קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע - טור רכילות במקומון: 1. תביעה לפיצוי בסך -.16,500 ₪ בטענת הוצאות לשון הרע; 2. התובעת, בעלת תפקיד ציבורי חברת מועצת העיר, טוענת כי הנתבע בעל טור רכילות במקומון "כל הזמן" פרסם אודותיה ידיעה מעליבה ומבזה. לשון הפרסום: "חברת המועצה X ... תפסה פאוזה מהמריבות עם הרב מילר והבליחה לתעשיה (כי באסים תמיד מרגיעים את העצבים). קפצצה האלונית ללא הרף ולנו נשאר רק לתהות אם זה באמת כזה רעיון טוב ללבוש לבן כשיש מצב לבעיית הזעה". (כך ! ...) התובעת טוענת כי מדובר בפרסום דבר אינטימי שיש לו קונוטציה של ריח לא נעים וחוסר נקיון המעליב ופוגע ב"הוויתה הנשית האינטימית" ואין לו כל הצדקה אפילו היה בו אמת, לא כל שכן שאיננו אמת, משאין לתובעת כל "בעיית הזעה", מעבר לסביר ורגיל אצל כל אדם בשעת ריקוד. [התובעת אף צירפה אישור מרופא המשפחה שאין היא סובלת מ"תופעת הזעת יתר]". התובעת מציינת שחשה עלבון צורב למקרא הפרסום ואף כאשר צוטט באזניה "באחד המקומות הציבוריים אליהם נקלעה". התובעת סומכת תביעתה, משום מה, על אדני המשפט הפלילי - סעיף 288 של חוק העונשין (העלבת עובד ציבור). שאין עניינו לכאן כלל. המסגרת הראויה לתביעתה, בתחום המשפט האזרחי, היא חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). 3. הנתבע איננו מכחיש אחריותו לפרסום "הידיעה" באותו עיתון, אך מכחיש כי יש בפרסום משום עוולה. לדבריו כולל הפרסום מספר עובדות שהן אמת: התובעת רקדה כשהיא לבושה בגד לבן וניכרו בו סימני זיעה. הוא לא התיימר לקבוע "עובדה רפואית" לפיה סובלת התובעת ממחלה כלשהי אלא הביע דעתו שראוי לה לתובעת כאשר היא באה למועדון ריקודים שלא לעשות זאת בבגד שסימני זיעה, שהם תוצאה סבירה של מי שרוקד (הדגשה איננה במקור - ר.ש.) ניכרים בו". אין הנתבע רואה כל פסול בפרסום זה, שאינו אלא "הבעת דעה על מעשיה של דמות ציבורית" ועל כן מותרת עפ"י דין. הנתבע טוען (בלשון סתמית ובלא הפניה או פירוט) לחסות סעיפים 14 ו-15 של החוק. [במועד הדיון ביקש הנתבע לאפשר לו לזמן עדים שיעידו שהתובעת לא נרתעה ואף יזמה בעבר פרסומים שונים במדורו הרכילותי ולשם כך ביקש אף לדחות את מועד הדיון - לא נעתרתי לבקשתו בין היתר מחמת שאין טענה זו נטענת בכתב ההגנה הגם איני רואה בה כל רבותא להכרעה]. 4. הוראות סעיף 1 של חוק לשון הרע: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו ..." אין בעיני כל ספק שיש בפרסום הן בתכנו והן באופן ניסוחו משום עלבון - קרי עפ"י נוסח החוק: השפלת התובעת, עשייתה מטרה ללעג וביזוייה בשל "תכונת ההזעה". הנתבע ביצע איפוא את העוולה, הקבועה בסעיף 7 של החוק. מכאן השאלה האם יוכל לחסות תחת כנפי איזו מן ההגנות המוכרות בדין ? 5. סבור אני כי גם אילו הידיעה אמת צרופה כולה לא היה מקום והצדקה בפרסומה. בע"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס ואח' פ"ד נב(3) 1 נאמר, בין היתר (מפי כב' השופט ת. אור עמ' 39ב): "הדין הישראלי אינו מסתפק באמת. הוא דורש אלמנט נוסף כתנאי להגנה, אשר ביטויו בקיומו של אינטרס ציבורי ספציפי בפרסום. ההגנה על פרסום כזה נובעת מהסברה, כי טמונה בו תועלת כזו לחברה, הגוברת במידה ניכרת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע מן הפרסום. המטרה היא להביא לדיון ציבורי, על בסיס מידע נכון, עניינים אשר חשובים לציבור. במצבים כאלה ניתנת הגנה למרות הפגיעה בשמו הטוב של אדם." וכך אף בפסיקה עניפה נוספת. לא כל שכן כאשר יש בפרסום מרכיבים (או רמיזות) שאין בהם אמת - קרי בענייננו: קיומה של "בעיית הזעה". הנתבע עצמו מאשר שאין בהזעה בשעת ריקוד כל דבר יוצא דופן כשם שאין (לעניות דעתי) כל דבר יוצא דופן משניכרים כתמי הזעה על הבגד בעת הריקוד. 6. הנתבע אוחז כנאמר לעיל באמירה סתמית ובלא פירוט בסעיפים 14 ו-15 של החוק כעוגן להצדקת הפרסום; סעיף 14 מגן על פרסום שהוא אמת ושהיה בו עניין ציבורי. שני היסודות הללו אינם מתקיימים בענייננו. גם בין כל ההגנות המפורטות בסעיף 15 של החוק לא מצאתי כזו העשויה לסייע לנתבע בענייננו. 7. המסקנה: הנתבע עוול כלפי התובעת והתובעת זכאית לפיצוי בשל כך; 8. בבואי לשקול שיעור הפיצוי לוקח אני בחשבון את הצער ועגמת הנפש אשר נגרמו לתובעת כאשה, כמו גם בהיותה דמות ציבורית הידועה ב"מאבקיה" השונים ובשל כך, כמובן, מוגברת ההתעניינות במעשיה, מאידך גיסא נראה בעיני כי מדובר במדור המפרסם דברים חסרי כל ערך (לשון איפוק והמעטה). בשפה עילגת ושגויה (למיטב ידיעתי הצנועה את מכמני השפה העברית) ולפיכך אינני מאמין שיש רבים הטורחים להקדיש מזמנם לקריאתם. לאחר ששקלתי את כל הצריך לעניין אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך -.6,000 ₪ ובנוסף על כך הוצאות (אגרה וביטול זמן ובשים לב שהתובעת לא התייצבה לדיון במועד שנקבע לכך) -.400 ₪. לשון הרע / הוצאת דיבה