המחלוקת נשוא הערעור הינה צלחת לווין שהותקנה על ידי המערער על גג הבית המשותף בו מתגוררים הצדדים לערעור, עוד בשנת 2003. הכלל הבסיסי בעניינים, בהם הפגיעה היא בזכות הקניין של הזולת, הובא עוד במסגרת ע"א 281/61, משה שלוסר נ' יעקב כ"ץ, פ"ד טו, 2329, בעמ' 2333, לאמור: "אין אדם יכול לדרוש זכות הנאה כל-שהיא מרכושו של הזולת רק מפני שנוח לו הדבר, או מפני שהוא זקוק לזה ולזולת אין הדבר גורם כל נזק שהוא - אפילו מצבו הקשה של האדם הזה עשוי לעורר אהדה אליו מצד בני- אדם. אין לזהות שיקולים מוסריים עם שיקולים שביושר במשמעות המשפטית, דבר התלוי ברצונו הטוב של הזולת אין לכפות עליו 'רצון טוב' זה על-ידי החלת שיקולים שביושר. עוד לא שמענו על הלכה מעין זו". אשר לפגיעת בעל דירה ברכוש המשותף בבית משותף ובדירות אחרות שבבית, הובהר בע"א136/63, ולטר יוסף ואח' נ' יוחנן שוורצמן ואח', פ"ד יז 1722, בעמ' 1725, כי: "אין נפקא מינה אם הפגיעה היא קטנה או גדולה וניתנה לפיצוי נאות אם לא". פגיעה ברכוש המשותף, בלא היתר ובלי רשות - אסורה, ובית המשפט לא ייתן ידו לכך. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקנת צלחת לווין בבית משותף:: 1. לפני ערעור על החלטת המפקחת על רישום המקרקעין רחובות (להלן: "המפקחת"), אשר ניתנה ביום 24.8.2009. 2. התיק נפתח בחודש אוקטובר 2009 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, והועבר לבית משפט זה בהחלטת כב' השופטת ברוש שניתנה בחודש ינואר 2011, זאת לאחר שרשם בית המשפט המחוזי בתל אביב, הורה בחודש אוגוסט 2010 על הפחתת סכום העירבון, והעמידו על סך של -.5000 ₪ לבקשת המערער ובהיעדר תגובת המשיבה. העובדות הדרושות לעניין 3. המחלוקת נשוא הערעור הינה צלחת לווין שהותקנה על ידי המערער על גג הבית המשותף בו מתגוררים הצדדים לערעור, עוד בשנת 2003. 4. לאחר שהצדדים לא הצליחו לפתור את המחלוקות ביניהם, הגישה המשיבה למפקחת בחודש יוני 2005, כתב תביעה כנגד המערער. במסגרת כתב התביעה נתבקש צו עשה, שעה שהתברר כי על אף שלא קיבל אישור מהאסיפה הכללית של בעלי הדירות בבניין, שבר המערער את המנעול בדלת היציאה לגג, לשם התקנת צלחת לווין על גג הבניין. המשיבה טענה שיש במעשה זה להוות השגת גבול ברכוש המשותף, שימוש בלתי סביר ופגיעה בזכויות הקניין של המשיבה. עוד ביקשה המשיבה להורות למערער לשלם לה 670 ₪ דמי ועד בית עבור 5 חודשים שלא שולמו לה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, וכן לפתוח את דלת היציאה לגג, לסלק את צלחת הלוויין ולהחזיר מצב לקדמותו. 5. בכתב ההגנה הכחיש המערער את הטענות וטען כי דייר אחר הוא שהשתלט על הגג, מחזיק במפתחות בניגוד לחוק המקרקעין ולא מוסר העתקים. לטענתו, התקין על הגג צלחת לווין באישור 25 דיירים, אותם החתים, והיא עומדת לרשות כל הדיירים שחפצים להתחבר אליה. עוד טען המערער כי ביצע תיקון באנטנה המרכזית שעל גג הבניין והמשיבה מסרבת להשיב לו את עלות התיקון. 6. ביום 29.3.2006 ניתן פסק דינה של המפקחת (להלן: "פסק הדין הראשון") ממנו עולה : באשר לתשלום הועד - קבעה המפקחת כי יש חובת תשלום על פי חוק והיא מוטלת על בעל הדירה, ולכן חובה על המערער לשלם את תשלומי הועד. בעניין תיקון האנטנה - לא התקבלה טענתו שכן התיקון מסור לחברי הנציגות ואין הוא יכול לעשות דין לעצמו ולטפל ולתקן מתקנים ששייכים לרכוש המשותף. בהתייחס לצלחת הלוויין - קבעה המפקחת כי גם אם התקבלה הסכמת דיירים לחיבור צלחת הלוויין, אין בהסכמה זו כדי להכשיר פעולה שהנה בניגוד לחוק, שכן על פי הוראות חוק התקשורת אסור לחבר צלחת כזו, אלא על ידי בעל רישיון כהגדרתו בחוק, ולא הוכח כי החיבור נעשה ברישיון. המערער חויב בתשלום חובותיו לוועד הבית, בפירוק צלחת הלוויין ובהשבת המצב בגג המשותף לקדמותו. 7. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין, שניתן ביום 2.11.2006 נקבע כי הדיון יוחזר למפקחת לצורך השלמת טיעונים בעניין צלחת הלוויין. במקביל, הופנו הצדדים לגישור בפני עו"ד ארז נוי. הצעות הגישור נדחו על ידי המערער. 8. לאחר שהצדדים הגישו טיעוניהם בכתב, ניתן ביום 24.8.2009 פסק דין נוסף על ידי המפקחת, אשר מתייחס רק לעניין סעיף 6ב' לפסק הדין הראשון בעניין צלחת הלוויין. המפקחת עיינה במסמכים והאישורים שהוצגה לה, וקבעה לאחר עיון כי אין מקום לשנות מפסק דינה הקודם, שכן התקנת הצלחת מהווה פגיעה ברכוש המשותף ומצריכה הסכמה מוקדמת של האסיפה הכללית, שלא ניתנה. בנוסף, קבעה המפקחת, כי מבחינת דיני הבזק לא הוכיח המערער שהוא בעל רישיון להתקנת צלחת קליטה, וכבר מטעם זה הוא אינו רשאי לבצע התקנה בעצמו. עוד נקבע כי לא הוכח שהמערער הגיש בקשה על פי החוק, כדי לקבל רישיון, והסכמת הדיירים אינה מכשירה את הפעולה. טיעוני המערער 9. המערער טוען כי על אף שבמסגרת כתב התביעה לא הוזכר עניין צריכת החשמל על ידי הצלחת, במהלך הדיון ניתן דגש רב לעניין זה, והמפקחת, מבלי שניתן היה להגיב לטענות, דרשה הוכחה כי הצלחת אינה צורכת חשמל ועל ידי כך הפכה את נטל ההוכחה. לטענתו, בכתב התביעה לא נטען שהצלחת הותקנה על ידי מי שאין לו רישיון מתאים ממשרד התקשורת, ולכן לא נערך דיון בעניין זה. למרות זאת, החליטה המפקחת במסגרת פסק הדין כי ההתקנה חייבת להיעשות ע"י בעל רישיון והתייחסה לסימן ג' סעיף 21 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), אולם מבדיקת החוק עולה כי סימן ג' הינו "רישיון לשידורי כבלים" ואין בו סעיף 21, אולם סימן ב' לחוק דן בצלחות קליטה וקובע הוראות מיוחדות שמאפשרות התקנת צלחת על גג בניין בבעלות אחד הדיירים, ולכן לא יכולה להיות מחלוקת בנושא ולא נדרש היתר, ומכאן שטעתה המפקחת בקביעתה. על אף שבית המשפט המחוזי בתל אביב הורה על קיום דיון בסוגיית הצלחת, סירבה המפקחת לקיום דיון, הורתה על הגשת סיכומים, ועמדה בסופו של דבר בפסק דין על עמדתה וסירבה לשנות את פסק הדין המקורי. טיעוני המשיבה 10. המשיבה טוענת כי גג הבניין הינו רכוש משותף, והמערער לא קיבל את הסכמת רוב דיירי הבניין הנדרשת לשם התקנת צלחת. גם אם נכונה הטענה שבעבר היה רוב להתקנת הצלחת, מדובר באקט "רשות חינם" במובחן מרשות חוזית, וככזו, היות ומדובר ברצון חופשי של נותן הרשות, היא יכולה להתבטל בכל רגע, ואכן התבטלה, שכן לא הייתה לו כל זכות ברכוש המשותף. 11. המשיבה טוענת שהמערער שבר את מנעול דלת הכניסה לגג, ולמעשה פרץ למקום, והדבר מעיד שלא ניתנה לו רשות הדיירים להתקנת הצלחת. לטענתה, המערער ידע שאין לו רשות, שעה שקיבל מכתב מנציגות הדיירים עוד ביום 13.4.2003 המודיע לו עלה הפסקת הרשות חינם. במכתב צוין כי ההתקנה נעשתה בניגוד להסכמת בעלי הדירות ושלא כדין, והוא נדרש תוך 7 ימים להסיר את הצלחת. עוד נטען כי הודעה זו מהווה ביטול רשות חינם. עוד בהקשר זה נטען כי גם הגשת התביעה למפקחת מוכיחה אי הסכמה למתן רשות חינם. 12. טענה נוספת היא כי התקנת הצלחת מהווה שימוש בלתי סביר ברכוש משותף, שעה שאין מדובר ברכוש פרטי, וכל פגיעה ברכוש המשותף מצריכה הסכמה מוקדמת של האסיפה הכללית - שלא ניתנה. 13. המשיבה טוענת כי המערער אינו בעל רישיון כהגדרתו בחוק התקשורת, וגם אם טעתה המפקחת בפירוש הוראות חוק התקשורת (בזק ושירותים), עדיין יש להורות על דחיית הערעור שעה שנשעה שימוש ללא היתר ורשות ברכוש משותף. 14. המשיבה מלינה על התנהלות המערער. לטענתה, הוגש הערעור כאשר המערער אינו נקי כפיים. הוא אינו מקיים פסקי דין קודמים שניתנו על ידי המפקחת. לטענתה, היא נאלצת לשאת בהוצאות כספיות רבות ומיותרות, לאחר שבפסק הדין הראשון חויב המערער בתשלום מסי ועד, אותם לא שילם מס' שנים, זאת לאחר שהודה כי אינו נושא בתשלום. למרות פסק הדין - לא שולם החוב. הוגשה בעניין זה תביעה נוספת למפקחת (391/07) ביום 28.3.2007 ניתן פסק דין שקיבלה את התביעה בהיעדר התייצבות המערער. דיון 15. לאחר עיון מעמיק בנספחים שצורפו לכתבי הטענות, בהחלטות המפקחת, ולאחר שהצדדים טענו בפני, באתי לידי מסקנה כי לגופו של עניין, דין הערעור להידחות, מן הטעם שהחלטות המפקחת מנומקות, ומבוססות הן על חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 והן על חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב - 1982 ואין מקום להתערב בהן. . 16. מתוך מציאות של שכנות, וכדי לנסות להביא את הצדדים לידי הידברות, נעשו ניסיונות להביא את הצדדים לפשרה, באמצעות הליך גישור. שעה שהצדדים הודיעו כי ההליך נכשל, והמערער סירב לקבל כל הצעה לפשרה, ניתן פסק דין על ידי המפקחת, שכלל עיון נוסף בראיות ובטענות הצדדים, ואין לערכאת ערעור זו, לאחר שעברתי על פסיקות המפקחת, אלא לחזור ולאשרה, על כל חלקיה. 17. בהסתמך על חוק התקשורת רשאי בעל דירה בבית משותף , בהעדר איסור מפורש אחר בתקנון בית המשותף - להניח צלחת קליטה אחת, אף בהעדר הסכמה של רוב בעלי הדירות ובתנאי שהודיע על כך לנציגות על כוונתו. ואולם, על פי חוק המקרקעין קבעה המפקחת, לאחר ששמעה את ראיות הצדדים, כי יש צורך בהסכמת כלל הדיירים לשימוש ברכוש המשותף, ומשלא הייתה הסכמה לעשות כן, דחתה את התביעה לגופה. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי ערכאה דלמטה, והתערבות כזו שמורה למקרים חריגים בלבד בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, או כאשר מסקנות פסק הדין אינן מבוססות. יפים לעניין זה הדברים האמורים בע"א 282/09, עמרני נ' שירותי בריאות כללית, טרם פורסם, ניתן ביום 16.3.2011; ע"א 989/03, א' חטר-ישי, משרד עורכי דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, וספרו של אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, 2009, בעמ' 668. 18. לאחר שטענו הצדדים בפני, נראה שמערער אינו פועל בשכנות טובה, אינו משתף פעולה עם שאר דיירי הבניין, ושעה שאינו לוקח חלק בתחזוקת הבניין, ואינו מקיים פסק דין המחייבו בתשלום ועד הבית, אני סבורה כי אין מקום לדון בטענותיו. לעניין התנהלותו של המערער, אין אלא לחזור ולהפנות לקביעותיה של המפקחת, לפיהן המערער נוהג כמי שעושה דין לעצמו, אינו מתחשב כלל באחר, ועושה כל אשר ניתן כדי לדאוג לאינטרסים האישיים שלו בלבד, תוך פגיעה ברורה בזכויות דיירים אחרים ברכוש המשותף, ומבלי שניתנה לו הרשאה לעשות כן. 19. הכלל הבסיסי בעניינים, בהם הפגיעה היא בזכות הקניין של הזולת, הובא עוד במסגרת ע"א 281/61, משה שלוסר נ' יעקב כ"ץ, פ"ד טו, 2329, בעמ' 2333, לאמור: "אין אדם יכול לדרוש זכות הנאה כל-שהיא מרכושו של הזולת רק מפני שנוח לו הדבר, או מפני שהוא זקוק לזה ולזולת אין הדבר גורם כל נזק שהוא - אפילו מצבו הקשה של האדם הזה עשוי לעורר אהדה אליו מצד בני- אדם. אין לזהות שיקולים מוסריים עם שיקולים שביושר במשמעות המשפטית, דבר התלוי ברצונו הטוב של הזולת אין לכפות עליו 'רצון טוב' זה על-ידי החלת שיקולים שביושר. עוד לא שמענו על הלכה מעין זו". אשר לפגיעת בעל דירה ברכוש המשותף בבית משותף ובדירות אחרות שבבית, הובהר בע"א 136/63, ולטר יוסף ואח' נ' יוחנן שוורצמן ואח', פ"ד יז 1722, בעמ' 1725, כי: "אין נפקא מינה אם הפגיעה היא קטנה או גדולה וניתנה לפיצוי נאות אם לא". פגיעה ברכוש המשותף, בלא היתר ובלי רשות - אסורה, ובית המשפט לא ייתן ידו לכך. 20. לאור כל האמור לעיל - הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות בסך -.10,000 ₪, סך של -.5,000 ₪ שהופקדו בתיק זה כעירבון יועברו למשיבה מידית.לכיסוי חלקי של ההוצאות,והמשיבה תפעל לגביית יתרת הסכום. המשיבה טלויזיהבתים משותפים