קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בדרך מהעבודה לרופא: סגן הנשיא קובובי: .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת פורת), בו הוצהר כי "התאונה שאירעה (לתובעת) בדרכה ממקום עבודתה - עת התכוננה לנסוע אל רופא, אצלו היא מטופלת עקב הריונה" - היא תאונת עבודה. .2בפסקו כפי שפסק, סמך בית-הדין על העובדות שתוארו על ידי המשיבה (להלן התובעת) בסיכומיה בכתב, והריהן: התובעת היתה גרה עם בעלה אצל הוריה, עבדה בסוכנות ביטוח מ- 8.00עד .15.00ביום 19.1.1986יצאה ממקום עבודתה מוקדם מהרגיל, בשעה 14.30והתכוננה לנסוע באוטובוס לרופא אצלו היתה בטיפול בקשר להריונה. המרפאה היתה סמוכה למקום מגוריה ונוסעים לשני המקומות באותו קו של אוטובוס. בטרם עלתה לאוטובוס, מעדה ונפלה. היא עלתה לאוטובוס ובפועל הגיעה למעונה. .3בהודעת הערעור טען בא-כוח המוסד כי לפי סיכום מוסכם בין הצדדים, עובדות המקרה הן אלה שנמסרו בחקירתה של התובעת לחוקר המוסד. לפי דו"ח החקירה לא הגיעה בפועל למעונה אלא המתינה אצל שכנים קומה ראשונה לבוא בעלה, על מנת שייקחנה לבית-חולים. לפנינו טען הפרקליט המלומד כי הקובע הוא מטרת נסיעתה של התובעת שעה שנפגעה, כלומר לאן היו פניה מועדות. בשלוש הזדמנויות שונות אמרה שכוונתה היתה להגיע לרופא המטפל, ולפיכך יצאה מוקדם מן הרגיל ממקום עבודתה, בתקוה להתקבל בין הראשונות על-ידי הרופא, הפותח את מרפאתו בשעה .16.00כאשר עלתה לאוטובוס - לאחר הפגיעה - עדיין התכוונה להגיע לרופא, אך תוך כדי נסיעה נוכחה לדעת כי שכחה את כרטיס המעקב ואז החליטה לגשת לבניין בו מצוי מעונה. .4האסמכתאות עליהן סמך בא-כוח המוסד הן דב"ע מא/160- 0[1]; דב"ע שם/26- 0[2]; ודב"ע מד/114- 0[3]. .5בפסקי-דין אלה נדונה השאלה אם נסיעה שנחזתה כנסיעה מן העבודה למעון או מן המעון לעבודה, אכן נפלה לתחומו של סעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח - 1968(להלן - החוק), ובשלושתם ניתנה תשובה שלילית. א) בדב"ע מא/160- 0[1], נפסק כי תאונה שארעה למבוטח בדרך מן העבודה כשתכלית הנסיעה אינה מעונו, לא תיחשב כתאונת עבודה, אף אם ארעה בהיותו עדיין בדרך המקובלת - ובטרם הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. ובלשון פסק-הדין: "...מטרת הנסיעה במוצהר, היתה להגיע לבית-חולים על מנת להיבדק ולא לנסוע הביתה ובדרך 'לקפוץ' לבית-חולים. הבעיה שמעוררים כאן בשל זהות התוואי ואפשרות (עבור המערערת) להימלך בדעתה, היא בעיה מלאכותית. אילו היה בית-החולים בכיוון הפוך לכיוון נסיעה הביתה, הבעיה לא היתה יכולה להתעורר אף על-פי שגם כשמתחילים לנוע בכיוון הפוך לכיוון המעון, יכולים להימלך בדעתם, להפסיק את הנסיעה לבית-החולים, לחזור על העקבות, וכו'... ואין לדבר סוף" (שם [1], 62.47); ב) בדב"ע שם/26- 0[2], נפסק שיש לראות הליכה לקופת-חולים כמטרה בפני עצמה ותאונה שאירעה בתום ביקור כזה אינה תאונה מהמעון לעבודה כמשמעותה בסעיף 36(1). וכך נאמר: "(השאלה הקובעת) היא אם בצאתה של המערערת מביתה בשעה 10.00בבוקר עת עבודתה מתחילה בשעה 11.00והמרחק מביתה למקום עבודתה הוא עשר דקות בערך, היתה לנגד עיניה מטרה העומדת בפני עצמה - הבטחת תור לרופא שניים. התשובה היא: המערערת הלכה תחילה לקופת-חולים ומשם, התכוונה ללכת לעבודה. לשון אחר התאונה אירעה בדרכה של המערערת מקופת חולים למקום עבודתה ולא ממעונה לעבודתה כמתחייב מסעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי" (שם [2], 62.36) (ההדגשות נוספו); ג) בדב"ע מד/114- 0[3], לא נתחדש מאומה מבחינה הלכתית אך יש עניין בכך שהמדובר היה הפעם בדרך ארוכה בין מקום העבודה (מצפה רימון) למעון ולתחנה של "טיפת חלב" (ירוחם). העובדת הקדימה את צאתה מן העבודה בשעה כדי להגיע בעוד מועד לתחנת "טיפת חלב" לפי התור שנקבעה לה. חרף אורכה של הדרך חזרו ופסקו שהקובע היא תכלית הנסיעה באותה שעה. טענה אחרת, שהנסיעה היתה למטרה כפולה (dual purpose), נדחתה אף היא שכן סוגיית הנסיעה הדו-תכליתית, עניינה נסיעה בתפקיד. .6ובחזרה לענייננו: אין מחלוקת על כך כי בצאתה ממקום עבודתה מוקדם מהרגיל, שמה התובעת את פעמיה למרפאה לשם בדיקה. מטרת צאתה באותה שעה לא היתה להגיע למעונה, כי אם להקדים ולתפוש מקום נוח בתור. תכלית הליכתה לאוטובוס שעה שנפגעה, היתה למטרה זו, כך שלא היה מקום, מלכתחילה, להיזדקק לסעיף 36(1) לחוק, וממילא גם לא היה מקום לבחון שמא נתקיים אחד הסייגים שבסעיף 37(א) (סטיה, הפסקה). כשהכלל אינו חל, מה לי יוצאים מן הכלל? .7סוף דבר: הערעור מתקבל. אין צו להוצאות.תאונה בדרך / חזרה מהעבודהרפואההשעיה