המערער היה בעל מניות ביחד עם אחיו בחברה משפחתית, במסגרתה הועסק לפני האירוע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה של עובד בחברה משפחתית:    העובדות 1.      לטענת המערער, במהלך עבודתו באתר בניה ביום 24.6.1997 נפל והחליק במדרגות ואיבד הכרתו (להלן: האירוע).   2.      במכתב מיום 17.11.1998 הודיע המשיב (להלן: המוסד) למערער על כך שהאירוע הוכר כ"תאונה בעבודה" וכתוצאה מכך, על זכאותו לדמי פגיעה בסך 44,291 ש"ח. זאת, על בסיס הכנסה של כ - 11,000 ש"ח לחודש. כעבור כשנה, בתאריך 13.10.1999 ולאחר עיון חוזר, הודיע המוסד למערער כי תביעתו לדמי פגיעה נדחית, משנמצא כי האירוע אינו בגדר "תאונת עבודה" כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: החוק). טעמי הדחייה היו אלה: הוברר, כי הנפילה אירעה עקב מצב תחלואתי, ולא התקיימו יחסי עובד-מעביד, כמשמעותם בסעיף 75(א)(1) לחוק. עקב כך, נדרש המערער להחזיר למוסד את הסכום ששולם לו.   הכרעתו של בית הדין האזורי 3. כנגד דחיית תביעתו לדמי פגיעה, הוגש הערעור לבית הדין האזורי בנצרת (השופטת ורד שפר ונציגי ציבור גב' רעיה דבוש ומר שמעון כהן; בל 1301/00).   4.      אין מחלוקת על כך שהמערער היה בעל מניות ביחד עם אחיו בחברה משפחתית, במסגרתה הועסק עובר לאירוע. בהתייחס לאופי עבודתו של המערער סמך בית הדין, בין היתר, על הודעתו של המערער לחוקר המוסד, לפיה נהג המערער לעבוד "לפעמים יומיים, לפעמים שלושה ולפעמים ארבעה... אני הייתי יוצא לעבודה, מתי שמתחשק לי אני יוצא ומתי שלא מתחשק לי אני לא אצא, אין לי מחויבות לעבודה...". המערער לא היה חייב להודיע לאחיו על העדרויותיו, ובימים בהם לא התייצב לעבודה, לא העסיק אחיו עובד אחר תחתיו. לגרסת אחיו, העסיק אח אחר שלו בתקופות בהן נעדר המערער מן העבודה. אותו אח השתכר 4,000 ש"ח בחודש, בעוד אשר למערער שולמה משכורת חודשית בסך 7,000 ש"ח. מתלושי השכר של המערער הוברר כי "בחודשים שקדמו לתביעה קיבל שכר בסך 7,500 ש"ח נטו לחודש ללא קשר לימי עבודתו". עוד נמצא, כי בשלושה החודשים שקדמו לתאונה עלה שכרו של המערער פי שלושה כמעט, מסכום של כ - 4,000 ש"ח לחודש לסכום של כ - 11,000 ש"ח לחודש.   5.      על רקע זה, באה הכרעתו של בית הדין האזורי, לפיה: "מהראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה תמונה מובהקת של מערכת יחסים שלא מאפיינת, כלל ועיקר, יחסי עובד ומעביד". אי לכך, נדחתה התביעה.   הערעור - דיון והכרעה 6.      בדיון לפנינו חזר המערער על טענותיו, לפיהן שררו בינו לבין אחיו יחסי עובד ומעביד, בעוד אשר המוסד בקש לדחות את הערעור תוך שהוא תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי.   7.      נקדים אחרית דברים לראשיתו ונאמר כי דינו של ערעור זה להידחות.   8.      המקרה שלפנינו נמנה על מקרי הגבול, כאשר מכלול הסממנים בהצטברותם יכול ויטה לעבר סטטוס של "עובד" ויכול שיטה לעבר האחר, של מי שאינו "עובד".   9.      לכאורה, ניתן היה לגרוס, כי בין המערער ובין אחיו התקיימו יחסי עובד ומעביד. זאת, בעיקר לאורם של סממנים אלה: למרות היותו אחד מבין שני בעלי המניות בחברה, הגם שלא העיקרי ביניהם, הרי שבפועל, עבד המערער בעבודות הבניין בהן עסקה החברה. ועוד זאת: האירוע מושא תביעתו התרחש במהלך עבודתו של המערער בבניין ההולך ונבנה - למצער לפי טענתו. יוער, כי טענה זו נתמכה בהודעתו של אחד העובדים שהיה עד להתרחשות, ואף בא לעזרת המערער בעת הנפילה. טענת המוסד, כי אי הסדירות בעבודתו של המערער שוללת את מעמדו כ"עובד" דינה להדחות, בנסיבות המקרה שלפנינו. אולם בכל אלה לא די. הסממן המכריע את הכף לחובתו של המערער, הם הסדרי תשלום שכרו. לפי שקבע בית הדין האזורי, למרות שהמערער לא ראה עצמו חייב להתייצב לעבודה ולמרות שבפועל עבד בהיקף מצומצם ביותר, יומיים-שלושה בשבוע, לפי שיקול דעתו, הרי: "שולם לו (ככל ששולם), ועפ"י התלושים שכר עבודה חודשי ללא תלות במספר ימי עבודתו, בשיעור גבוה מאד יחסית לזה שדווח באשר ליתר עובדי החברה (לרבות אחים נוספים שלו ושל בעל המניות השני - אחיו אחמד)".   10.  במהלך הדיון בערעור, הוברר לנו כי שילוש שכרו של המערער, נעשה במהלך התקופה בה חדלו המערער ואחיו לעבוד כקבלנים עצמאיים והפכו להיות חברה בע"מ. מכאן, שהכספים ששולמו למערער מדי חודש, בטור עולה, היו, למעשה, בגדר עירוב נכסים של בעל מניות עם נכסי החברה, ולאו דווקא בגדר משכורת חודשית שהשתלמה לו עבור עבודה שביצע, כעובד בחברה. יוטעם, כי "קפיצת השכר" הגבוהה של המערער היא שהדליקה נורה אדומה במוסד, ובעקבותיה קיים המוסד דיון מחודש במעמדו של המערער בחברה, שתוצאתו, כאמור, הייתה - ביטול ההכרה בו כעובד החברה.   11.  הנה כי כן, המערער נהג לכאורה מנהג בעלים במקום העבודה. לא ניתן לראות בתשלומים ששולמו לו משכורת חודשית לעובד, בהיותם בלתי סבירים ובלתי מידתיים - בכלל, ובפרט - לאור התייצבותו לעבודה "מתי שמתחשק לו", כדבריו, תיאור מצב המתאים לעצמאי, שברצונו עובד וברצונו שובת.   12.  מדחיית הערעור מתחייבת התוצאה הבאה: על המערער להשיב למוסד את הסכומים ששולמו לו כדמי פגיעה, אם וככל ששולמו לו. מנגד, חייב המוסד להחזיר למערער ולחברת "בני אברהים מוסא בע"מ", שהמערער הוא אחד מבעלי המניות בה, את סך כל דמי הביטוח ששלמה החברה למוסד בגין העסקתו כעובד החברה ולמערער את דמי הביטוח שנוכו משכרו, בהתאם. החזר דמי הביטוח למערער ייעשה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.   13.  סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות.  דיני חברותחברה משפחתיתתאונת עבודה