התניית בקשת רשות להתגונן בתשלום כספי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התניית בקשת רשות להתגונן בתשלום כספי: ערעור על החלטת בית משפט השלום, תל אביב-יפו (כב' השופטת שרה דותן), אשר התנה בקשת רשות להתגונן, בתשלום חלק מסכום התביעה (110,000 ש"ח), תוך 30 יום ממתן פסק דין חלקי על סכום זה. 1. ב- 3.2.98 חתמה חברת נ.ט.ס (ישראל) ניהול שירותים בע"מ, בבנק לפיתוח התעשיה בע"מ ("הבנק"), על חוזה הלוואה ובקשה למסגרת אשראי. במועד זה חתמו יצחק מידר ("המערער") ו- 2 אחרים, על כתב ערבות מוגבל ל- 332,000 ₪. ב- 24.5.98 עמד חשבון החברה ביתרת חובה של 312,905.99 ש"ח. הבנק פנה במכתבי דרישה לערבים ומשלא נענה, הוגש ב- 7.6.98 כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד החברה ושלושה ערבים. 2. המערער הגיש בקשת רשות להתגונן (תקנה 204 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הבקשה התקבלה, אולם הרשות הותנתה בתשלום 110,000 ש"ח תוך 30 יום, לבנק - התובע. בהמשך להחלטה, ניתן פסק דין חלקי על סכום זה. 3. בית משפט קמא עמד על טענות ההגנה של המערער אחת לאחת והגיע למסקנה כי טענת ההגנה הראויה לפתיחת שער ולו בדוחק, הינה התנהגות הבנק שלא מסר לידי המערער עותק של כתב הערבות לאחר החתימה, בניגוד לסעיף 4 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב - 1992. המערער, המרותק לכיסא גלגלים, חתם על הערבות ביושבו במכונית. המערער היה סבור בעת החתימה שמדובר בערבות מוגבלת לסכום של 110,000 ש"ח (שליש מהסכום הנקוב בכתב הערבות, לכל אחד מן הערבים). טענת המערער כי ההלוואה נשוא הערבות נפרעה, נדחתה בצדק, מהיעדר פירוט ענייני. הטענות כי הבנק הפר חובות גילוי, אמון וזהירות, המוטלות עליו מכוח כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992, וסעיפים 3 ו-4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשנ"ד-1994, נדחו על פניהן. בית משפט קמא הדגיש כי מדובר בערבות אב לבנו, המנהל ובעל השליטה בחברה הנערבת וכי בנסיבות אלה, אין לייחס לבנק רשלנות או התנהלות שלא בתום לב. הטענה כי המערער לא הבין את האמור במסמך שעליו חתם, לא תישמע עוד. בפרשת בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו סקרה השופטת דליה דורנר את התפתחות הכלל 'לא נעשה דבר' (non est factum), שלידתו בימי הביניים, בעת שהציבור לא ידע קרוא וכתוב, והגיעה למסקנה: "..לנוכח העילות הכלליות שבחוק החוזים, ובכללן טעות, הטעיה, כפייה ועושק, ככלל אין צורך להיזקק לעילת האפסות." (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 573). עקב עמימות טענות ההגנה, הותנתה הרשות בתשלום סך של 110,000 ₪ תוך 30 יום ממתן פסק דין חלקי על סכום זה. עוד נקבע כי במידה ולא ישולם הסכום במלואו תיחשב הבקשה לרשות להתגונן כנדחית. המערער חוייב אף בהוצאות המשיב. 5. בפועל לא שולם הסכום שנקבע בפסק הדין החלקי והוגש ערעור על ההחלטה ופסק הדין. לטענת המערער לא היה מקום להתנות על מתן הרשות, לאור ההלכה כי כל טענת הגנה ראויה להשמע נשמעת בשלב מוקדם זה. המשיב סבור כי אין רגליים לערעור ומשלא סולק הסכום בפסק הדין החלקי, ראוי ליתן פסק דין נגד המערער על מלוא סכום התביעה. 6. על אף קלישותן של הטענות, התקבלה הבקשה לרשות להתגונן, אולם כב' השופטת דותן ראתה לנכון להתנות על הרשות. מחוקק המשנה העניק לבית משפט סמכות זו בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: "רשות להתגונן יכולה להיות מותנית רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל אשר ייראה לבית המשפט או לרשם". כבר נאמר כי השימוש בסמכות ההתנייה תיעשה במשורה, על מנת שלא לנעול השער בפני דל: "ורק נתבע שיש בידו למלא אחרי התנאי שהוטל, יוכל להתגונן, ויזכה אולי, בסופו של דבר, גם במשפט גופו. לכן הורו בתי המשפט, כי לא ישתמשו בכוח לתלות מתן רשות להתגונן בתנאי כזה, אלא, לכל היותר, באותם המקרים בהם היה 'כמעט' בטוח, שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט, היינו, כאשר 'כמעט' רשאי היה לסרב לנתבע, ותחת הסירוב נתן לו רשות מותנית בתנאי" (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר שלמה לוין, סעיף 538 בעמ' 689). 7. אכן היה רשאי בית משפט קמא, לאור העמימות של טענות ההגנה, להתנות על הרשות. אולם, כב' הושפטת דותן לא הסתפקה בהתנייה, אלא הוציאה פסק דין חלקי נגד המערער, לתשלום 110,000 ש"ח תוך שלושים יום. במתן ערבות עד לסכום זה, הודה המערער כאשר הצהיר, בסעיף 3(ב) לתצהיר ההגנה: "כשביררתי עם גבי (בנו של המערער, גבריאל מידר - ר.א.), כי מדובר במסגרת אשראי של עד 332,000 ש"ח שלסכום זה יהיו שלושה ערבים כלפי הבנק גבי, חברת קינג דייויד טורס בע"מ שבניהולו, ואנכי באופן שכל אחד מאיתנו יהיה ערב עד לסכום של 110,000 ש"ח, עוד ציין בפני כי אין כל בעייה לפרוע את סכום ההלואה ולפיכך רמת הסיכון בערבות נמוכה ביותר" 8. בית משפט קמא לא הגביל את הרשות להתגונן על חלק מהתביעה בלבד, כפי שהיה מקום לנהוג, בנסיבות העניין, על פי תקנה 208 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: "פסק דין על חלק מהתביעה חלה הגנת הנתבע רק על חלק מתביעת התובע, או שהנתבע מודה בחלק מתביעת התובע, זכאי התובע לקבל מיד פסק דין בנוגע לחלק שאיננו שנוי במחלוקת, בכפוף לכל הוראה שבית המשפט או הרשם יראה ליתן בדבר השהיית ההוצאה לפועל, בדבר חובה לשלם לקופת בית משפט סכום כסף שנגבה דרך עיקול, בדבר הוצאות או בעניין אחר, ולנתבע יכול שתינתן רשות להתגונן בנוגע ליתרת תביעת התובע". ודוק; ניתן פסק דין חלקי, המלמד על כוונה לנהוג לפי תקנה 208, אולם החיוב שימש כתנאי למתן רשות להתגונן, בפני התובענה כולה. בכך נתפס בית משפט קמא לכלל טעות. 9. יש מקום לקבל את הערעור במובן זה שפסק הדין החלקי יישאר על כנו, מכוח תקנה 208 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ואילו הרשות להתגונן תוגבל ליתרת סכום התביעה ומפאת קלישות טענות ההגנה, תותנה, בהפקדת ערבות בנקאית בסך 60,000 ש"ח, צמודה למדד המחירים לצרכן. המועד להפקדת הערבות 60 יום מיום מתן פסק הדין. לאור התוצאה יישא כל צד בהוצאותיו. הפקדון יוחזר לידיו הנאמנות של ב"כ המערער. בקשת רשות להתגונן