קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הרחבה בענף ההובלה: פתח דבר התובע עבד בשירות הנתבעת כנהג משאית מיום 9.1.07 ועד לפיטוריו ביום 20.2.08. בגין תקופת העסקתו בנתבעת, תובע התובע גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בגין העדר ביטוח פנסיוני וכן יתרת פיצויי פיטורים. התובע ביסס את תביעתו על הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה מיום 28.2.01 (להלן - צו ההרחבה). הנתבעת מצידה טענה בכתב הגנתה, כי הינה חברה בהתאחדות בעלי מפעלי הובלה בישראל (להלן - ההתאחדות), ולפיכך חל על היחסים שבין הצדדים ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 1.7.1996 בענף ההובלה ולא צו ההרחבה. בדיון המוקדם מיום 7.12.09 הוסכם כי התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 444 ₪ ולדמי הבראה בסך 238 ₪. נשמעו בפנינו עדויות התובע ומנהלת החשבונות בנתבעת, גב' מירי פרחי (להלן - מירי), אשר מסרו עדותם הראשית בתצהיר ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית. דיון והכרעה א. תחולת צו ההרחבה או ההסכם הקיבוצי על העסקת התובע בכותרת צו ההרחבה צוין, כי הוראותיו "...יחולו על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם." משטענה הנתבעת, כי הינה חברה בהתאחדות בעלי מפעלי הובלה בישראל, ולא נסתרה, הרי שחלו על העסקת התובע הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (7058/96), שנחתם ביום 1.7.96 בין ההתאחדות להסתדרות הכללית (להלן - ההסכם הקיבוצי) והוארך בהסכם (7021/99) מיום 19.5.99, ובהסכם (7035/00) מיום 6.4.00 ואין לצו ההרחבה תחולה על יחסי הצדדים דנן. ב. זכאות התובע לגמול שעות נוספות בכתב תביעתו, טען התובע כי לא שולם לו כל גמול בגין עבודתו בשעות נוספות בנתבעת. התובע צירף לתביעתו רשימה המבוססת על הטכוגרפים של הרכב בו נהג, אשר מפרטת את סך השעות הנוספות בשיעור 125% ו- 150% (נספח ד' לכתב התביעה) בהן עבד לטענתו, וביקש לחייב את הנתבעת בסך 28,933 ₪ בגין רכיב תביעה זה. הנתבעת מצידה, הפנתה לסע' 46(ב)(3) להסכם הקיבוצי, הקובע כי הוראות ההסכם הנוגעות לתשלום גמול שעות נוספות לא יחולו על עובדים "אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם בהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה", ובלבד שהפרמיה המשולמת לא תפחת מ- 30% משכר היסוד החודשי. עולה אפוא, כי לצורך תגמול התובע בגין שעות עבודתו הנוספות, היתה הנתבעת רשאית לבחור בין תשלום גמול שעות נוספות בהתאם לחישוב המפורט בסעיף 46 להסכם הקיבוצי (ברוח הוראת סע' 16-17 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951), לבין תשלום פרמיה ובתנאי שהיא לא תפחת מ- 30% משכר היסוד החודשי. לטענת הנתבעת (ע' 13 ש' 25 ואילך), הפרמיה שקיבל התובע מעבר לשכר הבסיס היתה בשיעור 10% מהכנסות המחזור של המשאית עליה עבד התובע מדי חודש בחודשו, ופרמיה זו באה במקום תשלום גמול השעות הנוספות ולא בנוסף לו. הנתבעת אף הציגה מסמך (נת/2, נספח ג'), שכותרתו "התחייבות לעבודה תקינה ע"פ הסכם הקיבוצי" (כך במקור) ולפיו אישר התובע בחתימתו כי הוא "מודע לשכר של בסיס ועוד 10% מהמחזור". התובע אישר בפנינו כי אכן חתם על מסמך זה (ע' 7, ש' 8-10). התובע אף העיד שכאשר פנה וביקש גמול בגין שעות נוספות, במהלך תקופת עבודתו, התשובה שקיבל היתה שהוא מקבל בסיס ופרמיה של 10% (ע' 12, ש' 1-3). עיון בתלושי השכר מלמד, כי התובע אכן קיבל מדי חודש בחודשו פרמיה בסכומים משתנים, העולים אף לעיתים על שכר היסוד החודשי. התובע לא טען בפנינו כי הפרמיות שקיבל נפלו מ-30% משכר היסוד. אשר על כן, אנו קובעים כי התובע קיבל גמול בגין שעות עבודתו הנוספות, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ולפיכך אינו זכאי לגמול נוסף בגין שעות עבודה אלו. מעבר לצריך מצאנו לציין, כי התובע אף לא הוכיח כדבעי את השעות הנוספות להן הוא טוען, והפנייתו לדו"חות הטכוגרף (נספח ג' לכתב התביעה) כראייה יחידה לשעות עבודתו אין בה די. הדו"חות עצמם מלמדים על הפסקות רבות וארוכות במשך יום העבודה של התובע, שהסבר התובע להן אינו מניח את הדעת (ר' עמ' 9, ש' 1-7, ש' 27-31 וכן בעמ' 10-11) וממילא שלצורך הוכחת ביצוע שעות עבודה נוספות על התובע להעיד על שעות עבודה אלו במפורש ואין די בדרך של הפניה לטכוגרפים (בשונה מסידור עבודה או דו"חות נוכחות). נוכח האמור לעיל, התביעה לתשלום גמול נוסף בגין שעות עבודה נוספות נדחית. ג. זכאות התובע לביטוח פנסיוני אין חולק כי בהתאם להסכם הקיבוצי זכאי התובע לביטוח פנסיוני שלא בוצע עבורו בפועל. בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי זכאי התובע כי המעסיק יפריש עבורו 6% מ-150% מהשכר המשולב, כהגדרתו בהסכם. הצדדים חלוקים בשאלה האם זכאי התובע להפרשות פנסיוניות אף בגין רכיב הפרמיות שקיבל. בהתאם טען התובע שהוא זכאי לפיצוי בסך 9,505 ₪ בגין רכיב זה ואילו הנתבעת טענה שהוא זכאי לסך של 4,504.5 ₪ בלבד, סכום שיש לקזזו לשיטתה מסכומים המגיעים לה מהתובע. בסע' 47 להסכם הקיבוצי הוגדר ה"שכר המשולב" כך: "השכר ברוטו ליום עבודה רגיל, כולל תוספת היוקר, תוספת משפחה, ותוספת וותק, ולמעט פרמיות, תמריצים ומענקים, גמול שעות נוספות, וגמול עבודה בשבתות ובחגים." (ההדגשה לא במקור, מ.נ.ד) בסעיף 8 להסכם הקיבוצי המאריך מיום 19.5.99, הוסיפו הצדדים ורשמו: "... למען הסר ספק היות והפרמיה באה במקום שעות נוספות היא איננה רכיב פנסיוני, ואין לשלם עליה פיצויי פיטורים." (ההדגשות במקור). התובע לא הצביע על כל עילה שבדין המצדיקה חריגה מהוראותיו המפורשות של ההסכם הקיבוצי, החל על יחסי הצדדים, ולפיכך אין לקבל תביעתו ברכיב זה. משלא חלק התובע על תחשיב הנתבעת כפי שפורט בסע' 4 לתצהירה של מירי (נת/2)- אנו מקבלים את חישוב הנתבעת, אלא שיש לערוך את התחשיב עבור 13.5 חודשי עבודה ולא עבור 13 חודשים בלבד. לפיכך התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 4,678 ₪ לפי החישוב הבא: (שכרו ברוטו של התובע) 3,850 ₪ X 150% X 6% X 13.5 חודשי עבודה. ד. זכאות התובע להפרש בגין פיצויי פיטורים אין חולק כי התובע פוטר מעבודתו וכי שולמו לו פיצויי פיטורים בסך 6,199 ₪ (נת/2, נספח א'). לטענת התובע, יש לחשב את שכרו הקובע לפיצויים לפי ממוצע שכרו ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו לרבות תוספת הפרמיה ותוספת בגין עבודה בשבת ולילה ועל כן הוא זכאי להשלמת פיצויי הפיטורים בסך של 5,708 ₪. לטענתו, תוספת הפרמיה כמוה כתשלום עמלת מכירות, אשר שולמה לתובע באופן קבוע בשיעור של 10% ממחזור המשאית, ומשכך עליה להיכלל בשכר הקובע כעולה מתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ב- 1965. פרמיה, המכונה גם שכר עידוד, משקפת בדרך כלל תוספת שכר בגין תפוקה העולה על נורמה שנקבעה במקום עבודה. ככזו אין היא נכללת בשכר הקובע לפיצויי פיטורים. במקרה שבפנינו אין מדובר בפרמיה "רגילה". אין חולק כי מדובר למעשה בתוספת בשיעור קבוע הנגזר ממחזור המשאית עליה נהג העובד. משכך, היא מכונה על ידי הנתבעת "תוספת מחזור", אף כי נרשמה בתלושים כ"פרמיה". אף שבכך דומה יותר התשלום הנדון לעמלות מכירה, אין בכך כדי להצדיק הכללתו בשכר הקובע לפיצויי פיטורים, שכן כמפורט לעיל, הפרמיה שולמה לתובע בהתאם להסכם הקיבוצי, כתחליף לשעות הנוספות, ולגביה אף נקבע במפורש בסעיף 8 להסכם הקיבוצי 7021/99, כי "אין לשלם עליה פיצויי פיטורים". אין מדובר אפוא בפרמיה רגילה, אלא בדרך שהצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים מצאו הולמת במטרה לתגמל את נהגי ההובלה בגין השעות הנוספות שהם מבצעים, תוך הכרה במגבלה הקיימת ליכולת המעקב אחר שעות העבודה המדויקות של מי שנמצא בדרכים ומחוץ למפעל רוב הזמן. כפי שנפסק פעם אחר פעם, לא שמה של תוספת השכר הוא שקובע כי אם מהותה. אמנם על הטוען כנגד כינויה של התוספת מוטל נטל ההוכחה, אך כפי שכבר קבענו לעיל, הנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי תוספת ה"פרמיה" אינה אלא תחליף לתשלום שעות נוספות. משאין חולק כי גמול בגין שעות נוספות אינו חלק מן השכר הקובע לפיצויי פיטורים, הרי שכך הוא הדבר אף ביחס לרכיב ה"פרמיה" שבפנינו. עוד ראוי לציין, כי גם כאן התובע מבקש אותנו למעשה לפסוק בניגוד להוראה מפורשת בהסכם הקיבוצי. אלא שלצורך זה היה על התובע להציג נימוקים המצדיקים התערבות חריגה ויוצאת דופן בתוכנו של הסכם קיבוצי, ולא לטעון טענותיו כאילו ההסכם הקיבוצי לא קיים כלל. משלא נעשה כן, די בכך כדי לדחות את התביעה ברכיב זה. לבסוף נציין, כי אף בפסיקה אליה הפנה התובע בסיכומיו אין כדי לסייע לו, שכן פסק-הדין בעניין שמואל יעיש בוטל על ידי בית-הדין הארצי לעבודה בקובעו כי: "הצדדים הודיעונו, כי מקובלת עליהם הצעת בית הדין לפיה "פסק דינו של בית הדין האזורי בנושא תוספת מחזור ובנושא הוצאות אשל יבוטל...". בהתאם למוסכם על הצדדים, אנו מבטלים את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה "תוספת מחזור" הינה חלק מן השכר הקובע לעניין תשלום פיצויי פיטורים. כפועל יוצא מכך מבוטלת קביעת בית הדין האזורי בדבר זכאות המשיב להפרשי פיצויי פיטורים..." נוכח זאת, אין בידינו לקבל את טענת התובע בסיכומיו, כאילו נותרה על כנה ההלכה שנקבעה בערכאה דלמטה לעניין הכללת "תוספת המחזור" בשכר הקובע לעניין תשלום פיצויי פיטורים. באשר לתוספת שבת או תוספת לילה, העידה בפנינו עדת ההגנה ולא נסתרה, כי מדובר בתשלום עבור עבודה בשבת או בשעות הלילה (ע' 15). התובע לא טען אחרת וממילא שלא הרים את הנטל להוכיח כי מדובר בתוספת שיש לכלול בשכר הקובע לפיצויי הפיטורים. לפיכך, תביעת התובע להפרשי פיצויי פיטורים - נדחית בזאת. ה. טענת הנתבעת לקיזוז לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע סך של 3,710 ₪ בגין חודש ההודעה המוקדמת, בו לא עבד התובע למרות שנדרש לכך במכתב הפיטורים מיום 20.1.08, בו נרשם כי הפסקת העבודה תיכנס לתוקפה ביום 20.2.08 (ת/1, נספח ב'. להלן - מכתב הפיטורים). התובע טען, כי יש לדחות את טענת הקיזוז היות ומכתב הפיטורים נמסר לידיו רק ביום 18.2.08, כפי שניתן ללמוד מהמעטפה וחותמת הדואר שצירף (ת/1, נספח ב'1). כנגד טענתו המפורשת והמגובה במסמכים של התובע, לפיה קיבל את מכתב הפיטורים רק ביום 18.2.08, לא הציגה הנתבעת כל ראיה המלמדת אחרת. זאת ועוד. התובע העיד בתצהירו והנתבעת לא טענה אחרת, כי עובר לקבלת מכתב הפיטורים לידיו ביום 18.2.08 נמסר לו מכתב בו הנתבעת "מקבלת את התפטרותו" מיום 22.1.08 (ת/1, נספח ג'), ורק לאחר חלופת מכתבים בה הבהיר שמעולם לא התפטר, אלא רק נעדר מעבודתו בשל תאונת עבודה, קיבל את מכתב הפיטורים. לפיכך, מאחר והנתבעת היא שקבעה במכתב הפיטורים כי מועד הפסקת יחסי עובד ומעביד הינו ה-20.2.08 אך לא טרחה למסור את המכתב לתובע לפני ה-18.2.08, הרי שבמעשיה ויתרה על תקופת ההודעה המוקדמת. בנוסף העלתה הנתבעת לראשונה בתצהיר מטעמה טענת קיזוז המבוססת על כתב ההתחייבות עליו חתם התובע (נת/2, נספח ג'). דין הטענה להידחות, הן מן הטעם שהיה עליה להיטען בכתב ההגנה והן מן הטעם שלמעט הפניה לעצם הגשת תביעה זו, שאין בה כדי להקים לה זכות לפיצוי לפי כתב ההתחייבות, הנתבעת לא פירטה את ההפרה המיוחסת לתובע שבגינה יש לחייבו בפיצוי שנקבע בכתב ההתחייבות. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים מהיום את הסכומים הבאים: פדיון חופשה שנתית בסך 444 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 20.2.08 (מועד סיום עבודת התובע) ועד מועד התשלום בפועל; דמי הבראה בסך 238 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 20.2.08 ועד מועד התשלום בפועל; פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 4,678 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.08 (מחצית תקופת העבודה) ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע בתוך 30 ימים מהיום את הוצאותיו בגין תביעה זו, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך של 3,000 ₪. בפסיקת ההוצאות לקחנו בחשבון מחד את הודאת הנתבעת בשלב המוקדם של ההליך בזכאות התובע לסכומים שנפסקו לעיל ומאידך, יש בה להביע את מורת רוחנו מכך שהתובע לא בוטח כפי זכותו בביטוח פנסיוני במהלך תקופת עבודתו, ללא שהוצגה בפנינו כל הצדקה לכך. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום. צו הרחבהצוויםהובלות