עת, נטל ממנו יכולת ההבנה והידיעה. כמו כן, הסביר הפסיכיאטר כי גם אם על פני הדברים נראה לאדם אחר כי הנאשם מתנהל כאדם "רגיל" הרי למעשה אין אלה פני הדברים. אשר על כן, אני קובע כי לנאשם עומד הסייג לאחריות פלילית כקבוע בסעיף 34 ח', ולפיכך לא היה הנאשם בר אחריות בפלילית בעת ביצוע המעשים כל פי הכרעת הדין. בעלי חייםמשפט פליליהרשעהצער בעלי חייםפיטום