מהו השתק הבטחה ? נפסק כי "תורת "המניעות על סמך הבטחה", או כפי שהיא מוכרת גם כ"השתק מכוח הבטחה", ראוי לה שתפעל בשיטתנו המשפטית במקרה המתאים. מי שנותן הבטחה לזולתו, בידיעה שהלה מתכוון לסמוך עליה ולפעול על פיה, והוא אמנם פועל על פיה ומשנה את מצבו, אין לו חזרה ממנה". אולם, תנאי יסודי להפעלת מניעות הוא "כי הצד המעלה טענת מניעות אכן פעל על יסוד המצג". ע.א. 118/83 עמר ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, לט(1) .693 פעולות המינהל כפופות לחובת תום הלב כאמור בסעיף 39של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - .1973חוסר תום לב עשוי ליצור השתק, שכן "השתק עשוי להיווצר כאשר צד אחד יוצר מצג בפני צד אחר, והצד האחר מסתמך על מצגו של הצד האחד בתום-לב ובאופן סביר ובשל כך משנה את מצבו לרעה" ע.א. 2902/97 אחים עופר הנדסה ופיתוח נ' אירית גליקמן, תקדין עליון 99(1) .1469 ראה גם דיון מפורט בהשתק ובטיבו: רע"א 4928/92 יחזקאל עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, בעמ' 100ואילך, מפי כב' השופטת דורנר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השתק הבטחה: השופט ש. ברלינר: .1בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת למלשטרייך-לטר) מיום 20.8.98, בשני תיקים אזרחיים, שהדיון בהם אוחד, והם נוגעים לזכויותיה של המערערת בנכס הנמצא בקרית טבעון: הראשון, ת.א. 16943/93, בו תבע מינהל מקרקעי ישראל את המערערת וביקש להורות על סילוק ידה מחלקה 391 בגוש 10607הנמצאת במפגש הרחובות הציפורנים-השקדים-האלה (להלן - הנכס), וכן ביקש לחייבה לשלם לו דמי שימוש ראויים בגין השימוש בנכס בסכום של 275, 48ש"ח. השני, ת.א. 17857/95 בו הגישה המערערת תביעה כספית נגד המועצה המקומית קרית טבעון (להלן - המועצה) לשלם לה סך של 000, 656ש"ח, לאחר שלטענתה נגרמו לה נזקים עקב ההשקעות בנכס לאחר שרכשה אותו על סמך מצגים והבטחות של המועצה המקומית. כב' השופטת למלשטרייך-לטר קיבלה את תביעת המינהל וחייבה את המערערת לפנות את הנכס תוך 90יום ממועד מתן פסה"ד, כמו כן חייבה אותה לשלם דמי שימוש ראויים בסכום של 156, 33ש"ח, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 000, 5ש"ח + מע"מ. כמו כן דחתה כב' השופטת למלשטרייך-לטר את תביעתה של המערערת נגד המועצה וחייבה את המערערת לשלם למועצה סך של 000, 5ש"ח + מע"מ. מכאן הערעור. .2המערערת היא אמנית בעבודות מסגרות. בשנת 75' רצתה להשתקע בטבעון, לטענתה בעידוד המועצה. המועצה אכן תמכה במעברה של המערערת לטבעון וביום 25.9.75הפנתה המועצה מכתב המלצה אל משרד המסחר והתעשיה. במכתב צויין כי המערערת "הינה בעלת מקצוע בשטח המסגרות ומעוניינת לרכוש מבנה טרומי לצורך פתיחת מסגריה. מבנה זה הורכב על שטח ציבורי באישור המועצה המקומית לפני מספר שנים. אנו מעוניינים לאפשר לגב' את רכישת המבנה והפעלת המסגריה במקום עד אשר נפתח את אזור המלאכה החדש. נודה לכם באם תאפשרו לה ותעזרו לה לקבל הלוואה לצורך רכישת המבנה". כמו כן כתבה המועצה למערערת ביום 16.11.75את המכתב נ/7, שענינו "רשיון למסגריה ברח' השקדים". נכתב שם: "בהמשך להמלצת הנהלת המועצה מיום 3.11.75, הרינו להבהיר כדלקמן: דרישת המועצה לפינוי המבנה המשמש למסגריה ברח' השקדים, לא תמומש כל עוד לא תהיה אלטרנטיבה באיזור התעשיתי הכוללת: מבנה, חבור חשמל, ומים כאשר כל ההוצאות חלות עליך. המועצה תסייע לך להובלת מכשירים ומבנה מפורק לאיזור התעשיה בקרית טבעון. כנגד הנ"ל הינך מתחייבת לפנות המבנה בהתאם לתנאים הנ"ל, בעת שתתבעי ע"י המועצה, ללא דרישת פיצויים כספיים מסוג כלשהו". את המבנה הטרומי בחלקה, בשטח 24מ"ר הקים מר אברהם שנפלד כ - 10שנים לפני כן. המערערת התקשרה עימו בהסכם מיום 2.10.75, לרכוש ממנו את המבנה, תמורת סכום של 000, 25ל"י. בהסכם 6סעיפים והוא מודפס על פני עמוד אחד. במבוא להסכם הודגש ששנפלד "מצהיר כי המבנה עצמו הוא בבעלותו המלאה", וכי הנכס הנמכר הוא "המבנה". סעיף 2של ההסכם קובע כי תמורת הסכום האמור "מוסר המוכר לקונה את החזקה במבנה וחתימת הצדדים על הסכם זה מהווה ראיה מכרעת לתשלום הכסף ולמסירת החזקה". סעיף 4של ההסכם קבע כל ההוצאות לרבות "תשלום דמי הסכמה" ישולמו על ידי המערערת. "למעט חובות על הבעלות במבנה בלבד אם קיימים חובות כאלה בכלל". סעיף 6של ההסכם קובע כי: "הקונה מצהירה כי ידוע לה שהמוכר מוכר לה את הבעלות והחזקה במבנה בלבד במצבו כיום ואין הוא אחראי למצב החוקי של המבנה הן מבחינת חוקי העזר בקרית טבעון, הן מבחינת הבעלות על הקרקע הן מבחינת חוקי התכנון והבניה והן מכל בחינה חוקית אחרת ועם חתימת הקונה על הסכם זה היא מוותרת על כל טענת מום נסתר או כל טענה אחרת". (ההדגשה שלי - ש.ב.) במהלך השנים הרחיבה המערערת את המבנה הטרומי ופתחה ברשיון מטעם המועצה בית קפה. בשנת 90' נקלעה המערערת לקשיים כספיים ואז נטשה את הנכס, בלא שמצאה אדם אחר במקומה להחזיק בו. מדובר בשטח ציבורי פתוח, והבעלות בקרקע היא של מינהל מקרקעי ישראל. משנודע למינהל על החזקת המערערת בחלקה, נוהל מו"מ בין הצדדים שלא הניב פירות, ובסופו של דבר דרש המינהל את דמי השימוש הראויים וכן את סילוק ידה של המערערת מן החלקה. המערערת התגוננה בטענה שיש לה זכויות בנכס, וכן הפנתה תביעה אל המועצה לפצותה על נזקיה. כב' השופטת למלשטרייך-לטר ציינה בפסק הדין כי המערערת רכשה זכויות במבנה בלבד, לא קיבלה את טענת המערערת כי בשנים 77' עד 91' פעלה בנכס על פי רשיון עסק אם כי עולה שבזמן מסויים בעבר, אכן ניתן למערערת רשיון עסק במקום. באשר לזכויות המערערת כלפי המינהל, נקבע כי המערערת "לא קיבלה כל היתר או הסכמה מהתובעת לתפוס חזקה במקום או כל זכות אחרת". עוד נקבע כי "המינהל ידע לראשונה על המצאות המסגריה בשנת 87'". טענת המערערת כי שתיקת המינהל יצרה הרשאה מכח השתק, נדחתה שכן "במונחי עבודת מינהל מקרקעי ישראל אין לראות תקופה של 4שנים כתקופה היוצרת הרשאה כשימוש מכח השתק... רשיון מכח השתק כאמור תוקפו יפה רק במערכת יחסים אובליגטורית... ואינו ניתן להעברה לצד ג' ללא רשות המינהל כך שביום שעזבה הנתבעת את המקום, פגה זכותה". באשר ליחסים שבין המערערת לבין המועצה נקבע כי המועצה עודדה את הפעלת המסגריה אך "לא הוכחה כל הבטחה נוספת מעבר למכתב" מיום 25.9.75, וכי מכתב זה אינו מתייחס לזכויות במקרקעין. עוד הוברר כי המערערת לא קיבלה היתר בניה להרחבת המבנה, לא שילמה מיסי ארנונה ולא הראתה כי היה לה רשיון עסק החל מ - 86ואילך. המכתב מיום 16.11.75הראה לדעת השופטת למלשטרייך-לטר "כי כבר בנובמבר 1975ידעה הנתבעת על דרישת פינוי שקיימת". כמו כן קבעה השופטת שרשיון העסק הינו אישי, במקרה דנן הוא היה מנוגד לתוכניות המתאר שחלו על הנכס, וכי "הנתבעת שמה ביוזמתה קץ לשהייתה במקום". תוך התייחסות לע.א. 86/76 "עמידר", החברה הלאומית לשיכון עולים לישראל בע"מ נ' אברהם אהרון, פ"ד לב(2), 337, קבעה כב' השופטת כי אין "במכתבי המועצה הודעה רשלנית כלשהי מצידה היכולה להוות בסיס לתביעת נזיקין כנגד המועצה או הפרת התחייבות חוזית מצד המועצה". לפיכך נדחתה תביעת המערערת נגד המועצה. .3בערעורה חוזרת המערערת למעשה על הטענות שטענה בהליכים שהתנהלו בערכאה הראשונה. אני סבור שאין לקבל את טענות המערערת, ויש לדחות את הערעור. כפי שנזכר לעיל, המערערת ידעה שמדובר בקרקע ציבורית. ההסכם בינה לבין שנפלד מדבר אך ורק על רכישת המבנה ועולה ממנו שאין היא רוכשת כל זכות בקרקע או בקשר אליה. היא אף נטלה על עצמה סיכון של תשלום דמי הסכמה, אך דמי הסכמה כאלה לא שולמו. המערערת לא התקשרה בהסכם עם המינהל לגבי הקרקע. אין לה כל זכות בקרקע. המינהל לא התיר למאן דהוא להקנות למערערת זכויות בקרקע ולפיכך רשאי היה המינהל לדרוש את סילוק ידה של המערערת מן הקרקע. לא היתה כל סיבה למנוע זאת ממנו. בע.א. 19/81 בנימין ביבי נ' ד"ר קרל הורברט ואח’, פ"ד לז(2) עמ' 497 נפסק כי "תורת "המניעות על סמך הבטחה", או כפי שהיא מוכרת גם כ"מניעות על פי היושר", ראוי לה שתפעל בשיטתנו המשפטית במקרה המתאים. מי שנותן הבטחה לזולתו, בידיעה שהלה מתכוון לסמוך עליה ולפעול על פיה, והוא אמנם פועל על פיה ומשנה את מצבו, אין לו חזרה ממנה". אולם, תנאי יסודי להפעלת מניעות הוא "כי הצד המעלה טענת מניעות אכן פעל על יסוד המצג". ע.א. 118/83 עמר ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, לט(1) .693 פעולות המינהל כפופות לחובת תום הלב כאמור בסעיף 39של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - .1973חוסר תום לב עשוי ליצור השתק, שכן "השתק עשוי להיווצר כאשר צד אחד יוצר מצג בפני צד אחר, והצד האחר מסתמך על מצגו של הצד האחד בתום-לב ובאופן סביר ובשל כך משנה את מצבו לרעה" ע.א. 2902/97 אחים עופר הנדסה ופיתוח נ' אירית גליקמן, תקדין עליון 99(1) .1469 ראה גם דיון מפורט בהשתק ובטיבו: רע"א 4928/92 יחזקאל עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, בעמ' 100ואילך, מפי כב' השופטת דורנר. במקרה דנן, כפי שראינו, ידעה המערערת מיסודו של דבר שאין לה זכויות בקרקע, וכי מדובר בקרקע ציבורית. לא היה כאן מצג שהיא הסתמכה עליו. לפיכך אין ממש בטענותיה נגד המינהל. .4הצדדים הסכימו "כי דמי שימוש ראויים למקום השנוי במחלוקת הוא בסך של 800, 1דולר לשנה". (עמ' 2לפרוט' מיום 1.1.98). החזקת המערערת במקום נמשכה על פני 5שנים, ולפיכך היה זה מוצדק לחייבה לשלם דמי שימוש ראויים בסכום השווה ל - 000, 9דולר בעת מתן פסק הדין. .5באותה מידה יש לדחות את טענות המערערת נגד המועצה. כאמור לעיל, מלכתחילה ידעה המערערת שמדובר בקרקע ציבורית, ושאין היא רוכשת זכויות בקרקע. המערערת ידעה כי היא רוכשת רק את המבנה הטרומי. המועצה הביאה לידיעתה שמדובר ב"שטח ציבורי" וכן כי המבנה הטרומי הוקם שנים לפני כן באישור המועצה. המועצה היתה מעוניינת לאפשר למערערת "את רכישת המבנה והפעלת המסגריה במקום" עד אשר יפותח אזור מלאכה חדש. המועצה עמדה בהתחייבות זאת ולא דרשה את פינוי המערערת מן המבנה. אין לומר שהמועצה הפרה את התחייבותה כלפי המערערת. לעומת זאת, ניתן לומר שזכויות המערערת כלפי המועצה, פקעו לאחר שהיא עזבה את המקום. רשיון העסק אינו קשור לזכויות בקרקע ובמבנה, וקבלת הרשיון אינה מעניקה למערערת עילת תביעה נגד המועצה. .6אני מציע על כן כי נדחה את הערעור, ונחייב את המערערת לשלם לכל אחד מן המשיבים סך של 000, 5ש"ח + מע"מ. ש. ברלינר, שופט השופטת ב. גילאור [אב"ד]: אני מסכימה. השופט י. דר: אני מסכים. י. דר - שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ש. ברלינר. השתק / דיני מניעות