קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על חוב במכולת בבית משפט לתביעות קטנות: פתח דבר בפניי תביעה לסעד כספי, אשר הגישה התובעת נגד הנבתעת בגין יתרת חוב אשר נותרה הנתבעת חייבת לתובעת המנהלת מרכול בעיר העתיקה בצפת (להלן: "העסק"). טענות התובעת הנתבעת רכשה מעסק התובעת סדרה של מוצרים, ונותרה חייבת לתובעת את מרבית התמורה בגין המוצרים, בסך של 2,400 ₪, וזאת כמפורט בכרטסת הקניה אשר הוצגה בפניי, במעמד הדיון אשר התקיים ביום 06/07/2011 (להלן: "הכרטסת"). טענות הנתבעת תמצית טענות הנתבעת, מתמקדות בהכחשת הטענות המועלות ע"י התובעת, ומסתכמות בטענה לפיה שילמה את כל החוב במלואו, וכי נהג המונית אשר הסיעה לעסק של התובעת, ראה ששילמה את כל החוב. לכתב הגנתה, צרפה הנתבעת אישור לפיו אדם בשם רפי סבן, ככל הנראה אותו נהג מונית שהסיעה, ראה כי הנתבעת הגיעה למכולת ושילמה כסף לבעלת המכולת, אך מציין כי אין לו מושג כמה שולם. דיון כאמור, בפניי תובענה שעניינה בטענות התובעת, כי הנתבעת חבה לה בגין רכישת מוצרים במכולת אשר בבעלותה. הנתבעת אינה כופרת הלכה למעשה בעובדה, כי קיבלה מוצרים בסך 2,800 ₪, אלא כופרת בטענה לפיה לא שילמה בעבורם. יצוין כי הנתבעת לא הביאה עד מטעמה אשר יעיד בפניי כי שילמה את מלוא סכום החוב, ואילו היתה מביאה את העד רפי סבן- נהג המונית, הרי שכבר מאישורו ניתן להיווכח כי אינו יכול לאשר שמדובר בפירעון החוב במלואו. מנגד, מאשרת התובעת בהגינותה, כי הנתבעת שילמה לה על חשבון החוב סך של 400 ₪, ולפיכך נותרה חייבת 2,400 ₪ נוספים, להוכחת טענתה צרפה התובעת דף כרטסת, על גביו מספרים, המעידים ככל הנראה על סכום הקניה, אומנם אין על גבי הכרטסת תאריך, חתימת הנתבעת וכד'. כידוע בדרך כלל, על התובע מוטל הנטל הבסיסי והראשוני, להוכיח את תביעתו, אלא שכאן כפי שיפורט בהמשך, הנתבעת אינה כופרת בחוב, אלא שהיא טוענת ששילמה את כולו במזומן. את נטל ההוכחה (בין אם הוא מוטל על התובע או על הנתבעת) ניתן להרים באמצעות הצגת ראיות שונות או לפי מאזן ההסתברות, כי גרסת הצד עליו מוטל הנטל, הינה הגרסה העדיפה, או כי הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתו, הינן הראיות העדיפות. הלכה זו נקבעה בשורה של פסקי דין: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589 מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז) ולפיה: "נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטלת עד סוף המשפט על התובע". .." היה עליו להוכיח, ע"פ מידת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי - נטייה של מאזן הסבירות לטובתו - כי נתקיימו היסודות המקיימים את זכותו..." כך המצב במקרה הרגיל, בו הנטל היה על התובע ונשאר עליו. אך כפי שיפורט אני סבורה, כי גם אם זה היה המצב בענייננו, הרי שעפ"י מסקנתי, התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה, והוכיחה תביעתה לפיה היא זכאית לסכומים הנתבעים על ידה. ואולם, בענייננו המצב שונה שכן טענות ההגנה של הנתבעת הינן בגדרן של טענות "הודאה והדחה". טענה של "הודאה והדחה", הינה טענה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה, מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו, כאשר הוא אינו מרים את הנטל, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (ראה לעניין זה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; וכן י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), 1995, 321-320). לעניין העברת נטל הראיה בגין טענות של 'הודאה והדחה' נקבע בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146 כדלקמן: "כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע, צריכה טענת הנתבע להיות מסוג 'הודאה והדחה' - 'כן, אבל', כלומר הודאה בכל העובדות הנטענות ע"י התובע, כשבצדה של אותה הודאה, טענות המפקיעות את זכותו של התובע" כאמור הגב' וקנין-הנתבעת מודה, כי אכן קיבלה מוצרים, אבל שילמה בגינם את מלוא הסכום, זו טענה קלאסית הנוגעת לדוקטרינת הודאה והדחה ואיני סבורה, כי הנתבעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח טענות הגנתה. כמו כן אני סבורה, כי התובעת הייתה עדה אמינה וניתן היה לסמוך על עדותה. כאשר מנגד, עדות הנתבעת הסתכמה באמירה מן הפה אל החוץ ולא הוצגה כל ראיה קבילה ומהימנה לביסוס טענתה כגון: אישור מאת התובעת כי שולם איזשהו סכום על ידה, עֶד אשר ראה כי שולם מלוא סכום החוב, אישור משיכת מזומן מהבנק, אדם שהלווה לה את הסכום הנטען כי שולם וכד', דבר מהאסמכתאות הנ"ל לא הוצג לי. מה גם שטענתה של הנתבעת בדיון שהתקיים בפניי לפיה היא מקבלת 2,000 ₪ בחודש (ראה שורה 5, עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 06/07/2011), אינה מתיישבת עם הטענה כי שילמה את מלוא סכום החוב בתשלום אחד, כאשר סכום זה למיטב הבנתי מהווה כסף למחייתה, טענה זו אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים ואינה מתקבלת על הדעת. סוף דבר לאור כל האמור אין מנוס מן המסקנה, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי שילמה את יתרת חובה בגין רכישת המוצרים (בין אם במלואה או בחלקה). לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסעד הנתבע, בסך 2,400 ₪, בצירוף 150 ₪ הוצאות משפט, ובסה"כ תשלם הנתבעת 2,550 ₪. חוב