מה הדין כאשר קיים חדר מדרגות בין קומה א' לקומה ב' בתוך דירה, האם ימדד חלק השטח הנתפס על ידי חדר המדרגות והנמצא בתחום קומת הקרקע בגובה של 1.20 מטרים, כחלק מקומת הקרקע, או לא. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מדידת חדר מדרגות: בית המשפט לענינים מנהליים בחיפה בעניין: הועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון העותרת - נ ג ד - 1. ועדת ערר למחוז חיפה2. X3. X4. X המשיבים פסק דין 1. אין זה חזיון נפרץ שועדה מקומית נוקטת בהליך של עתירה מנהלית נגד ועדת ערר לתכנון ולבניה, אולם זה המצב בעניננו. אין זה חזיון נפרץ שהמחלוקת, המבוססת על עקרונות, מתיחסת להפרשי שטח של 4.21 מ"ר לדירה (בגין 3 דירות), אך זה המצב בעניננו. 2. שורש המחלוקת הוא באי הברירות העולה משתי תקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים) תשנ"ב-1962. תקנת המשנה 4(ב) קובעת: "מדידת השטח הכולל המותר לבניה... תעשה על פי חישוב השטח הכלול בהיקפו של חתך אופקי בגובה 1.20 מטרים מעל הרצפה". התקנה האחרת היא תקנה 7 שזו לשונה: "שטח חדר מדרגות הוא שטח ההשלכה האופקית, במטרים רבועים, של משטחי מערכת המדרגות, האופקיים והמשופעים..." 3. בעניננו, מה הדין כאשר קיים חדר מדרגות בין קומה א' לקומה ב' בתוך דירה, האם ימדד חלק השטח הנתפס על ידי חדר המדרגות והנמצא בתחום קומת הקרקע בגובה של 1.20 מטרים, כחלק מקומת הקרקע, או לא. בלשונה של העותרת "... לאור הוראותיה של תקנה 7, כל שטח של מדרגות, אשר הינו אנכי, בכל גובה שהוא מעל לרצפת הקומה, יחושב וייכלל במסגרת הקומה בה הוא מצוי". פרשנותה של העותרת מביאה למסקנה כי תכניות הבניה שהגישו לה המשיבים 2 ו-3, מחייבות "ניוד" של אחוזי בניה בין קומות, והדבר מחייב אישור להקלה או נקיטת הליכים על פי סעיף 148 לחוק התכנון והבניה על כל הכרוך בכך, לרבות פרסום. 4. ועדת הערר לא קיבלה עמדה זו ודחתה אותה. בין השאר כתבה הועדה "הנוהג אשר מקובל על הועדה המקומית בנוגע לחישוב השטח המותר לבניה בגובה הרצפה ולא בגובה של 1.20 מטר, נוגד את תקנות חישוב השטחים. אין אנו יכולים לקבל את הנוהג כעילה לסטייה מהוראות תקנות אלה. לפיכך אין לפנינו יעוד שטחים ובמילא גם אין צורך בהליכי הקלה לרבות מתן הודעה לגובלים" (סעיף 8). לעתירה צורפה חוות דעת של אדריכל, שנועד להבהיר את עמדת העותרת במה שהיא מגדירה "ענין טכני". 5. מטעוניה של העותרת (סעיף 30.2 לעתירה) עולה הכרה מכך ששני הפירושים להוראות המתנגשות, לכאורה, של תקנה 4 (ב) ושל תקנה 7, אפשריות, זו של ועדת הערר וזו של העותרת. עם זאת, היא סבורה שהשיקול המכריע הוא השיקול של "...(ל)נוהג הנקוט בידי רשות שלטונית, המהווה מוסד תכנון ואשר סטייה ממנו עלולה לשאת בחובה משמעויות רציניות ביותר". 6. גם אם יש חשיבות למה שמגדירה העותרת "נוהג", שפרושו - הפרשנות של העותרת לשאלות שיש להן שני פרשנויות אפשריות, לא נראה לי שהנושא עלה בפני ועדת הערר בצורה שתצדיק התיחסות מפורטת אליה. כדי שועדת הערר תכיר בפרשנות כ"נוהג", על הועדה המקומית להוכיח כי זו הדרך שב היא נוהגת בקביעות. כל זאת למעלה מן הצריך, שכן לטעון עצמו אין בסיס. אם ניתן משקל לפרשנות של ועדה מקומית א' ונעדיף אותה על פרשנות של ועדה מקומית ב', שתיהן באותו מחוז, התוצאה תהיה שועדת הערר עשויה להדרש לאמץ פרשנויות שונות באותן שאלות, אך ורק משום שהענין שבפניה הוכרע בועדה מקומית שענינה בערר פרשנות מסוימת. 7. ועדת ערר מחוזית אמורה לבחור בפרשנות אחת. יש חשיבות שמדיניותה של הועדה תהיה אחידה, כל עוד לא תמצא לקבוע, בין מנימוקים של פרשנות ראויה ובין מכח פסיקה, כי הפרשנות שאותה העדיפה אינה נכונה. להדגיש את האבסורד, ברור כי אם נאמץ את עמדת העותרת בענין זה, יצטרכו גם בתי המשפט לפעול בדרך זו, ולבחור מבין שני פרושים אפשריים, את הפירוש שאומץ על ידי הרשות המנהלית. ומה ההגיון בכך שנתחום את העקרון לתחומי התכנון והבניה בלבד? 8. השוואתה של תקנת המשנה 4 (ב) לתקנה 7 משאירה את השאלה של חדרי מדרגות פנימיים ללא פתרון חד משמעי. בבחינה של החלטה מנהלית, כל אחד מן הפרושים אפשרי. איני רואה פתרון לבעיה אלא על דרך של הבהרה או של תיקון על ידי מתקין התקנות. בית-המשפט לענינים מנהליים, הדן בעתירה מנהלית על החלטתו של גוף מנהלי, בוחן את ההחלטה במשקפי הבחינה המנהלית. במשקפיים כאלה, אם בחר הגוף המנהלי פרשנות אחת מבין פרשנויות אפשריות, והבחירה אינה פסולה, אין לבית-המשפט לענינים מנהליים עילה להתערב. נזכיר שעניננו בחקיקת משנה ולא בחקיקה ראשית, ואם מתעוררות מחלוקות פרשניות בענין זה, ראוי שמחוקק המשנה יבהיר את הדברים בצורה ברורה. 9. בשולי דברים אלה צריך להעיר שבין העותרת לבין המשיבים 4-2 יש מחלוקת ביחס למקרקעין וביחס לבניה המתוכננת, אשר הביאה אותם בעבר בפני הועדה המחוזית. כאמור, המחלוקת נוגעת לשטח של 4.21 מ"ר בכל אחת משלוש דירות שמבקשים המשיבים לבנות. בפער כזה ולאור העובדה שפרשנותה של ועדת הערר סבירה, לא היתה הצדקה לנקוט הליך על ידי העותרת. ככלל, אף שאין גוף תכנון מקומי נחסם מנקיטת הליך נגד החלטה של ועדת ערר מחוזית. עם זאת, ראוי שהפניה לבית-המשפט לענינים מנהליים במקרים כאלה תעשה לאחר סינון ותיוחד למקרים של מחלוקת המצדיקה זאת. בעניננו, אין זה כך. לא זו בלבד שמדובר בבחירה בין שתי פרשנויות שגם העותרת מכירה בכך שהן אפשריות, אלא שמדובר בשטח מזערי. 10. העתירה נעטפה בעטיפות נוספות שנועדו לתמוך בה, ובין השאר בטענה לפגמים בהליך שהתקיים בועדת הערר, לחוסר סמכותה של ועדת הערר להחליט כפי שהחליטה וכיוצא באלה טעונים. אין באלה דבר. טענת הפגם בהרכבה של הועדה לא עלתה בפני ועדת הערר, ואין מקום להעלותה כעת. 11. טענת חוסר הסמכות של הועדה לדון מלכתחילה, משום שפרשנותה של העותרת היתה אפשרית, מחליפה בין תפקידה וסמכויותיה של ועדת הערר לבין תפקידיו וסמכויותיו של בית-המשפט לענינים מנהליים. ועדת הערר היא מוסד תכנון בצד היותו גוף מעין שיפוטי. בתוקף תפקידה היא אחראית לקבוע, בין השאר, מדיניות אחידה בנושא תכנון ובניה בכל תחום המחוז, כדי ליצור יציבות בתחום זה. התיחסתי לענין זה קודם לכן, לענין הצורך למנוע פערים בין דרכי בדיקה של תכניות על ידי רשויות תכנון מקומיות. הדברים קבועים בחוק (סעיף 116) ובפסיקה, ואין צורך להרחיב בענין זה. 12. התוצאה היא שאני דוחה את העתירה. העותרת תשלם למשיבה 1 הוצאות ההליך בסך 20,000 ש"ח. העותרת תשלם למשיבים 4-2 סכום של 20,000 ש"ח. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, ולסכום הנפסק לזכות המשיבים 4-2 תתווסף תוספת בשעור מע"מ. מדרגות