קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התאבדות בגלל מחלה - ביטוח לאומי: סגן הנשיא (קובובי): 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין - השופט אדלר; נציגי הציבור: ה"ה שרון וקדר; תב"ע לט/90-0) שדחה את עתירת המערערת להצהיר שמות בעלה, (להלו - המנוח), בא כתוצאה מפגיעה בעבודה. 2. בית-הדין האזורי קבע אמנם שמחלת האוזניים בה לקה המנוח היתה פגיעה בעבודה (מיקרוטראומה), אך שלל קשר סיבתי בין המחלה לבין התאבדותו של המנוח, וזאת בהסתמך על חוות-דעתו של המומחה הרפואי, הפסיכיאטר ד"ר מאסטר. 3. עיקר טענותיו של בא-כוח המערערת היו, כי בית-הדין התעלם, ללא הסבר, מחוות-דעתו של ד"ר איזק (נ/8), שטיפל במנוח בעת אשפוזו בבית-החולים "שערי צדק" לאחר ניסיון ראשון של התאבדות. ד"ר איזק מסר, שהמנוח "התלונן על קשיי שמיעה מזה כ- 4שנים, עם זמזום תמידי באוזניים, דבר אשר מרר את חייו", וכך: "יש אמנם שכיחות יתרה בין מצב דכאוני לבין סוכרת: כמו בכל מצב של דיכאון, עלולה כל הפרעה גופנית נוספת להפריע שבעתיים ולכן ייתכן מאד שיש קשר בין החרפת דכאונו לבין הפגיעה בשמיעה והזמזום התמידי באוזניים... "; לא ניתנה גם תשומת לב לדו"ח הגברת שלייכר, מתחנת בריאות הנפש, אשר אמרה, בין השאר: "פתאום לפני 4 שנים התחילו הזמזומים. הם ממשיכים יום ולילה ומפריעים לו בכל תחום בחיים. מעצבן ומרגיז אותו נורא, וגורם לו להשתגע" (נ/1). למען הדיוק - טען הטוען - ד"ר מאסטר אזכר אמנם קטעים מ-נ/ 8ו-נ/1, אך התעלם כליל מהמובאות דלעיל, כלא היו, והרי אלה דברים שנרשמו על-ידי אנשים שהכירו את המנוח, טיפלו בו והתרשמו ישירות, התרשמות מקצועית ואנושית כאחד, מסבלו ומהגורמים שהטרידו אותו. 4. לטענת באת-כוח המוסד, התייחס ד"ר מאסטר לכל החומר שהיה לפניו, והא ראיה ציטט הן מדו"ח העובדת הסוציאלית שהזכירה בעיות משפחתיות והן מחוות-דעתו של ד"ר איזק, בה ההתבטאות אינה חד-משמעית, כי אם בלשון "ייתכן". ד"ר מאסטר שלל חד-משמעית אפשרות של קשר סיבתי בין העבודה לבין מחלת הנפש ממנה סבל המנוח. ההלכה, בתביעות מעין זו, הסובבות על צירו של סעיף 75לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, היא שאין לקבל את המוות כתוצאה מפגיעה בעבודה, אלא אם הוכח שלפגיעה היתה השפעה משמעותית על בוא המוות. 5. סעיף 75 פותח במלים אלה: "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו... "; לשאלה, כיצד לפרש את הדיבור "גרמה למותו", השיב בית-הדין בדב"ע שם/158-0 (לא פורסם), כי - "די להוכיח... קיומו של קשר בין סיבה לתוצאה, ואין חובה להוכיח סיבתיות ישירה ובלעדית" (צוטט בדב"ע מא/142- 0, בע' 168, מול האות א; ובדב"ע מג/48- 0, בע' 154, מול האות ד). 6. בשלושה ערעורים אלה (שם/158-0; מא/142- 0; מג/48- 0) נדונה שאלת הקשר הסיבתי בין אוטם שריר הלב, שהוכר כפגיעה בעבודה, לבין מותו של המבוטח, מספר שנים לאחר מכן. לא חלקו על כך, שלהופעת האוטם עצמו תרמו שני גורמים: מצב פתולוגי (לרוב טרשת העורקים הכליליים) המהווה qua non conditio sine ואירוע בעבודה. אך עם בוא המוות, התעוררה מייד מחלוקת בעניין הקשר הסיבתי, כמשמעותו בסעיף 75 רישה. בדב"ע מא/142- 0, הוכח, שמותו של הנפגע נגרם על-ידי התדרדרות של מצבו, התדרדרות שלא היתה קשורה עם האוטם דאז, אלא "אך ורק עם מחלתו היסודית שהתפתחה אט-אט לאורך עשרות בשנים" (שם, בע' 168, סעיף 5). בדב"ע מג/48- 0, הוכח, שלאוטם התאונתי היתה השפעה "מסוימת", אך נפסק שלא די בכך "על מנת לקבוע כי האוטם הראשון הוא זה ש'גרם' למותו של המנוח ויש צורך בהשפעה ,משמעותית' כדי לקבוע, כי אותו אוטם היה 'הגורם' למוות" (שם, בע' 154, מול האות ו). 7. ועתה לענייננו: פסק-הדין שבערעור עומד כל כולו, במסקנתו השלילית, על חוות-דעתו של ד"ר מאסטר ובמיוחד על הקטע האחרון שבחוות-הדעת: "מסקנה: לפי דעתי אין עדות להוכחה שהיה קשר סיבתי בין עבודתו של המנוח לבין מחלת הנפש ממנה סבל". למסקנה הנ"ל - ש"אין עדות להוכחה" - לא קדמה, כמצופה, הרצאת דברים בה מסביר המומחה את הלך מחשבתו, את שיקוליו לכאן ולכאן, את הדעות המקובלות בעולם הרפואי. כל שקדם ל"מסקנה" הוא קטלוג של עובדות: א) המנוח סבל מהפרעות בשמיעה ומזמזומים באוזניים החל מ-1972; ב) למרות זאת לא חיפש עבודה אחרת: ג) המנוח סבל מסוכרת קשה: ד) העובדת הסוציאלית אומרת ב-נ/ 1שהתרשמה "שהמדובר באדם הסובל קשות מבעיית סוכר וזמזום באוזניים" וכי יש גם בעיות הקשורות למתחים משפחתיים; ה) ציטוט קטע מ-נ/8, בו מסביר ד"ר איזק שהמנוח ניסה להתאבד על רקע של דיכאון. 8. מקובלים עלי דברי בא-כוח המערערת, שחוות-הדעת של המומחה לוקה בחסר וכי "החסר" משמעותי ביותר לעניין תרומתה של הפגיעה באוזניים למצבו הדכאוני של המנוח. לא נראה שניתנה תשומת לב או תשומת לב ראויה לקטעים שצוטטו בסעיף 3 דלעיל. בבוא בית-הדין להכריע בערעור, עליו לתת את דעתו לכל חומר הראיות, שחוות-הדעת של המומחה הרפואי אינה אלא חלק הימנו. מכלל חומר הראיות עולה, כי הפגיעה באוזניים, המלווה בסבל רב ובלתי-פוסק, תרמה תרומה משמעותית לדיכאון הנפשי שהביא למעשה ההתאבדות. 9. הערעור מתקבל. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בסך 500 ש"ח בצירוף מע"מ.רפואההתאבדות