קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה נפשית כתאונת עבודה / מיקרוטראומה - פגיעה נפשית: השופט יגאל פליטמן   פתח דבר 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (בל 1726/98; השופט א' תיבון ונציגי הציבור מר אייל ומר הראל) בו נדחתה תביעת המערערת להכרה כתאונה בעבודה בהדרדרות מצבה הנפשי בגינה היא אושפזה, או לחילופין להכרה באותה פגיעה נפשית כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה.   2. המסכת העובדתית על פי גירסת המערערת:   א. מאז 1971 המערערת עובדת במשרד האוצר במחלקת שע"מ;   ב. בשנת 1992 לערך התקבל ממונה חדש למחלקה ומאותו מועד נעכרו היחסים בינה לבינו. לגירסת המערערת בתצהירה, המצב הגיע עד כדי כך שהוא שם לו למטרה לגרום לעזיבתה ולהשגתה נעזר בארבע עובדות המחלקה האחרות. עבודתה מאז לוותה ביחסי עבודה מתוחים ובאירועי התנכלות חוזרים ונשנים.   ג. בחודש אוקטובר 1996 נעדר הממונה מעבודתו למספר ימים. הוא אמור היה לחזור לעבודה ביום 22.10.96. נוכח העדרותו הוא הורה למערערת לדווח לו עם שובו לעבודה על כל ענייני המחלקה בזמן העדרותו.   לאור נסיון העבר, היתה המערערת שרויה באותם ימי העדרות הממונה במצב נפשי של מתח אדיר ובפחד מהפגישה הצפויה עימו. התלוותה לכך לדבריה תחושת "חיה ניצודה" נוכח התנהגותן המזלזלת והפוגעת של ארבע העובדות הנוספות שבמחלקה.   ביום 22.10.96 עם שובו של הממונה למשרד, הגישה לו המערערת את הדו"ח וסיפרה לו על ההתנהגות הנלוזה כלפיה מצד עובדות אחרות. לאחר אותה השיחה היא הרגישה בכאבי בטן עזים. בשל אותם כאבים היא פנתה לבית החולים שם אושפזה.   על פי הרשום בתעודת השחרור מבית החולים אכן פנתה המערערת למיון "בשל כאבי בטן ובחילות", (להלן - האירוע הנטען בעבודה).   3. פסיקתו של בית הדין האזורי.   א. בית הדין האזורי דחה בפסק דינו את גירסתה של המערערת בדבר האירוע הנטען בעבודה, וקבע עפ"י הראיות, שמדובר במצב רפואי ש"החל קודם לכן והיה תוצאה מתמשכת של תחושותיה של התובעת." לאור האמור נדחתה התביעה להכיר באירוע הנטען כתאונה בעבודה .   ב. אשר לטענה החילופית של מיקרוטראומה, פסק בית הדין האזורי, כי "לא הוצגה כל ראייה על אירועים זעירים חוזרים ונשנים ועל נזקים קונקרטיים ולו זעירים ביותר שגרמו אירועים אלה לבריאותה של התובעת".   אשר על כן נדחתה אף הטענה החלופית בעניין המיקרוטראומה.       4. הטיעון   המערערת ערערה על פסק הדין ובדיון בקדם הערעור בקשו הצדדים על מנת לקצר את זמן ההתדיינות להכתיב לפרוטוקול את טענותיהם שירשמו ויחשבו לסיכומים בכתב מטעמם וכי פסק הדין ינתן על ידי המותב על סמך זאת ועל סמך כל החומר שבתיק.   א. עיקרי טיעונו של בא-כוח המערערת היו:   1. ראוי להכיר באירוע מיום 22.10.96 כאירוע תאונתי שלאחריו בסמיכות זמנים אושפזה המערערת.   2. היה מקום להכיר בפגיעתה של המערערת כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה.   ב. עיקרי טיעונה של באת-כוח המוסד היו:   1. אין ספק, שלא הוכח קרות אירוע חריג למערערת ביום 22.10.96.   2. על פי פסיקת בית הדין, אין להכיר במיקרוטראומה נפשית כתוצאה מאירועי מתח בעבודה.   5. אשר לדעתנו:   א. על מנת שניתן יהיה לקשור ארוע בעבודה למצב נפשי, מן ההכרח שיוכח אירוע מיוחד בעבודה, מוגדר בזמן ובמקום, כך שעל פני הדברים יהא ניתן להעריך כי אותו אירוע הטביע חותמו על המבוטח וגרם לו למצב נפשי שאינו רגיל אצלו, מצב נפשי שבעטיו הוא איבד את כושרו לעבוד.   ב. בנסיבות המקרה שלפנינו, לא הוכחו אירועים בעבודה מוגדרים בזמן ובמקום לפני ה-22.10.96, אשר השפיעו על מצבה הנפשי של המערערת וגרמו לה לאי כושר לעבוד.   ג. לגבי האירוע הנטען מיום 22.10.96 - פגישת הדיווח של המערערת עם הממונה עליה, שלאחריו היא טוענת שנתקפה בכאבי בטן, בגינם פנתה לבית החולים, ייאמר אך זאת:   1. בטופס התביעה לדמי פגיעה סברה המערערת, כי מדובר "במחלת מקצוע" ותיאורה את הפגיעה היה, שכ"תוצאה מלחצים בעבודה לאורך תקופה ממושכת התחלתי לסבול מבעיות ממושכות המתוארות באישורים המצ"ב".   2. בהודעתה לחוקר המוסד (נ/1) גירסתה היתה ש"חודש לפני שהתאשפזתי החלו לי כאבים חזקים בבטן אך המשכתי לעבוד, כי המנהל שלי היה בחו"ל באותה תקופה וחזר ב-22.10.96 ואז הודעתי לו שיש לי בעיה ואני הולכת לרופא ואז התאשפזתי באותו יום".   3. בסיכומי המחלה מ-25.10.96 ו-29.10.96 - אין זכר לאירועים בעבודה שהשפיעו על המצב הנפשי ועל הסימפטומים של כאבי הבטן.   ד. מהטעמים שצוינו לעיל, החלטת בית הדין האזורי, כי המערערת לא הוכיחה אירוע מיוחד בעבודה, אותו ניתן לקשור להתדרדרות מצבה הנפשי ולאשפוזה, מעוגנת היטב בחומר הראיות, ואין מקום כי אנו, כערכאת ערעור, נתערב באותה קביעה.   ה. על פי סיכומי המחלה אושפזה המערערת עקב בעיות גסטרואנטרולוגיות. אף אם נניח כי מצבה הנפשי היה הגורם לאותן בעיות, הרי מכיוון שלא הוכח כאמור אירוע מיוחד בעבודה, אותו ניתן לקשור לפגיעה הנפשית - אזי, אין להכיר בפגיעה הנפשית ומימלא באשפוז בגין בעיות העיכול כתאונה בעבודה. משאין להכיר בהתדרדרות מצבה הנפשי של המערערת כתאונה בעבודה אין מנוס בלתי אם לדחות את ערעורה, לאור הפסיקה החוזרת ונשנית של בית דין זה השוללת הכרה במיקרוטראומה נפשית כפגיעה בעבודה ללא "אירוע משרה". עב"ל 345/97 הרמן ליבוביץ - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם); בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי - עובדיה כרם ואח' פ"ד נג (2) 529.   לעניין זה ראה גם מאמרו של הנשיא סטיב אדלר:   S. ADLER AND R. SCHOCHET "WORKERS' COMPENSATION AND PSYCHIATRIC INJURY DEFINITION", INTERNATIONAL JOURNAL OF LAW AND PSYCHIATRY, 2 2 VOL NO. 5-6 PP. 603 - 616, (1999).     6. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות.הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה