משיכת כבל - תאונת עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא משיכת כבל - תאונת עבודה: התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה מיום 22.9.08, בה נפגע לטענתו בכתפו, בגבו ובצווארו. בטופס התביעה צוין, כי שעת הפגיעה הינה 10:00, ובמקום המיועד לתיאור הפגיעה צוין על ידי התובע: "פגיעה בכתף וגב עליון ממשיכת כבלים כבדים". במכתבו מיום 17.3.09 דחה הנתבע את התביעה, מן הטעם שלא אירעה לתובע פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק) הואיל ולא הוכח קיום אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה, שכן עבודה מאומצת בה עבד התובע ביום הפגיעה, אינה מהווה אירוע תאונתי. כנגד כך הוגשה התביעה שבפנינו. בכתב תביעתו ייחס התובע את כאביו בכתפו, בגבו ובצווארו לתאונה שאירעה לטענתו, תוך כדי עבודה מאומצת במשיכת כבלים חשמליים, שביצע תוך כדי התכופפות מתמשכת ביום 22.9.08. לחלופין, ביקש התובע להכיר בפגיעתו על-פי תורת המיקרוטראומה. בתאריך 17.3.11 נשמעו בפנינו סיכומי באי-כח הצדדים על סמך המסמכים שהוגשו בתיק, וזאת לאחר שבא-כח הנתבע ויתר על חקירת התובע ועדיו בחקירה נגדית. דיון והכרעה האם אירע לתובע אירוע תאונתי ביום 22.9.08? התובע יליד 1969, עבד במקצועו כחשמלאי מזה מספר שנים. בכתב תביעתו ובתצהירו, טען התובע כי בתאריך 22.9.08, נפגע הוא בכתפו, בצווארו ובגבו עת עסק במשיכת כבלים חשמליים כבדים, במקום באורך 150 מ', בו התקרה נמוכה, בגובה של כ- 1.20 מטר, כאשר התובע נדרש יחד עם צוות עובדים למשוך את הכבלים החשמליים הכבדים בהתכופפות מתמשכת. התובע ציין כי המשיך בעבודתו עד סוף היום. גרסת התובע בדבר תנאי עבודתו ביום 22.9.08 אף עלתה בהודעתו לחוקרת הנתבע ובה טען כי רק לאחר סיום יום העבודה חש בכאבים: "סיימתי יום העבודה ונסענו בחזרה לבית. בלילה היו לי כאבים קשים מהצוואר והכתף ויד שמאל". לשאלתה המפורשת של החוקרת מתי הוא חש לראשונה בכאבי הגב והכתף, חזר התובע והשיב: "בשעות הערב והלילה לא יכולתי לזוז מרוב הכאב" (ההודעה צורפה לכתב ההגנה, עמ' 1, ש' 3-15). התובע העיד בתצהירו, כי אין ביכולתו להצביע על נקודת הזמן ביום 22.9.08 שבה אירע לו הנזק הרפואי, ומשכך הוא ביקש לראות ביום העבודה 22.9.08 כמקשה אחת של "אירוע תאונתי מתמשך", כלשונו, בעטיו נגרם לו הנזק הרפואי (סע' 13 לתצהיר התובע). המסגרת המשפטית סעיף 79 לחוק מגדיר "תאונת עבודה" לגבי עובד כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..". בגוף ההגדרה טמונים התנאים להכרה בפגיעה רפואית כ'תאונת עבודה', כאשר התנאי הראשון הוא קיומה של "תאונה", שהמבחן היסודי לקיומה הוא ה"פתאומיות", כלומר אירוע שניתן לאתר בזמן ובמקום (דב"ע לא/0-5 אסתר ושדי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200, 28.3.71 (להלן - עניין ושדי); דב"ע נו/0-103 שלמה עטר - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 20.12.96). באשר לפגיעה בגב, כבר נפסק, כי "על המבוטח להוכיח אירוע תאונתי הקשור לעבודה וחורג מתנועותיו שאינן קשורות לעבודה" (דב"ע נה/0-181 המוסד לביטוח לאומי - נפתלי לפידות, לא פורסם, 14.12.95; דב"ע נו/0-288 אורי עמר - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 2.6.97). נדגיש, אין להוכיח קיומו של אירוע חריג, אלא קיומו של "אירוע מוגדר מיוחד", שבעקבותיו חש התובע בהתקף כאבי הגב (עבל 116/98 אזולאי משה - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 4.11.00) על התובע להביא ראשית ראיה לאירוע תאונתי בעבודה, הקושר את פגיעתו לעבודה (דב"ע נא/0-218 המוסד לביטוח לאומי - משה דרור, פד"ע כד 545, (להלן- ענין דרור)). עוד נפסק לגבי פגיעה בגב: "הכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו 'נתפס' גבו של המבוטח, או שפקדוהו לפתע כאבים חדים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד" (דב"ע נא/0-205 המוסד לביטוח לאומי - שחאדה סעיד, פד"ע כד 222, 19.5.92). מן הכלל אל הפרט לאחר שנתנו דעתנו לחומר הראיות שהוצג בפנינו ולטענות הצדדים, אין בידינו לקבוע כי התובע עמד בנטל להוכיח כי אירע לו אירוע תאונתי תוך כדי העבודה; להלן נבאר טעמינו. בטופס התביעה, כאמור, כל שציין התובע במקום המיועד לתיאור פגיעתו הוא "פגיעה בכתף וגב עליון ממשיכת כבלים כבדים"; כן צוינה שעת הפגיעה כשעה 10:00 בבוקר. בגרסתו הראשונה של התובע כפי שנמסרה לחוקרת הנתבע, כלל לא הצביע התובע על אירוע ספציפי בעבודה, אלא שהתייחס לעבודה המאומצת בתנוחת הכיפוף שביצע ביום 22.9.08 כגורם להופעת הכאבים. אף אחיו של התובע ומנהלו הישיר בעבודה, מר עיסאם קאדרי, אישר בפני חוקרת הנתבע את תנאי העבודה המאומצת ביום 22.9.08, מבלי שהצביע אף הוא על אירוע כלשהו בעבודה. כן הוסיף האח בהודעתו כי התובע מסר לו לראשונה על כאבי הגב ביום 22.9.08 בשעות הלילה (עמ' 2 להודעה שצורפה לכתב ההגנה, ש' 8-9). אף עיון בתצהירי עדי התובע מלמד, כי חרף עבודתם המשותפת עם התובע ביום הפגיעה הנטען, בתוך החדר נמוך התקרה, רק בשעות הערב ו/או ביום למחרת נודע להם לראשונה על הכאבים מהם סבל התובע. סביר להניח, כי לו אירע לתובע אירוע כלשהו בעבודה ו/או לו פקדו אותו כאבים חדים במהלך עבודתו, צוות העובדים עימו יכול היה להעיד על כך ולא כך הדבר. אין חולק כי התובע לא הפסיק את עבודתו ביום 22.9.08, אלא שהמשיך בה עד סוף היום. התובע אמנם העיד בתצהירו על כאבים במהלך יום העבודה (סע' 7), אך לא ייחס אותם לאירוע מסוים. התובע העיד כי למחרת יום הפגיעה הנטען, ביום 23.9.08, הוא פנה לקבלת טיפול רפואי. עיון במסמך הרפואי מיום 23.9.08 מלמד, כי לא רק שלא נרשם דבר באשר לקרות אירוע תאונתי בכלל ו/או בעבודה בפרט מיום קודם, אלא שאף נרשם, כי "החולה מתלונן על כאבי צוואר וגב עליון מזה מספר ימים" (נספח ב/1 לתצהיר התובע). לאנמנזה ניתן משקל רב, מתוך הנחה שחולה ימסור לרופאו את מלוא העובדות על מנת לזכות בטיפול הנכון (דב"ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירש הורן, פד"ע כ 352) אף בתאריכים עוקבים לאחר מכן המשיך התובע לפנות לקבלת טיפול רפואי מבלי להזכיר כל אירוע בעבודה; ורק ביום 30.10.08, ניתנה לתובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, אשר גם בה אין כל תיאור לאירוע תאונתי מיום 22.9.08. התובע סבל בעברו מכאבי גב, כפי שהוא בעצמו מסר לחוקרת הנתבע, ועל כן תמוה בעינינו, שבפנייתו לטיפול למחרת יום הפגיעה הנטען, הוא כלל לא הזכיר את תנאי עבודתו הדרמטיים, כפי שתוארו על ידו בתצהירו ואשר גרמו לדידו להופעת הכאבים החזקים. העדר תיעוד רפואי לאירוע בעבודה, בזמן אמת, מחזק מסקנתנו להעדר קיומו של אירוע תאונתי. נוכח האמור לעיל, אין בידינו לקבל את גרסתו של בא-כח התובע, שעלתה לראשונה בסיכומיו בפנינו ביום 17.3.11, ולפיה התובע חש לראשונה בכאבים בגבו ובצווארו בשעה 10:00 בבוקר במהלך עבודתו, ולאחר הפסקה קצרה הוא שב לעבודתו, כאשר הכאבים החריפו בשעות הערב. לגרסה זו לא מצאנו תימוכין בראיות שהובאו בפנינו. ככלל יעדיף בית הדין את הגרסה המוקדמת ביותר והספונטאנית, כפי שנמסרה על-ידי המבוטח לחוקר המוסד, משחזקה היא כי אזי מסר התובע את הדברים כהווייתם, בטרם היה ער להשלכות דבריו על גורל תביעתו (דב"ע נז/0-37, חיים אוחנה - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לא(3) 66). בנסיבות אלו, גרסתו הראשונה של התובע, לפיה נשלל קיומו של אירוע תאונתי בעבודתו עדיפה בעינינו, מה גם שגרסה זו מוצאת תימוכין בראיות שבפנינו ואף ברישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד קרות "האירוע" הנטען. משמסר התובע לחוקרת המוסד ובתצהירו, כי הפגיעה בגבו היתה תוצאה של עבודה מאומצת בתנוחת כיפוף ביום 22.9.08, לא הצביע על כל פעולה ספציפית שעשה במהלך עבודתו ואשר גרמה לכאביו ואף ציין כי המשיך בעבודתו עד סוף היום - הרי שגם על-פי גרסת התובע עצמו, לא אירע אירוע תאונתי כלשהו שמנע ממנו להמשיך בעבודתו ביום 22.9.08 (השווה, אף כי באותו עניין נדונה עילת המיקרוטראומה: עבל 63/03 יעל עמנואל אדרי - המוסד לביטוח לאומי, 23.8.05 ופסקי הדין המאוזכרים שם). אף מהפסיקה אליה הפנה בא-כח התובע ואשר מחלקה ציטטנו לעיל, עולה, כי עדיין התובע נדרש להביא 'ראשית ראיה' להתרחשותה של "תאונה" בעבודה הקשורה להופעת הכאבים. לטעמנו, 'ראשית ראיה' כזו לא הובאה כלל, ומשכך - דין התביעה להכרה בפגיעת התובע כתאונת עבודה להידחות. תורת המיקרוטראומה בכתב תביעתו ביקש התובע, כאמור, להכיר בפגיעתו על דרך המיקרוטראומה, שכן לטענתו הוא סבל מפגיעות זעירות אשר במצטבר גרמו לפגיעה ממנה הוא סובל, הואיל ועבודתו כללה בצורה שבשגרה משיכת כבלים חשמליים, תוך כדי התכופפות ממושכת, ו/או התכופפות והתרוממות לסירוגין, ובתדירות גבוהה. על-פי הפסיקה, "מיקרוטראומה הינה "המפלט האחרון" למבוטח הסובל ממחלה שאינה "מחלת מקצוע" ולא נפגע בפגיעה חד פעמית" (דב"ע נה/0-93 המוסד לביטוח לאומי - עזרא קורן, פד"ע לו(1), 1.12.96). ועוד נקבע כי תורת המיקרוטראומה נועדה לאפשר לבית הדין לקדם את מטרת החוק במקרים שלא הוכרזו כ"מחלת מקצוע", אך אין היא באה במקום "מבחן הפתאומיות", הנדרש לצורך קביעת קיומו של אירוע תאונתי (עניין ושדי). באשר למיקרוטראומה הגבית, כך נקבע בפסיקה: "שניים הם התנאים לתחולתה של מיקרוטראומה גבית: האחד הוא קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודת הנפגע. לגבי אותן פגיעות זעירות שהינן תוצאה של תנועות חוזרות ונשנות, התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא "זהות במהותן" כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע. השני - על-מנת להוכיח קיומה של מיקרוטראומה כאמור, דרושה חוות-דעת של מומחה-רופא, היכול להבחין בין פגיעות זעירות מצטברות לבין תהליך תחלואי מתפתח בהדרגה בשל הרעה נמשכת והולכת במצב בריאותו של הנפגע." (עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי - אשר יניב, לה (2000), 529). בהודעתו לחוקרת המוסד, נשאל התובע אודות הפעולות החוזרות ונשנות במסגרת עבודתו, וכך היתה תשובתו: "עבודה שלי פיזית כל יום מבצעים עבודות הכנה וחשמל בתוך הכירות (כך במקור) חציבות, עולה על סולם לפעמים, וזה לא כל הזמן, יש ציוד כמו כבלים שזה ציוד כבד שמרימים או מושכים אותו, עבודתי כחשמלאי דורשת מאמץ פיזי, כל יום העבודה משך שעות רבות עומדים על סולם ומבצעים עבודות בעזרת קונגו ודיסקים." (עמ' 3 להודעה, ש' 1-11). בהודעת אחיו של התובע ומנהל העבודה שלו, מר עיסאם קדרי, לחוקרת הנתבע, נשאל אף הוא לענין הפעולות שמבצע התובע בעבודתו, וכך היתה תשובתו: "עבודות חשמל, הרכבות, התקנות, משיכת כבלים, התקנת אוויזרים (כך במקור) וגופי תאורה, עבודה בגובה על סולם, חציבות בקירות באמצעות כלים חשמליים כמו קונגו, מקדחה ודיסק." (עמ' 1 להודעה, ש' 11-16). העולה מהודעות התובע ואחיו לחוקרת הנתבע הוא, כי התובע ביצע במסגרת עבודתו פעולות שונות ומגוונות. התובע לא בודד מכלל פעולות מגוונות אלו, תנועה חוזרת ונשנית, אשר יכולה להיבחן לצורך עילת המיקרו טראומה. בתצהירו לא פירט התובע את תנאי עבודתו, ובסיכומי בא-כוחו בפנינו, לא טען כלל לעילת המיקרו טראומה ועל כן אנו רואים בה כעילה שנזנחה. משלא הובאה בפנינו ולו ראשית ראיה ליישומה של תורת המיקרוטראומה, ולא הונחה בפנינו כל תשתית עובדתית לביסוס טענה זו, דין התביעה בעילה זו להדחות. סוף דבר משלא הצביע התובע על אירוע תאונתי בעבודתו ביום 22.9.08, דין תביעתו להכיר בפגיעה כתאונת עבודה להידחות. אף התביעה להכיר בפגיעה על דרך המיקרוטראומה נדחית, הואיל ולא הוכח בפנינו שהתובע ביצע פעולות חוזרות ונשנות המקימות תשתית עובדתית למיקרו טראומה וממילא זנח עילה זו בסיכומיו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ערעור על פסק-דין זה לבית-הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין. תאונת עבודה