עסק על קרקע חקלאית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה לעסק על קרקע חקלאית: ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ברסלר-גונן), בתיק חע"מ 397/06 מיום 26.12.10, לפיה דחה בקשת המערער לדחות מועד כניסתו לתוקף של צו הריסה שניתן במסגרת גזר הדין. עסקינן במבנים שנקבע לגביהן בהכרעת הדין כי נבנו ללא היתר, הוקמו על קרקע חקלאית, ושימשו לצרכי עסק של מוסך ופחחות רכב, ללא היתר לשימוש חורג (להלן: "המבנים"). בגזר הדין הורה בית משפט קמא, בין היתר, על הריסת המבנים, עד ליום 19.12.10. המערער עתר לבית משפט קמא, בבקשה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), להאריך את המועד לביצוע ההריסה למשך 12 חודשים נוספים. לטענת המערער, הוא פתח בהליך להכשרת המבנים. במסגרת זו, הגיש בקשות למשיבה ולמנהל מקרקעי ישראל, לקבל היתר למבנים לאחסון חקלאי על פי המותר בתב"ע, ולשימוש חורג עבור משרדים וכיתת לימוד בהיקף של כ-90 מ"ר. כן הגיש שומה נגדית לשומת דמי השימוש שקיבל מהמנהל, וממתין עתה להחלטה בהשגה. המערער טען כי העסק אשר פעל על המקרקעין תמך כלכלית במשפחות רבות, ואם לא יעוכב ביצוע הצו, תיפגע פרנסתם. בית משפט קמא דחה את הבקשה ממספר נימוקים. ראשית, לא צורף לבקשה תצהיר איש מקצוע, כנדרש בתקנה 2(ג) לתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט - 2008 (להלן: "התקנות"). תצהיר כאמור לא הוגש גם לאחר שהורה על הגשתו. תחת זאת הוגש מכתב שנכתב על ידי האדריכלית, בו לא היה מוכן בית משפט קמא לראות תצהיר כנדרש. שנית, לא הונח ביסוס עובדתי לטענת המערער, לפיה הגיש בקשה להיתר לוועדה המקומית. בית משפט קמא קבע, כי החלטה ליתן ארכה צריכה להיות מבוססת על הצפי להכשרת הבנייה הבלתי חוקית, ורשאי בית משפט להיעתר לה, רק כאשר מדובר בצפי ממשי לקבלת היתר בעתיד הקרוב, ובדרגת וודאות קרובה. במקרה זה, בהעדר אישור על הגשת הבקשה לוועדה המקומית, ובהעדר תצהיר כאמור, לא היתה בפני בית משפט אינדיקציה להיתכנות קבלת ההיתר ולצפי לקבלתו. בית משפט קמא אף סרב להעניק משקל, בנסיבות העניין, לטענה לפיה פרנסתם של משפחות רבות תגדע, עקב ביצוע הצו. ב"כ המערער טוען כי הבקשה לא היתה חסרה מאומה, כולל תצהיר איש מקצוע. לטענתו, צרף לבקשה המקורית כנספח ט', בקשה לקבלת היתר שהוגשה לוועדה המקומית כבר ביום 13.9.10. מסמך זה כולל תצהיר של איש המקצוע המטפל בבקשה, האדריכלית אריקה לאוב. לטענת ב"כ המערער, טופס 1 (לפי תקנה 2(א)) מהווה תצהיר לכל דבר ועניין, ולמעלה מהצורך צורף לכתב הערעור תצהיר. עוד טען ב"כ המערער, כי אין לאבחן את המקרה שלנו מנסיבות המקרה ברע"פ 3895/92 מדינת ישראל נ' אברוטין. באותו מקרה ניתנה ארכה של שנתיים, ונקבע כי ארכה כזו סבירה בנסיבות העניין. במקרה הנידון, לא היה מקום לקבוע כי לא קיים צפי ממשי לסיום הכשרת הבנייה, נוכח תצהירה של האדריכלית לאוב, אשר נוקב תחזית של חמישה עד שישה חודשים לקבלת ההיתרים. כן טען, כי קיים היתר לחלק מהמבנים במשק. גם צו ההריסה אמור לחול רק על המבנים ללא היתר. לסיום טען ב"כ המערער, כי לא היה מקום להתעלם מהנזק הכלכלי למשפחות רבות שיגרום ביצוע הצו, ואין להשתמש בצו ההריסה כאמצעי עונשי, בגין הבניה הלא חוקית. ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת הערעור. לטענתו, לא צורף לבקשה תצהיר איש מקצוע המפרט את הצפי לקבלת היתר למבנים. האיזון בין האינטרס הציבורי באכיפת צווי הריסה לאינטרס הפרט במניעת נזקים עקב הצו, נעשה תוך שקילת הסיכוי שיתקבל היתר בניה בעתיד הקרוב. במקרה זה, המערער אינו יכול לקבל היתר בנייה בעתיד הנראה לעין, שכן לא הגיש בקשה לוועדה, וההיתר אינו בהישג יד. עוד טען, כי השימוש אסור על פי התוכנית החלה על המקרקעין, שיעודה חקלאי בלבד. בעת הדיון בערעור, הציג ב"כ המשיבה מכתב מאת מהנדס המשיבה לעניין סיכויי הבקשה, וכן את הערות הועדה לבקשת המערער. דיון לאחר שעיינתי במסמכים הרלוונטיים, ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות, בכפוף להסתייגות אליה אתייחס בסיום. אשר לקיום דרישות התקנות - צדק בית משפט קמא בקביעתו, כי המערער לא המציא את המסמכים הנדרשים. המערער לא צרף לבקשתו המקורית עותק מהבקשה שהוגשה לועדה המקומית. על טופס 1 שצורף לבקשה הושמה חותמת "התקבל" של מנהל מקרקעי ישראל, ולא היתה בפני בית משפט קמא כל אינדיקציה כי הוגשה בקשה גם לוועדה המקומית. תצהיר איש מקצוע אף הוא לא הוגש. המערער גם לא טרח לתקן את המעוות, כאשר נדרש לעשות כן על ידי בית המשפט ולא צרף תצהיר איש מקצוע, אלא מכתב. אני מסכימה עם בית משפט קמא, כי אין לראות במכתב זה תצהיר. הדרישה לצרוף תצהיר נועדה בין היתר, לחייב את איש המקצוע לדייק בהערכותיו ובתחזיותיו, נוכח החשיבות שיש בהליך זה לשקילת היתכנות הכשרת המבנים, והצפי לה. לפיכך, היה מקום לדחות את הבקשה על הסף, נוכח המחדל לתמוך אותה בכל המסמכים הנדרשים. אוסיף, כי נוכח העובדה כי הסתבר בערעור שבקשה כאמור הוגשה לועדה המקומית, יש להצטער שבעתיים על כך שהבקשה לא הוגשה כראוי. גם לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. במסגרת הערעור הוצגו בפני מסמכים שהוציאה הועדה המקומית, בתגובה לבקשה לשינוי יעוד שהגיש המערער. ראשית, מכתבו של מהנדס הועדה המקומית מר חיים פלמן, בו נאמרו בין היתר הדברים הבאים: "...אפשר לנסות להכשיר את הבניה והשימוש כפי שהם, אבל זה עלול להיארך הרבה מאד זמן ולא ברור אם בסופו של דבר הבקשה לא תדחה. במקרה זה חלק מהנושא יהיה בסמכות הוועדה המחוזית. יהיה צורך באישור ועדה לשימרת קרקע חקלאית, מ. החקלאות, שכנים. ניתן להכשיר בסמכות מקומית חלק מהמבנים באזור מגורים לשימוש חורג. יתר המבנים באזור חקלאי של המגרש ניתן לאשר כמבנים חקלאיים (גידול או אחסנה חקלאיים) וחלק מהמבנים להרוס. אני מעריך במקרה זה, הטיפול יכול להיגמר תוך חצי שנה אם תטופל כראוי ולא יועלו התנגדויות". כן הוצגו הערות הוועדה המקומית לבקשת המערער. אני מפנה למספר הערות רלוונטיות: "1. תיאור הבקשה לא ברור ולא תואם תוכנה... 2. יש להתאים להיתר קיים... 8. אין זכויות בנייה למבנים חקלאיים בתחום איזור מגורים". כזכור, גזר הדין עוסק במספר לא קטן של מבנים שמיועדים להריסה. מהדברים שצוטטו לעיל עולה, כי התייחסות הועדה אינה אחידה לכולם. יתכן וחלקם ניתנים להכשרה תוך מספר חודשים, בהליך מול המשיבה, בעוד מבנים אחרים דורשים שינוי תוכניות, דהיינו הליך ארוך מול הוועדה המחוזית, וחלק, אין כלל אפשרות להכשיר. בנסיבות אלה, ברי כי המכתב שהוגש כתצהיר איש מקצוע, הכולל צפי של חצי שנה להכשרת כל המבנים, אינו מדוייק, וזאת בלשון המעטה. אשר על כן, צדק בית משפט קמא בהחלטתו לדחות את הבקשה, וגם דין הערעור להדחות. עם זאת, מאחר וממכתבו של מהנדס המשיבה עולה לכאורה כי חלק מהמבנים נשוא גזר הדין ניתן להכשיר בהליך שנפתח מול הועדה המקומית, יוכל המערער להגיש בקשה חדשה בכל הנוגע למבנים אלה (דהיינו, מבנים שהכשרתם אינה דורשת שינוי תב"ע, אלא ניתן לסיימה מול הוועדה המקומית, במסגרת ההליך הקיים, והצפי להכשרתם הוא אכן מספר מצומצם של חודשים). מובן שאין בכך נקיטת עמדה באשר לתוצאות הבקשה. בכפוף לכך, אני דוחה את הערעור. חקלאותקרקע חקלאית