תביעה לדמי שכירות דירה באילת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לדמי שכירות דירה באילת: 1. ענייננו בתביעה כספית שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות על סך 10,000 ש"ח בגין עגמת נפש, וכתב תביעה שכנגד על סך 16,095 ש"ח בגין רכוש שנלקח, הפרשי דמי שכירות ופיצוי בשל הפרה יסודית של חוזה שכירות. 2. בין הצדדים נחתם ביום 10.07.2001 חוזה שכירות בלתי מוגנת למשך 12 חודשים החל מיום 10.07.2001 וכלה ביום 09.07.2002, לשכירת דירה באילת, בו הוסכם, כי דמי השכירות יהיו בסך של 480 דולר (ארה"ב) והתשלום יתבצע כל שלושה חודשים מראש [להלן: "הסכם השכירות" ו"המושכר" בהתאמה]. 3. אין חולק כי התובעת, היא הנתבעת שכנגד [להלן: "התובעת"], עזבה את הדירה נשוא החוזה בחודש אפריל 2002. אין חולק, כי מאפריל 2002 עד סוף התקופה על פי החוזה לא שולמו דמי שכירות. אין מחלוקת, כי אף קודם לעזיבת התובעת את המושכר לא שולמו דמי השכירות במלואם: התובעת מאשרת, כי קיים חוב של דמי שכירות - "אני מאשרת שיש חוב דמי שכירות, אני חושבת שמתקופת מרץ" [פרוטוקול מיום 04.11.2002 עמ' 2 שורה 3]. 4. בהסכם השכירות הוסכם כי המושכר יושכר כפי שהוא ללא תוספות ריהוט, זולת מזגן מרכזי, דוד חשמל וארונות מטבח. בסעיף 2 להסכם השכירות הצהירה התובעת כי ראתה את הדירה, אביזריה ומתקניה, והם מתאימים לצרכיה ומסכימה לשכור את הדירה במצב זה, וכי היא מוותרת על טענות מחמת מום ופגם. קדם להסכם השכירות זכרון דברים אשר נערך ונחתם ביום 17.06.2001 בין התובעת לבין אילן לוי, אחיו של הנתבע והתובע שכנגד [להלן: "הנתבע"]. מזכרון הדברים עולה, כי הנתבע אחראי לשיפוץ המושכר, להתקנת ארונות מטבח, כי עליו להשאיר במושכר פינת אוכל ושולחן סלון, ולמסור את המושכר נקי וללא פגמים. 5. לגרסת התובעת, כאשר נכנסה למושכר היה הוא מוזנח, לא צבוע ולא מרוהט ונתגלו בו פגמים. לטענתה, במהלך החודש הראשון לשהייתה במושכר צבע הנתבע את המושכר וריהט אותו. התובעת טוענת כי כל אלו גרמו לה לטרדה רבה ולעוגמת נפש. הנתבע טוען כי הוראות ההסכם חוסמות את דרכה של התובעת מלטעון לאלו, וכי הן גוברות על ההוראות שבזכרון הדברים. התובעת עונה לאלה, כי ההסכם נוסח על ידי הנתבע והובא על ידו, וכי נחתם על ידה בתמימות לאחר שהובטח לה כי איננו משנה את ההסכמות שבזכרון הדברים. 6. כרגיל רואים את ההסכם המאוחר כמחייב את הצדדים, והסכמות בהסכם מבטלות את ההסכמות שבזכרון הדברים שקדם לו. בכל זאת, בנסיבות הענין ולאחר ששמעתי הצדדים, שוכנעתי כי הצדדים לא התכוונו בהסכם הפורמלי שחתמו לשנות הסכמות קודמות מיוחדות לגבי מצב המושכר בעת מסירתו, ולפיכך אין התובעת מנועה מלטעון בענין זה. שוכנעתי כי המושכר נמסר תוך הפרת ההתחייבויות שבזכרון הדברים, ובגין כך זכאית התובעת לפיצוי בגין הטרדה ועוגמת הנפש שנגרמו לה. 7. התובעת אף טוענת כי נמנע ממנה לעשות שימוש סביר במושכר, כתוצאה מתקלה בדוד המים החמים ובמזגן בעת בה גרה במושכר. הנתבע מעלה גרסות שונות לגבי תקינותו של הדוד. באחת, עולה מדבריו כי דוד המים לא פעל במשך כשלושה חודשים, בשניה טען כי הדוד פעל ללא תקלות [פרוטוקול עמ' 5 שורות 6-9 ושורה 19]. לפי הסכם השכירות, כעולה מסעיף 12א לו, על הנתבע חלה חובת תיקון דוד החשמל והמזגן בתוך 48 שעות מקבלת ההודעה. נראה כי גם לגרסתו לא קיים הוראה הסכמית זו. העדפתי לענין הוכחת התקלות במזגן ובדוד השמש את גרסת התובעת, שנתמכה גם בעדה, על פני עדות הנתבע. התובעת תיארה מסכת יסורים שנאלצה לעבור בשל העדר מים חמים בחורף ומיזוג בקיץ. לפיכך שוכנעתי כי הנתבע הפר את התחייבויותיו, וכי עליו לפצות את התובעת. 8. בגין עוגמת נפש שתוארה לעיל ובגין הפגיעה בשימוש במושכר, הנני מחייבת את הנתבע לפצות את התובעת בסך המוערך על ידי של 2,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 9. התובעת עתרה בכתב ההגנה לתביעה שכנגד לסעד כספי של השבת כספי ההובלה אשר נאלצה לשלם בעת עזיבתה את הדירה עקב התנהגותו של הנתבע. בית המשפט לא ייעתר לסעד זה, הואיל והוא לא נתבע בכתב התביעה. אין לקבלו אף מהטעם שלא הוצגו ראיות כלשהן בענין זה. 10. אין חולק, כי לא שולמו דמי השכירות במלואם. הנתבע טוען, כי התובעת חדלה לשלם דמי שכירות החל מחודש אוקטובר. לגרסת התובעת קיים חוב החל מחודש מרס. אף לא אחד מהצדדים הביא אסמכתאות למועדי התשלום. חובת תשלום דמי השכירות איננה במחלוקת. התובעת טוענת כי פרעה חיוב זה ועליה הנטל להוכיח טענתה. התובעת לא הוכיחה את התשלום הנטען ולכן הוכח כי לא שילמה דמי שכירות מאז חודש אוקטובר 2001. הנתבע מסכים כי חלק מהחוב כוסה בתשלום ששילם אביה של התובעת. על התובעת, לפיכך, לשלם לנתבע סך של 1,500 ש"ח כנדרש בכתב התביעה הנגדית. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל. 9. לא קיבלתי טענת הנתבע בתביעה שכנגד לפיה הינו זכאי לתשלום דמי שכירות החל מחודש אפריל 2002 וכלה בחודש יוני 2002 מהטעמים הבאים: ניכר כי התובעת עברה מסכת יסורים בדירה, וכי נוכח הפרותיו זכאית היתה להביא לביטול הסכם השכירות. לכן בנסיבות הענין לא הפרה את החוזה כאשר עזבה את המושכר. בנוסף, הנתבע טוען כי הוא גר בדירה מסוף מאי 2002 [עמ' 5 לפרוטוקול שורה 18] לפיכך, הדירה לא נותרה ריקה ולא נגרם לנתבע נזק. 10. הנתבע אף דורש פיצוי בגין גזילת פינת האוכל על ידי התובעת. התובעת מאשרת כי נטלה אותה איתה, אולם לטענתה באישור הנתבע והסכמתו המלאה. הנתבע גורס כי התובעת נטלה את פינת האוכל ללא הסכמתו וללא ידיעתו, ושווייה בסך 2,600 ש"ח. הנתבע לא הציג אף אסמכתא לשווייה של פינת האוכל, ובנסיבות הענין הנני מעריכה שווייה בסך 500 ש"ח. לא נראה לי סביר כי רהוט אשר משמש דירה שכורה במצב היחסים המעורערים בין הצדדים, יימסר במתנה. אשר על כן, התובעת תישא בפיצוי כספי כלפי הנתבע בגין פינת האוכל בסך של 500 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל. 11. הנתבע העלה לראשונה במועד הדיון טענה כי שילם את חובה של התובעת לועד הבית, במועד הדיון. הנתבע לא עתר לפיצוי כספי בענין זה בכתב התביעה שכנגד, ולכן העלאת טענה זו היא הרחבת חזית. לפיכך, נדחה רכיב זה. 12. תביעת הנתבע לפיצויים מוסכמים בסך של 5,000 ש"ח לפי סעיף 6 ב' להסכם השכירות נדחית, שכן, הסכם השכירות איננו קובע תשלום פיצויים מוסכמים בשל הפרתו. 13. סוף דבר; על פי חישוב סופי של סכומי פסק הדין, אין הצדדים חבים חוב כספי זה כלפי זה. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.מקרקעיןשכירותדמי שכירות