מחיקת הערת אזהרה ישנה מלפני 40 שנה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת הערת אזהרה ישנה מלפני 40 שנה: עיקרו של הסכסוך נושא הדיון הוא בשאלה מה גורלה של הערת אזהרה הרשומה מזה עשרות שנים על נכס מקרקעין על יסוד זכרון דברים שבין הוריהם המנוחים של הצדדים; כאשר בעלי הדין חלוקים בנוגע לתוקפו של זכרון הדברים משנת 1973, שאין מחלוקת שלא נעשה דבר למימושו. משהוגשה התביעה למחיקת הערת האזהרה, הוגשה תביעה נגדית לרישום הבעלות בכ-1/10 מנכס המקרקעין על שם הרוכשים הנטענים; וזאת בנימוק שסכום זה שולם על חשבון התמורה עם חתימת זכרון הדברים. רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. המבקש, חיים פלטה (להלן: "חיים") הינו בנם ויורשם היחידי של המנוחים שמואל ואידלה (אדלה) פלטה ז"ל (להלן: "שמואל ז"ל", "אדלה ז"ל" ויחדיו: "הוריו של חיים"). שמואל ז"ל נפטר ביום 2/9/74 ואדלה ז"ל נפטרה ביום 26/4/06 (צו ירושה של שמואל ז"ל וצו קיום צוואה של אדלה ז"ל צורפו כנספחים 2 ו-3 לתצהיר חיים). הוריו של חיים היו הבעלים הרשומים במושע ביחד עם אחרים, כל אחד מההורים ב-1/34 חלקים במקרקעין הידועים כחלקה 955 בגוש 6158 ברמת גן (להלן: "המקרקעין"), ויוחדה להם זכות החכירה בקומת הקרקע בבית שברחוב ירושלים 53 שנמצא על המקרקעין (להלן: "החנות"). לאחר מותו של האב שמואל ז"ל, 3/4 מחלקו הועברו על שם חיים ו-1/4 מחלקו הועבר על שם האם אדלה ז"ל - באופן שעל פי הרישום כיום 5/8 מזכויות הבעלות במקרקעין וזכויות החכירה בחנות רשומים על שם אדלה ז"ל ו-3/8 על שם חיים. הוריו המנוחים של חיים מצד אחד, והמנוח יוסף שמואלי ז"ל מצד שני שנפטר ביום 8/7/87 (להלן: "יוסף ז"ל", תעודת הפטירה צורפה כנספח 4 לתצהיר חיים) ערכו ביניהם זכרון דברים מיום 2/7/73, שלפיו הוריו של חיים מכרו ליוסף ז"ל את החנות תמורת 35,000 ל"י (להלן: "זכרון הדברים", צורף כחלק מנספח ו' לתביעת חיים). זכרון הדברים הוא בן תשע שורות בלבד, משתרע על פני לא יותר מחצי עמוד בכתב יד, וחסר פרטים מהותיים וחיוניים הנדרשים בחוזה מקרקעין כפי שעוד יפורט. כל שצוין בו הוא שמות הצדדים לו, תיאור הנכס הנמכר כחנות, סכום התמורה, וכי הוריו של חיים קיבלו על חשבון המכירה שלושת אלפים ל"י ויהיו זכאים לכל שכר דירה שיתקבל בגין החנות עד לתשלום מלוא התמורה. בעקבות זכרון הדברים נרשמה ביום 28/1/74 הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין לטובת יוסף ז"ל על זכויות הבעלות במקרקעין והחכירה בחנות (להלן: "הערת האזהרה"). לטענתו של חיים, בין הצדדים לזכרון הדברים נתגלעו חילוקי דעות שמהותם אינה ידועה לו, ומשכך הגיש יוסף ז"ל תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: "התביעה הישנה") נגד הוריו של חיים. תוצאתו של הליך זה היתה, לטענת חיים, בפסק דין שנתברר שניתן בשנת 1978, שמשמעותו שהעסקה נושא זכרון הדברים בוטלה - ובעדותו הבהיר שעם מתן פסק הדין היה ברור שהוריו המנוחים זכו בתביעה הישנה, הגם שאינו יודע אם מבחינה משפטית מדובר במשיכת התביעה על ידי יוסף ז"ל מחיקה או ביטול (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 27-23); ואמנם במשך כל השנים נהגו הוריו של חיים בחנות מנהג בעלים, לרבות השכרתה וגביית דמי שכירות בהתאם - והכל ללא התנגדות או מחאה כלשהי מצד יוסף ז"ל או יורשיו. אלא שחרף ביטול זכרון הדברים, כטענת חיים, הערת האזהרה שהיתה רשומה לזכותו של יוסף ז"ל על המקרקעין ועל החנות לא נמחקה "משום מה", ונותרה רשומה בפנקסי המקרקעין עד היום אף שחלפו כ-30 שנים מעת מתן פסק הדין (נסח המקרקעין צורף כנספח ו לתצהיר חיים). על אודות רישום הערת האזהרה נודע לחיים כאשר ביקש להעביר על שמו את חלקה של אמו, אדלה ז"ל, במקרקעין ובחנות, לאחר פטירתה באפריל 2006; שאז הודע לו על סירוב רשם המקרקעין לביצוע הרישום - זאת משום קיומה של הערת האזהרה וכל עוד זו לא תימחק או תבוטל (ראו מכתב מיום 17/8/06 מאת משרד עו"ד רוסינסקי המופנה לחיים, צורף כנספח 8 לתצהיר חיים). או אז החל חיים כטענתו "במסע" לבירור הרקע לרישום הערת האזהרה ובניסיונות להביא למחיקתה. בתחילה היתה לו רק תמונה חלקית של השתלשלות הארועים וזו נתבהרה במשך הזמן - דבר המסביר את השוני ככל שקיים בין הפירוט ששטח בפני עו"ד חבה במכתב שהופנה אליו עוד ביום 17/7/07 כאשר ביקש להסתייע בו בנדון (המכתב לעו"ד חבה סומן ת/1), ועד אשר הגיע הענין לבירור בבית המשפט (ראו: עדותו של חיים בעמ' 27 ש' 24 עד עמ' 28 ש' 9). 2. חיים ניסה לטענתו לאתר בארכיב בית המשפט את התיק שבמסגרתו ניתן פסק הדין בתביעה הישנה, אך בשל חלוף הזמן הוא לא נמצא והתברר שבוער (אישור ארכיב בית המשפט המחוזי מיום 1/1/09 צורף כנספח 9 לתצהיר חיים). משכך פנה חיים למשיבים כיורשי המנוח יוסף ז"ל כדי לקבל את הסכמתם למחיקת הערת האזהרה, ומשלא זכה בשיתוף פעולה הגיש את התביעה נושא הפ 526/08 (לעיל ולהלן: "תביעת חיים"; המשיבים 4-1 יכונו להלן יחדיו: "המשיבים"). יצויין כי לאחר שתביעת חיים הוגשה, עלה בידי חיים לקבל אישור מיום 5/3/09 מגנזך המדינה בהתייחס לתביעה הישנה, שלפיו הפרטים שנשתמרו וידועים ביחס אליה הם כדלקמן - המדובר בת.א. 318/74; תביעה של יוסף ז"ל נגד הוריו של חיים; סכום התביעה 35,000 ל"י; האגרה ששולמה 350 ל"י; תאריך פסק הדין - 2.1.78; פסק הדין ניתן על ידי כבוד השופט אבן ארי ותמציתו "התביעה נמחקת לבקשת ב"כ התובע", קרי לבקשת ב"כ יוסף ז"ל (לעיל ולהלן: "פסק הדין בתביעה הישנה") (פנייה לארכיון המדינה ותשובה מאושרת באמצעות תעודת עובד ציבור צורפו כנספח 10 לתצהיר חיים). יוער כי תביעת חיים הוגשה מלכתחילה גם נגד רשם המקרקעין, ובית המשפט נענה לבקשתו למחוק אותו כבעל דין בתובענה משהודיע כי אין לו כל עניין בסכסוך ויכבד כל פסק דין שיינתן (החלטת סגן הנשיא, כבוד השופט י' זפט מיום 29/6/08). המשיבים מצידם טוענים כי תביעת חיים דינה להידחות - בין מחמת התיישנות, שהרי חיים לדבריו ידע על אודות פסק הדין עוד בעת שניתן בשנת 1978 ולא ביקש כל השנים את מחיקת הערת האזהרה; ובין משום מניעות לנוכח זכרון הדברים שצירף חיים לתביעה שהגיש. יצויין כי בתשובה לתביעת חיים עתרו המשיבים לסעדים כספיים ואחרים, משל היתה זו תביעה שכנגד - ואולם כזאת לא ניתן במסגרת תשובה להמרצת פתיחה. משכך הגישו תביעה עצמאית בת.א. 1542/09 שבמסגרתה לא עתרו עוד לסעד כספי אלא להעברת הבעלות ב-3000/35000 חלקים בחנות על שם יורשי המנוח יוסף ז"ל (להלן: "תביעת יורשי יוסף ז"ל"). כך משום שלטענתם המנוח יוסף ז"ל שילם על חשבון החנות 3,000 ל"י מתוך 35,000 ל"י שהוא סכום התמורה שקבעו הצדדים עבור החנות בזכרון הדברים, שיצוין שיורשי יוסף ז"ל מכנים אותו "הסכם מכר" אף שעל פניו אינו עונה בשום אופן על דרישות המתחייבות מהסכם כזה. 3. חיים מבקש לדחות על הסף את תביעת יורשי יוסף ז"ל. לטענתו, עם הגשת התביעה הישנה שהסתיימה בפסק דין שניתן עוד בשנת 1978, מיצה יוסף ז"ל את כל תביעותיו בקשר עם הזכויות בחנות, ויורשיו לכן אינם יכולים עוד לתבוע דבר; מה גם שתביעת יורשי יוסף ז"ל התיישנה. עוד טוען חיים כי המשיבים לא צירפו צו ירושה לתביעה שהגישו, ודי בכך כדי לדחותה. חיים מוסיף וטוען כי חרף האמור בזכרון הדברים, הוריו של חיים לא קיבלו תשלום כלשהו מהמנוח יוסף ז"ל. הוא אף מטיל ספק במקוריותו של המסמך הנחזה כ"זכרון דברים" וטוען כי החתימות שעל גבי מסמך זה אינן של מי מהוריו - מה גם שאין מחלוקת כי יש רק חתימה אחת מצידם כביכול של הוריו של חיים. לדבריו זכרון הדברים הגיע לידיו מלשכת רישום המקרקעין באמצעות פרקליטו, במסגרת חיפושיו אחר מקור הערת האזהרה - וככזה בלבד הוא צורף לתביעת חיים; משכך, גם נשמט היסוד מטענת המניעות - ואומר כבר עתה, כי אמנם כך. מכל מקום יוסף ז"ל ומי מהמשיבים לא עשו דבר במשך כל עשרות השנים כדי להוציא לפועל את זכרון הדברים, ולא בכדי: בין היתר, לא דווח לרשויות המס על "המכירה", לא שולמה תמורת החנות, ואיש לא דרש חזקה בחנות או טען לזכות בדמי השכירות שנגבו מהשוכרים בה. אשר לטענת התיישנות, טוען חיים שאין הוא עותר כלל לקיום חיוב, אלא למחיקת הערת אזהרה שאין לה מקום; ועל כן אין משמעות לחלוף הזמן. מאידך גיסא לטענתו, תביעת יורשי יוסף ז"ל היא שהתיישנה. 4. וכאן המקום להבהיר בנוגע ליורשי יוסף ז"ל. בהתאם לצוואה שהותיר אחריו יוסף ז"ל, ציווה את רכושו לשני ילדיו, מאיר שמואלי (להלן: "מאיר") ויפה שמואלי (להלן: "יפה"); לאשתו אסתר שמואלי (להלן: "אסתר") ולבתו מאירה פרנקפורט (להלן: "מאירה"), הותיר שקל אחד בלבד לכל אחת. עם זאת, ביום 13/7/89 נחתם הסכם חלוקה בין היורשים אסתר, יפה ומאיר; ובהתאם ניתן "צו ירושה וחלוקת נכסי עזבון" ביום 14/8/89 (להלן: "צו הירושה"). מידע זה נלמד מתיק עזבונות 5151/87 שביקשו המשיבים שיוצג (להלן: "תיק העזבון"). נמצא אפוא שמאירה, שהיא המשיבה מס' 4 בתביעת חיים ואחת מהמבקשים בתביעת יורשי יוסף ז"ל, אינה זכאית לכל חלק בעזבון. הודעה בהתאם גם נמסרה לתיק בית המשפט ביום 11/9/08 על ידי מאירה עצמה ובצירוף מכתב מאת עו"ד דני חבה מיום 8/9/08 - מי שייצג את מאירה טרם שהייצוג הועבר לב"כ המשיבים, עו"ד קאזיס (ההודעה והמכתב צורפו כנספח 7 לתצהיר חיים). בהודעה ובמכתב צוין במפורש שמאירה אינה יורשת של עזבון יוסף ז"ל. הדברים נתאשרו גם בחקירתה של מאירה, אף שלא היה בפיה כל הסבר מניח את הדעת, מדוע אם כך נמצא חלקה עם המשיבים בתביעת יורשי יוסף ז"ל שהגישו נגד חיים (עמ' 33 ש' 19-7, עמ' 35 ש' 8-4). ודוק: תביעת יורשי יוסף ז"ל הוגשה על ידי המשיבים כולם יחדיו והיה להם ייצוג משותף. אלא שמאיר, אחד היורשים על פי צו הירושה, אינו צד לאיזו משתי התביעות. משהיקשה בית המשפט בעניין זה, משתמע מתשובת ב"כ המשיבים כי למאיר אין ענין בסכסוך נושא התביעות (ראו: פרוטוקול מיום 11/11/09, ש' 9-7). חרף הקושי שמתעורר בעניין זהות היורשים, לא מצאתי להרחיב עוד בנדון לנוכח המסקנה והתוצאה שאליה הגעתי בסופו של דיון כפי שיפורט בהמשך. הדיון בתביעת חיים ובתביעת יורשי יוסף ז"ל התנהל במאוחד. דיון 5. מן הצד האחד נשמעה עדותו של חיים, ואילו מטעם המשיבים נשמעה עדותם של מאירה ושל יפה. עולה מן העדויות כי לאיש מן העדים אין ידיעה אישית בנוגע לזכרון הדברים, שכן בשנת 1973 - הוא התאריך המצוין על גביו - היו צעירים בגילם ולא היתה להם כל מעורבות בהתקשרות שבין הוריהם המנוחים. עדותם בהקשר זה היתה אפוא בעיקרה עדות מפי השמועה. משכך, ההכרעה בסכסוך הינה על יסוד המסמכים שהוצגו והתנהלות הצדדים כולם בפרשה במשך עשרות השנים שחלפו מאז חתימת זכרון הדברים. הלכה היא שהתנהגותם של צדדים לחוזה לאחר חתימתו היא מקור פרשני מן המעלה הראשונה באשר להבנתם את ההתקשרות ביניהם, וממילא גם בנוגע לתוקפה [ראו: ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא, תק-על 2008(2) 3235, 3238 (2008)]. זכרון הדברים הוא כאמור "מינימליסטי" בן מספר שורות בלבד, ואינו כולל פרטים מהותיים בסיסיים כגון תנאי תשלום התמורה, תשלומי מיסים או התייחסות למסירת החזקה או העברת הבעלות. אין גם מחלוקת שבין הצדדים לזכרון הדברים התנהל הליך משפטי ("התביעה הישנה" כהגדרתה לעיל) שיזם יוסף ז"ל בשנת 1974 זמן קצר לאחר זכרון הדברים שנושא תאריך 2/7/73; והוברר כי התביעה הישנה נמחקה לבקשת ב"כ יוסף ז"ל ב-2/1/78. יוער בנקודה זו, כי חיים בעדותו סיפר שזכור לו מעמד מתן פסק הדין בתביעה הישנה, שכן התלווה לאימו אדלה ז"ל והיה עד לשמחתה בתוצאה שמשמעותה זכייה בהליך. עדותו של חיים היתה מעוררת אמון, וכאשר לא זכר היה ברור שכך משום חלוף הזמן הרב; ואולם אין בזכרונו ממעמד פסק הדין בתביעה הישנה כדי להוסיף מידע על מהות התביעה הישנה ותוכן פסק הדין, מעבר לנלמד מהמסמכים שהוצגו מארכיון המדינה בלווית תעודת עובד ציבור. לא נחתם הסכם מכר בין הצדדים בעקבות זכרון הדברים ומכל מקום לא נטען שכזה נחתם. העסקה נושא זכרון הדברים לא דווחה לרשויות המס - ומכל מקום לא נטען שדווחה. במשך עשרות השנים שחלפו מעת שנחתם זכרון הדברים, לא נעשה דבר על ידי יוסף ז"ל או יורשיו להוצאת העסקה אל הפועל ולמימוש הזכויות הנטענות בחנות. גם חזקה לא תבעו בחנות, לא כל שכן העברת בעלות - ונראה שלא בכדי; שכן אף אין טענה שתמורת החנות שנקבעה בסך 35,000 ל"י שולמה, למעט סכום של 3,000 ל"י כאמור בזכרון הדברים, ולא הובאה אסמכתא לתשלום כלשהו. החזקה בחנות היתה ונותרה בידי הוריו של חיים מאז שנות ה-50', לטענתו של חיים שלא נסתרה, ולאחר לכתם - בידיו; כאשר זו מושכרת כל העת, לפחות מאז שניתן פסק הדין. 6. גם לו הוכח כי מדובר בהתחייבות שהיתה בת תוקף, עובדות המקרה ונסיבותיו כפי שפורטו מלמדות כי הצדדים זנחו את זכרון הדברים ואת ביצועו, והמשמעות המשפטית של התנהלות זו היא שהסכם זה פקע זה מכבר: "ייתכנו מקרים בהם שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאוד, יהא בהם כדי ללמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם וויתרו על ביצועו ולכן יש לראותו כהסכם שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים ועבר מן העולם (ראו: ע"א 1330/93 אלבז נ' אלבז, פסקאות 15-18 (לא פורסם, , 12.6.1997); ע"א 3991/96 וילוז'ני נ' מעלה השרון (הרצליה) בנין והשקעות 93 בע"מ, פ"ד נב(5) 278, 286-288 (1998) (להלן: עניין וילוז'ני))." [ע"א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' כץ-שיבאן, תק-על 2010(1) 9816, 9828 (2010); להלן: "עניין תדי ירושלים"]. אמנם על פי ההלכה הפסוקה שומה על בית משפט לנקוט משנה זהירות בבואו לקבוע כי זכות מכוח הסכם נזנחה, והדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בזכות הנובעת מהסכם מכר מקרקעין - שאז הזכות אינה זכות אובליגטורית "רגילה" מבחינת עוצמתה, אלא זכות מעין-קניינית. ואולם בדומה לעניין תדי ירושלים, ומקל וחומר בענייננו - שכן במקרה דנן מדובר בזכרון דברים "אנמי" החסר על פניו פרטים מהותיים וגמירת דעת - עסקינן בנסיבות מיוחדות שבהן חלוף הזמן הממושך וחוסר המעש המוחלט מצידם של יוסף ז"ל ויורשיו מובילים למסקנה חד משמעית שלפיה זכרון הדברים פקע: "העובדה שבמשך שנות דור (כמעט שילוש תקופת ההתיישנות החלה על תביעה חוזית) נמנע המערער מכל פעולה למימוש זכותו, או להגנה עליה, מעידה כי ההתחייבות, ממנה ביקש עתה להיבנות, זה מכבר נזנחה על-ידיו. בכך פקעה וחדלה מלהתקיים (עמ' 287-288 לפסק-הדין. השוו גם ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ, פסקה 7 (לא פורסם, , 9.4.1997))." (עניין תדי ירושלים, שם, בעמ' 9829). יוזכר בנקודה זו כי חיים מטיל ספק באותנטיות של זכרון הדברים ובחתימת מי מהוריו על גבי מסמך זה, והוא הדין ביחס לתשלום הסך של 3,000 ל"י - כאשר לעניין התשלום הוא מפנה למכתב מיום 26/4/76 מאת עו"ד רוסינסקי שהיה בזמנו עורך דין של המשפחה. המדובר במכתב שנשלח למס עיזבון לאחר פטירת האב שמואל ז"ל ובו נאמר, בין היתר, שמתנהל משפט בקשר עם החנות על יסוד זכרון הדברים וכי לא שולם דבר על חשבון המכירה (המכתב צורף כנספח 11 לתצהיר חיים). המכתב שהוצג אמנם אינו חתום, אך הסברו של חיים לעניין עותק המכתב שהוצג מקובל עליי (עמ' 22 ש' 5 עד עמ' 23 ש' 2). עם זאת בהיעדר ידיעה אישית של מי מהצדדים בנוגע להתקשרות הוריהם המנוחים בזכרון הדברים, לנוכח קיומו של המסמך איני רואה מקום להטיל ספק באותנטיות שלו. 7. עדויותיהם של מאירה ושל יפה גם יחד אין בהן כדי לתרום לבירור המחלוקת. על פי עדותם ולנוכח גילן לא היתה להן כל מעורבות או ידיעה בקשר עם זכרון הדברים או התביעה הישנה. גם לא היה בידן להציג מסמך כלשהו שיכול שיתמוך בטענה בדבר זכויותיו הנטענות של יוסף ז"ל בחנות וממילא גם של יורשיו מכוחו. בעדותה סיפרה מאירה שהאב, יוסף ז"ל, היה איש עסקים שמעולם לא שיתף את האם בעסקיו וגם לא את בנותיו - מאירה ויפה (עמ' 33 ש' 26-20; עמ' 35 ש' 23-21). יפה אף טרם נולדה בעת שנערך זכרון הדברים, שכן היא ילידת 1974 (עמ' 36 ש' 12-10). יתרה מכך, תביעת יורשי יוסף ז"ל לרישום כ-1/10 מהזכויות בחנות על שם היורשים תומכת דווקא בתביעת חיים; שהרי לו סברו המשיבים כי יוסף ז"ל אמנם רכש את הזכויות בחנות וכי זכרון הדברים תקף והוא בגדר הסכם מחייב, בוודאי לא היו מסתפקים בדרישה להעברת כ-1/10 בלבד מהזכויות בחנות לידי היורשים. כך או אחרת, גם אם שילם יוסף ז"ל סכום של 3,000 ל"י בעת החתימה על זכרון הדברים, אין בכך כדי להקנות לו זכויות כלשהן בחנות - וזאת גם בלא לקחת בחשבון את פסק הדין בתביעה הישנה ואת התנהלות הצדדים מעת שזכרון הדברים נחתם. שהרי אין להעלות על הדעת שעל ידי תשלום מקצת תמורתו של נכס מקרקעין שאותה קבעו הצדדים בהסכם ביניהם - ובמקרה זה הטענה היא לתשלום פחות מ-1/10 מהתמורה שנקבעה - ירכוש הקונה זכות להעברת חלק מהנכס לבעלותו באופן יחסי לחלק התמורה ששילם. לכל היותר יכול התשלום החלקי להצמיח, אם בכלל, תביעה כספית, אם יוכח שאמנם שולם - ואיני צריכה להכריע בנדון בתביעות שבפניי, ומשכך גם לא לענין טענת ההתיישנות בהקשר זה; הגם שיוער שנראה על פניו כי תביעה להשבת הכסף שנטען ששולם התיישנה זה מכבר. יוער בנקודה זו כי בסיכומים מטעם המשיבים יש התייחסות נרחבת לתצהיר של רו"ח אמנון כהן לגבי שווים כיום של 3,000 ל"י שנטען ששולמו על ידי יוסף ז"ל כמקדמה על חשבון תמורת החנות. אלא שעדות זו אינה רלוונטית משתביעת יורשי יוסף ז"ל אינה תביעה כספית והסעד שנתבע במסגרתה אינו אלא העברת הזכויות בכ- 1/10 חלקים מהחנות - תביעה חסרת כל בסיס כפי שכבר צוין. אוסיף למעלה מן הצורך כי רו"ח כהן לא זומן לעדות על ידי המשיבים להיחקר על תצהירו, ומשכך דין התצהיר להימשך מהתיק. סוף דבר 8. נמצא לנוכח מכלול חומר הראיות שהוצג בפניי, כי אין מאחורי הערת האזהרה כל חיוב חוזי או אחר ומשכך גם טענת ההתיישנות שבפי המשיבים אינה ממין העניין; מה גם שמעת גילוי קיום הערת האזהרה ועד להגשת תביעת חיים טרם חלפה תקופת ההתיישנות. במצב דברים זה אין הצדקה ואין טעם או עילה להותיר על כנה את הערת האזהרה - ואני רואה לציין בהקשר זה שנראה מדברים שהוחלפו בין ב"כ הצדדים בקדם המשפט, כי סירוב המשיבים למחיקה לא נועד אלא להפעיל לחץ פסול על המבקש, חיים, "לקנות" את הזכות למחיקת הערת האזהרה (ראו: עמ' 2 לפרוטוקול מיום 11/11/09 ש' 22-1) - הגם שאין לדרישה זו יסוד בעובדות ובדין. התוצאה היא שתביעת חיים מתקבלת ואני מורה לרשם המקרקעין למחוק את הערת האזהרה מיום 28/1/74 הרשומה לזכות יוסף שמואלי ז"ל, על הבעלות ועל זכויות החכירה של אידלה פלטה וחיים פלטה בחלק מהמקרקעין הידועים כגוש 6158 חלקה 955. תביעת יורשי יוסף ז"ל נדחית. המשיבים 4-2 ביחד ולחוד, ישלמו למבקש, חיים פלטה, הוצאות משפט בסכום כולל של 30,000 ₪. מחיקת הערת אזהרההערת אזהרה