קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום חוב לבזק: התובעת מבקשת בתביעתה זו לחייב הנתבע לשלם לה סך של 5,263 ₪, נכון למועד הגשת התביעה (29.6.98). על פי הנטען בכתב התביעה הנתבע היה המנוי ו/או המחזיק של קו טלפון (להלן: "הקו"). עוד נטען כי בחודש 2/96 חדל הנתבע לשלם עבור השמוש בקו וכי באותה העת יתרת החוב הסתכמה ב-3,566 ₪. להוכחת החוב הנטען - צורף כנספח ב' לכתב התביעה תמצית חשבון ועיון בה מעלה כי הסכום האמור מורכב מחיוב בסך של 953.87 ₪ בגין ציוד ושרותים, סך של 606.41 ₪ בגין חיובים שונים וסך של 1,487.76 ₪ בגין שיחות. עוד עולה מנספח ב' כי החשבון האמור מתייחס לחודשים 2/96-1. התובענה עת הוגשה, הוגשה בסדר דין מקוצר והנתבע שהגיש בקשת רשות להתגונן הורשה להתגונן כנגד התביעה (ראה החלטת הרשמת מיום 12.5.98 אשר ניתנה במסגרת בש"א 1634/98). עיון בתצהירו של המבקש אשר משמש אף ככתב הגנה (על פי תקנה 211 לתקנות סדר הדין האזרחי והחלטת הרשמת כנזכר לעיל) מעלה כי הנתבע לא כפר בהיותו המחזיק והמשתמש בקו הטלפון הנזכר, אלא שהוא טוען כי הקו שימש אותו לצורך מסעדה/פיצריה שנוהלה על ידו במרכז הנפתי באשקלון וכי החוב הנתבע נוצר והתגבש לאחר שחדל להפעיל את המסעדה. עוד טען הנתבע כי ביקש בשלב ראשון להותיר את הקו ללא שיוך למקום התקנה כלשהו אלא שלפי דבריו נאמר לו כי אפשרות כאמור אינה קיימת ומשכך, נותק הקו. למעשה טענת הנתבע היא כי החוב לא נוצר על ידו ואף שלא בידיעתו ו/או בהסכמתו. הנתבע הוסיף וטען כי מבירורים שנערכו על ידו עלה כי הקו חובר למשרד המשמש את "תיווך פאר" וחרף דרישתו שהופנתה לנציגי התובעת שהקו האמור לא ירשם עוד על שמו, לא נעשה דבר על ידי התובעת. להשלמת התמונה עד כה אציין, כי במהלך הדיון בפני הרשמת הצהירה ב"כ התובעת כי הקו לא הועבר למשרד ברחוב קופת חולים שם פועל "תיווך פאר" אלא המדובר בחוב שנוצר עת היה הקו מותקן בפיצריה של הנתבע. באותו מעמד נרשמה הצהרת הנתבע כי במידה והחוב אכן נוצר בתקופה בה היה הקו מותקן בפיצריה כי אז מחוייב הוא בפרעון החוב. בעקבות אותה הצהרה הורה ביהמ"ש לב"כ התובעת להמציא פרוט השיחות בגינן נוצר החוב נשוא התביעה, אלא שפרוט זה הומצא רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שהנתבע הורשה להתגונן. נדרשתי בפסק דיני זה להתייחס למקצת מהעניינים שבאו בפני הרשמת במיוחד לנוכח עדותה של הגב' וטורי אורלי ע"ת/1 אשר בחקירתה הראשית העידה בין היתר כדלקמן: ”הקו הותקן ברח' קופת חולים 6 אשקלון בתאריך 23.11.94”. (פרוטוקול עמ' 5 מול השורות 12-10). בחקירתה הנגדית שבה ע"ת/1 והצהירה "רח' קופת חולים 6 זו כתובת ההתקנה". (עמ' 5 מול השורה 2). אין כלל ספק כי הצהרת ב"כ התובעת כפי שנרשמה במהלך הדיון ברשות להתגונן אינה עולה בקנה אחד עם עדותה של ע"ת/1 כמפורט לעיל. הנתבע בתחילת עדותו הראשית ביקש להפנות תשומת לב ביהמ"ש לסתירה העולה מהשוואת עדות ע"ת/1 להצהרות ב"כ התובעת, תוך שהוא מדגיש כי הזמנת הקו והתקנתו נעשו במרכז נפתי פאר, אם כי הוא מאשר שההתקנה נעשתה במהלך שנת 1994. בעדותו נאמרו על ידי הנתבע בין היתר הדברים הבאים: ”אני הזמנתי את הקו לכתובת במרכז נפתי פאר בשנת 1994”. (פרוטוקול עמ' 8 מול השורות 17-19). בהמשך ביקש הנתבע להגיש כראיה את חוזה השכירות מיום 1.11.94 ואשר לפיו הושכרה על ידו חנות מס' 5 במרכז נפתי וזאת לתקופה של 12 חודשים (החוזה התקבל כמוצג נ/1). עוד העיד הנתבע כי פינה הנכס ומסר את מפתחותיו לידי הבעלים ביום 15.8.95 (ראה מוצג נ/2). לעניין היות הקו משוייך לכתובת קופ"ח 6 הצהיר הנתבע כי המדובר בבנין משרדים שבכתובת האמורה, כאשר הוא שכר משרד לשמושו בכתובת הנזכרת רק ביום 1.6.97 ולא קודם לכן. להוכחת טענתו זו הציג הנתבע אשור המשכיר (עו"ד קלדרון) ממנו עולה כי שכירותו של הנתבע בחנות מס' 2 ברח' קופת חולים 6 החלה ב-1.6.97 (המסמך התקבל כמוצג נ/3). לאחר שנשמעו בפניי העדויות מטעם הצדדים מצאתי לנכון להעדיף עדות הנתבע על פני עדות ע"ת/1 לענין מקום ההתקנה של הקו ונראה כי זה הותקן מלכתחילה במרכז נפתי 5 ולא ברח' קופת חולים 6. למסקנתי זו הגעתי בין היתר על סמך העובדה כי ע"ת/1 הצהירה כי במועדים הרלבנטיים לבצוע ההתקנה היא לא עבדה אצל התובעת כך שהעובדות שהוצגו על ידה אינן מידיעתה האישית אלא על סמך רשומים שנרשמו במערכת הממוחשבת של התובעת. לכך יש להוסיף את העובדה כי ב"כ התובעת אישרה שהקו עת הוזמן, הותקן בעסקו של הנתבע במרכז נפתי והיא אף הגדילה עשות בהצהירה כי על פי בדיקה שערכה הקו לא הועבר למשרד ברח' קופת חולים. אמנם נכון כי ת/1 (פרוט החוב) הינו בבחינת "רשומה מוסדית" כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות (נ"ח) תשל"א - 1971 (להלן: "הפקודה") ומשכך ועל פי הוראת סעיף 36 לפקודה תתקבל אותה רשומה כראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה. אולם המחוקק מצא לנכון לקבוע תנאים לקבלת הרשומה כראיה לאמיתות תוכנה אשר כוללים בין היתר את חובתו של המוסד לערוך רשום של הארוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו. דווקא בענין זה לא נשאלה ע"ת/1 מאומה כך שאין כלל וודאות כי הכתובת הנזכרת בת/1 היא כתובת ההתקנה, מה גם שב"כ התובעת בחקירתה הראשית של ע"ת/1 לא טרחה לברר עמה אופן רשום הנתונים במיוחד שהמדובר ברשומה שהיא "פלט" ואשר לגביה נקבע בפקודה כי יש להוכיח שדרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמיתותה. לא זו אף זו אלא שע"ת/1 לא נשאלה כלל כיצד באה לידי ביטוי בדרך איסוף הנתונים ועריכת הרשומה, קיומה של בקשה להעתקת הקו או העברת הקו לכתובת אחרת. ביהמ"ש סבור כי משעורר הנתבע טענה ברורה ומפורשת באשר למיקום ההתקנה, עת הוזמן הקו על ידו, מחוייבת היתה התובעת להוכיח כי האמור בת/1 משקף באופן אמין ואמיתי את הארועים הרלבנטיים לנושא הרשומה, במיוחד משביקשה ב"כ התובעת לנהוג בת/1 כ"רשומה מוסדית". ראה בענין זה בספרו של י. קדמי על הראיות חלק שני, מהדורה משולבת, עמ' 707. יש להדגיש כי "הפלט" - ת/1 נושא תאריך 19.2.01 ואילו ההתקנה בפועל נעשתה ב-11.94 ולפחות מעיון בת/1 אין לדעת באיזה מועד נערכו הנתונים המהווים יסוד לפלט ובוודאי שאין לומר כי 19.2.01, מועד הדפסת ת/1, הוא מועד עריכת הרשומה כמובנו בסעיף 36 (ב) סיפא לפקודה. לנוכח העדר התייחסות ברורה ומפורשת בעדויות שהובאו מטעם התובעת באשר לדרך אסוף הנתונים ואופן עריכת הרשומה, סבור ביהמ"ש כי עלה בידי הנתבע לערער אמיתות תוכנה של הרשומה ולכל הפחות, יש בעדות הנתבע כדי להטיל ספק באמינותה של הרשומה. מהראיות שבאו בפני ובעיקר מעדות הנתבע אותה מצאתי לנכון להעדיף על פני עדות ע"ת/1, ככל שזו כלל רלבנטית שהרי ע"ת/1 העידה כי במועד התרחשותם של הארועים נושא הרשומה היא כלל לא עבדה אצל התובעת, יכול ורשאי ביהמ"ש לקבוע כממצא כי עת הוזמן הקו, התקנתו נעשתה במרכז נפתי (אולמי פאר) וכי קו זה שימש את הנתבע במהלך תקופת שמושו במושכר האמור. עוד מצאתי לנכון לקבוע כי הנתבע החל פעילותו ברח' קופת חולים 6 רק בראשית חודש 6/97 ומשכך, החוב נשוא התובענה אשר מיוחס לחודשים 12/95-11 ו-2/96-1 אינו תוצאת שמושו של הנתבע בקו. החוב כאמור לעיל נוצר בחודשים 12/95-11 ולא קודם לכן, ולטענת הנתבע בתקופה זו הקו האמור לא שימש אותו במושכר שהרי המושכר הוחזר על ידו לבעליו ב-8/95 ואילו את פעילותו במשרד ברח' קופת חולים הוא החל רק ב-6/97, מועד המאוחר למועדי יצירת החוב נשוא התובענה ומשכך עניין לנו בכפירה בעצם קיומו של החוב. מבחינת דיני הראיות, טענת הגנה שמשמעותה כפירה בקיומו של החוב, אינה מסוג טענת "הודאה והדחה" ועל כן אין שינוי בכלל הבסיסי הנוהג שלפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". ראה בעניין זה בספרו של י. קדמי על הראיות חלק שלישי עמ' 1298 וכן ע.א. 748/88 בנק צפון אמריקה בע"מ נגד רכטשפר ואח' פ"ד מ"ה (4) עמ' 696 בעמ' 701. מהראיות שבאו בפני אין בידי לקבוע כי גירסת התובעת היא הסבירה יותר ועל כן קרובה יותר לאמת מגירסתו של הנתבע ומשכך, אין בידי לקבוע כי עלה בידי התובעת לבסס זכותה לקבל מהנתבע מלוא הסעד הנתבע. כמפורט לעיל החוב נשוא התובענה מורכב מחיובים שונים ולנוכח מסקנתי כי התובעת לא הוכיחה שהשמוש בקו בחודשים הרלבנטיים לתובענה נעשה דווקא על ידי הנתבע כי אז אין מקום לחייב הנתבע בעלות השיחות. יחד עם זאת הנתבע הודה כי הציוד מצוי עדיין ברשותו וכי הוא מכיר בחובתו לשלם עבור הציוד והשרותים הנלווים להתקנה. לפיכך מצאתי לנכון לחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 953.87 ₪ בגין ציוד ושרותים וכי סכום זה ישולם לידי התובעת בצירוף ריבית בשעורים הנוהגים על פי תקנות הבזק (ריבית פגורים והוצאות גביה) התשמ"ז - 1986 החל מיום 27.3.96 (מועד הדרישה) ועד למועד התשלום המלא בפועל. התובעת זכאית להוצאות משפט באופן יחסי לסכום שבו חוייב הנתבע בפועל לעומת סכום התביעה הנקוב בכתב התביעה, וזה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. התובענה ככל שהיא נובעת למרכיבי החוב האחרים - נדחית. לנוכח מסקנתי כאמור לעיל, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 500 ₪ בצירוף מע"מ. חוב