קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ריבית על תגמולי ביטוח שלא שולמו בזמן: 1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת רות רונן) בתיק אזרחי 56304/98, לפיו התקבלה בחלקה תביעת המשיבים 1,2 לתשלום ריבית על סכום תגמולי ביטוח ששולמו באיחור.   2. להלן העובדות הצריכות לענין:  המשיבים 2,1 הינם מוטבים בפוליסת ביטוח חיים צמוד דולר, שערך אביהם המנוח, גדעון תדהר ז"ל (להלן: "המנוח"). בפוליסת הביטוח (מוצג א' לתיק המוצגים) קבע המנוח כי בעת פטירתו ישולמו תגמולי הביטוח למשיבים הנ"ל וזאת "בתנאי שהסכום ישולם באמצעות: הגב' אדריאן תדהר (גוטמנס)".   בתאריך 26.5.98 הגישו המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר בה עתרו לכך שהמערערת תשלם להם את תגמולי הביטוח בסך 150,000 דולר בתוספת ריבית מיוחדת על פי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח ולחלופין בשיעור של 11%. (בסיכומיהם חזרו בהם המשיבים מהטענה לגבי סעיף 28א').   בתאריך 20.8.95 נמסרה לסוכן הביטוח הודעה על פטירתו שנמסרה על ידי אחד מקרוביו. ביום 3.9.95 התקבלה הודעה על הפטירה אצל המערערת, הודעה שמולאה על ידי אותו קרוב משפחה. בין הצדדים התקיימה תכתובת ממושכת - המשיבים טוענים כי המערערת נקטה בה בכוונה ואילו המערערת טוענת כי התקשתה להשיג את גב' גוטמנס, ורק ב-17.3 לכשקיבלה ממנה את האישורים הנדרשים, שולם הסכום המגיע.   ביום 1.6.98 שלחה המערערת המחאה למשיבים בסך 546,000 ₪ שמועד פרעונה 26.5.98. סכום זה התקבל אצל המשיבים כסכום שאינו שנוי במחלוקת, כאשר המשיבים שומרים לעצמם את הזכות לתבוע את יתרת הסכום. המערערת טענה כי הסכום הנדון מהווה את מלוא תגמולי הביטוח שהיה עליה לשלם למשיבים, הוא שולם במועד הקבוע בסע' 27 לחוק חוזה הביטוח ולכן אין להוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית כלשהם. המשיבים מאידך טוענים כי הסכום הנ"ל שולם באיחור ולכן צריך לצרף אליו ריבית. זוהי השאלה שבמחלוקת.   3. פסק הדין של בית משפט השלום: בית המשפט קבע כי תביעת המשיבים נמסרה למערערת במועד הודעתו של קרוב המשפחה על הפטירה וממועד זה ואילך היה על חברת הביטוח לצרף ריבית לתשלום. בסע' 28ד' לחוק חוזה הביטוח המתייחס לריבית על תגמולים המשולמים במט"ח, הניח המחוקק כי זהו הסדר השומר על ערכו הריאלי של הכסף ולכן אין צורך בתוספת הצמדה. אשר למועד מסירת התביעה, על פי ההלכה הפסוקה, מדובר במסירת התביעה לחברת הביטוח ולא בהגשת תביעה לבית המשפט. כאשר במועד מסירת התביעה, חברת הביטוח עדיין אינה חייבת לשלם וזכאית לדרוש מהמבוטח מידע, ואילו במועד בו בידי המבטח מידע ומסמכים הדרושים לבירור חבותו - רק בשלב זה חלה החובה לשלם למבוטח. המחוקק בחר בהסדר, לפיו מאז הגשת התביעה על ידי המבוטח, בנוסף לשמירה על ערך הכסף, זכאי המבוטח גם לפירות הכסף, היינו לריבית, כאשר הסיבה לכך עשויה להוות יצירת תמריץ לחברת הביטוח להשלים את הבירור ולשלם למבוטח את התגמולים, מהר ככל האפשר. דברים אלה עולים בקנה אחד עם ההשקפה המקובלת בפסיקה, לפיה תוספת ריבית אינה בגדר קנס, אלא מהווה תשלום פירות בגין כסף שנמצא בידי המשלם. בית המשפט אף פסק מספר פעמים כי תגמולי ביטוח צריכים להיות נושאי הפרשי הצמדה וריבית, וזאת אף כאשר העיכוב בתשלום נבע משיהוי של המבוטח. קרי - סכום התגמולים נושא ריבית החל בתקופה של 30 יום מיום מסירת התביעה לנתבעת בלא קשר לשאלה מדוע חל עיכוב בתשלום ובעטיו של מי.   בית המשפט פסק כי מועד מסירת התביעה בענייננו הוא המועד בו נמסרה למערערת ההודעה על קרות מקרה הביטוח (פטירת המנוח), ודחה את עמדת המערערת, לפיה המועד בו חתמה הגב' גוטמנס על מסמך התחייבות להעברת הסכום למשיבים 1 - 2, הוא מועד מסירת התביעה. מסמך ההתחייבות הינו מסמך מהותי שנדרש על ידי המערערת לצורך קיום חובתה שהתגבשה עוד קודם לכן. ומשלב זה התגבשה התביעה ונוצרה "נאמנות משתמעת" של חברת הביטוח למוטבים אשר חייבה אותה לשמור על קרן הכסף ולהפיק ממנה פירות. עם זאת, קבע בית המשפט, כי אין הוא יכול לקבוע מועד מוקדם יותר מהמועדים להם טענו המשיבים בכתב התביעה. על כן נפסק, כי תגמולי הביטוח ישאו ריבית מיום 1.1.96, ולא מיום 9.11.96, כדרישת המשיבים בסיכומיהם.   אשר לשיעורי הריבית: בע"א 417/76 רשות הנמלים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 103) נקבע כי ריבית על חוב בדולרים תהיה בשיעור של 11% ובעקבות זאת נפסק פעמים רבות, כי כאשר לא הובאו ראיות לסתור, על בית המשפט לפסוק ריבית בשיעור הנ"ל. בענייננו, טענה המערערת, כי הציגה ראיות לסתור, ולכן על בית המשפט לקבוע שיעור ריבית שונה. בית המשפט קבע כי אכן במקרה הנדון הביאה המערערת ראיות שהצדיקו סטייה משיעור של 11% וזאת על פי הירחון הסטטיסטי לפיו השיעור הממוצע של הריבית שבנקים משלמים על פיקדונות דולרים הוא השיעור הנכון והוא השיעור אותו יכלו המשיבים לקבל לו היה הכסף מועבר על ידם וצובר ריבית בבנק, קרי 5.5% על פיקדונות דולרים. לסיכום קבע בית המשפט, כי יש לחייב את המערערת בריבית בשיעור של 5.5% מיום 1.1.96 ועד למתן פסק הדין. המשיבים הוסיפו וטענו כי על פי סעיף 7 לחוק פסיקת ריבית והצמדה יש לצרף את הריבית לקרן אחת לשנה ולטענתם החוק חל גם על סעיף 28(ד) לחוק חוזה הביטוח, אולם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט. עוד טענו המשיבים, כי יש לזקוף את הסכום ששולם על ידי המערערת קודם על חשבון ההוצאות, הריבית ולבסוף על חשבון הקרן. ואילו בית המשפט קבע כי בשל ההסדר הספציפי בסעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, יש לזקוף את התשלום על חשבון הסכום שאינו שנוי במחלוקת, היינו סכום הקרן הדולרי של החוב. לפיכך חייב בית המשפט את המערערת בסכום נוסף נשוא הדיון שהוא השנוי במחלוקת - הוא סכום הריבית.   סיכומו של דבר, בית המשפט חייב את המערערת לשלם למשיבים 1 ו- 2 ריבית בשיעור של 5.5% לשנה על סך של 150,000 דולר מיום 1.1.96. היינו מדובר בסכום של 35,750 דולר והוצאות.   הערעור : 4. בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי תגמולי הביטוח שולמו למשיבים זמן רב קודם למועד פסק הדין ובית המשפט היה ער לכך. חרף זאת פסק בית המשפט קמא ריבית גם בגין התקופה שלאחר תשלום תגמולי הביטוח למשיבים. בעניין זה הגישה המערערת לבית משפט קמא בקשה לתיקון טעות סופר, אולם בקשתה נדחתה ועל כך מלינה היא בערעור שבפנינו.   המערערים טענו גם כי מועד מסירת התביעה אינו המועד בו הודיע קרוב המשפחה על מות המנוח, אלא רק המועד בו הוגשו התביעה + המסמכים המהותיים, ולכן רק ממועד זה צריך לחייב את המערערת בריבית. המשיבים מצידם טוענים כי הינם זכאים לריבית מיוחדת לפי סעיף 28א' וזאת לאור חוסר תום-לבה של המערערת ולאור הרווחים שהפיקה במשך 3 שנים בהשאירה את תגמולי הביטוח בקופתה. כמו כן היה מקום לצרף את הריבית לקרן מידי 3 חודשים, כפי שהדבר עולה מסעיף 28ד' לחוק חוזה הביטוח, ולחילופין לצרף את הריבית לקרן אחת לשנה, כאמור בסעיף 7 לחוק פסיקת ריבית והצמדה ובסעיף 24 לחוק החוזים.   דיון:   5. לאחר ששמענו את טענות באי כוח הצדדים, ועיינו עיין היטב בעיקרי הטיעון ובפסק דינה של כב' השופטת המלומדת, הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור והערעור שכנגד, למעט בנקודה אחת והיא כי יש לקבל את טענת המערערת ביחס לריבית עבור תקופה שלאחר תשלום תגמולי הביטוח . בענין זה אכן נפלה שגגה מלפני בית המשפט ועל כן הריבית שנפסקה בגין תקופה זו יש להשיבה למערערת, שכן לא מגיעה ריבית שנפסקה אלא עד המועד בו שולמו למשיבים תגמולי הביטוח במלואם. לבעל דין לא מגיעה ריבית עבור תקופה מעבר למועד פרעון החוב לידיו ולכן, אנו מורים על השבת הסכומים ששולמו בעודף.   אשר ליתר הטענות; בית משפט השלום בחן את כל השאלות שעלו במחלוקת, ולא פטר עצמו בדברים כלליים אלא צלל למעמקי הראיות והבעיות המשפטיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות ואף נימק אותם נמק היטב.   המסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט קמא הן המסקנות הנכונות, ואין הצדקה להתערב בהן.   זהו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק. במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה , אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל פ"ד מה(2) 142, 168; א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה חמישית מעודכנת תשנ"ט, עמ' 510).   המועד בו נמסרה ההודעה לחברת הביטוח - 1.1.96, הוא המועד הקובע ממנו יש למנות את תוספת הריבית אשר שיעורה היינו השיעור כפי שקבע בית המשפט קמא, היינו בנסיבות העניין, 5.5% וזאת כאמור עד למועד בו קיבלה המערערת את תגמולי הביטוח בתאריך 25.6.98.   אשר לפסיקת ריבית בשיעור הקבוע בסע' 28א' לחוק חוזה הביטוח קבע בית המשפט כי המשיבים חזרו מהם מטענה זו בסיכומים ואנו מאמצים קביעה זו.   6. התוצאה היא כי למעט תיקון הטעות כאמור בסעיף 5 דלעיל, נדחים הערעור והערעור שכנגד ללא צו להוצאות.   הערבון, באם הופקד, יוחזר למערערים. ריבית