תביעת לשון הרע נגד מנהל בית ספר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע נגד מנהל בית ספר: רקע עובדתי וטענות הצדדים: 1. זוהי תביעת פיצויים בסך 100,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). בכתב התביעה העלה התובע גם טענות על פי עילות התביעה שבחוק הגנת הפרטיות, אך לאחר מכן זנח טענות אלו והתמקד אך בעילת התביעה על פי חוק איסור לשון הרע. 2. אין מחלוקת כי התובע הוא תושב טבריה, נהג במשך שנים רבות למכור לתלמידי ותלמידות בית ספר "נועם" בטבריה ממתקים ודברי מזון. בשנים האחרונות הוא עשה כן דרך גדר סורגים של בית הספר, כשבהפסקות של לימודים הוא הצמיד שולחן לגדר, ומשם, דרך הסורגים, העביר ומכר מוצרי מזון לתלמידים ותלמידות בית הספר. 3. התובע טוען כי בשנת 2008 מונה הנתבע לנהל את בית הספר, ומאז כניסתו של הנתבע לתפקיד החל פועל לפגוע בשמו הטוב של התובע כנטען, ע"י הפצת שמועות והאשמות גסות ומעליבות הפוגעות בתדמיתו, שמו הטוב, וכבודו של התובע, הכל במגמה לגרום לו להפסיק את עבודתו דלעיל. 4. התובע טוען כי הנתבע החל להעלות טיעון כי המוצרים שהוא מוכר לתלמידים אינם כשרים, דבר שהוזם ע"י המורות של ביה"ס, מה גם שהרב של הישיבה עובר מדי שבוע כנטען לביקורת אצל התובע. משלא צלח בהפסקת עבודת התובע מנימוק זה העלה הנתבע כנטען נימוק אחר ע"י השמצת שמו של התובע בכך שהוא נוגע בתלמידות בית הספר. הנתבע גם העלה נימוק נוסף לפיו לחלק מהתלמידים אין יכולת כספית לקנות ממנו, והדבר גורם לפגיעה בנפשם, שעה שהאחרים קונים והם צופים בהם. 5. הנתבע טוען כי הוא נכנס לתפקיד באוגוסט 2006, עבד שם שנה אחת בלבד כמנהל בית הספר, ומשם עבר לתפקיד אחר. הנתבע טוען כי פעל במסגרת תפקידו כמנהל בית הספר המחפש את טובת תלמידיו, וראה כי התובע מוכר לתלמידי ותלמידות בי"ס בצורה פיראטית, ללא רישיון עסק, ומבלי למלא אחר הדרישות הקבועות בחוזר המנכ"ל של משרד החינוך. הנתבע טען כי המדובר בבי"ס עם צביון דתי והפרדה בין בנות לבנים, ממוקם באזור שבו האוכלוסייה היא בעלת מעמד סוציואקונמי נמוך, וכי צורת עבודתו של התובע מביאה לערבוב בין בנים לבנות בהפסקות, וכי חסרון הכיס של חלק גדול מהתלמידים גורם להם למפח נפש על כך שהם לא יכולים לקנות מוצרי מזון מהתובע. נוסף ללכלוך שמוצרים אלו משאירים בחצר בית הספר בסיום ההפסקה. 6. הנתבע טוען כי מוצרי המזון שמכר התובע לתלמידים לא קיבלו הכשר של הרבנות הראשית, וכי בהזדמנות אחת נמצא כי התובע מכר מוצר מזון לתלמיד אשר פג תוקפו שלוש שנים לפני המכירה. 7. התובע טוען כי מאז כניסתו לתפקיד הוא שמע תלונות מצד הורי התלמידים ומצד צוות המורים והמורות לגבי עבודתו של התובע, או בכלל הימצאותו ליד הגדר של בית הספר ומכירת מזון לתלמידים. וועד ההורים קיים ישיבה אשר בה הוחלט פה אחד על סיום העניין, והפסקת עבודתו של התובע ליד בית הספר. הנתבע מילא אחר ההחלטה ואסר על התלמידים והתלמידות לקנות מוצרי מזון מהתובע. 8. הנתבע טוען כי שמע מתלמידי בי"ס כי התובע מלטף את ידיהן של התלמידות אשר קונות ממנו מוצרי מזון מתוך הסורגים של הגדר. 9. אין מחלוקת כי התקיימה ישיבה בבניין העירייה אשר בה נכח ראש העיר זוהר עובד, וכן סגן ראש העיר הממונה על אגף החינוך, מר דרור ללוש, ובאותה ישיבה מסר הנתבע בפני הנוכחים כי קיימת שמועה לפיה התובע נוגע ומלטף את ידי התלמידות. 10. חשוב להדגיש בשלב זה כי התובע בתביעתו התייחס לכל הטענות אשר העלה הנתבע נגדו כעילות להפסקת עבודתו כפי שפורט בסעיף 5 לעיל, אך תביעתו של התובע על פי חוק איסור לשון הרע נוגעת אך ורק לטענת הנתבע בדבר נגיעות או ליטוף לתלמידות בית הספר ע"י התובע. הדבר עולה באופן ברור מסיכומי ב"כ התובע אשר התייחסו רובם ככולם להאשמה כי התובע נוגע בידיים של התלמידות. משום כך אין מקום לדון או לדוש בכל טיעוני הצדדים בעניין מזון כשר, כן או לא, או בעניין חיסרון כיס של חלק גדול מתלמידי בית הספר, ואתמקד בעניין ליטוף או נגיעות בתלמידות בלבד. 11. חשוב עוד להבהיר כי מכל מכלול טיעוני התובע כנגד הנתבע, ניתן להבין שמדובר באירוע ספציפי ויחיד של פרסום לשון הרע כנגד התובע בישיבת העירייה דלעיל אשר התקיימה כנטען בחודש 1/07. מטעם התובע לא הועלה כל אירוע ספציפי אחר בו פרסם הנתבע כביכול נגדו לשון הרע. לפיכך הדיון יתמקד באותה ישיבה, ובנסיבות סביבה בלבד. 12. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות, בישיבה הראשונה נשמעו עדויותיהם של עדי התביעה מר מנשה ציפורי, מר פרג'ון יעקב ומר אוחיון ראובן. בישיבה השנייה נשמעה עדותו של עד התביעה הרביעי, מר דרור ללוש, חקירתו הנגדית של התובע, וכן חקירתו הנגדית של הנתבע. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. דיון והכרעה: הפרסום: 13. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהו פרסום כדלקמן: "(א) פרסום לענין לשון הרע- בין בעל פה בין בכתב או בדפוס, לרבות ציוד, דמות, תנועה, צליל, וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע- בלי למעט מדרכי פרסום אחרות; (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע;". 14. התובע כאמור העיד שלושה עדים מטעמו (נוסף לעד ללוש) כדי שיעידו על אופיו הטוב, המסור והנאמן של התובע, מין עדויות אופי לטובת התובע. המעניין הוא כי כל שלושת העדים מטעם התובע לא שמעו על השמועות והפרסומים הנטענים כנגד התובע. שלושתם העידו כי לפני שהתובע פנה אליהם ומסר להם על הבעיות שלו, הכוונה לכל האירועים נשוא התביעה, הם לא שמעו כלל אודות פרסומים כלשהם כנגד התובע. יתרה מכך גם התובע הוא שפנה לראש העיר וסיפר לו על הבעיות שלו, כך שהוא זה שחשף בפני גורמים ואנשים שונים את הטענות נגדו. בנסיבות אלו ניתן להסיק כי התובע הוא דווקא שתרם לפרסום לשון הרע הנטען נגדו, ולא הנתבע. נגד הנתבע נטען כאמור לעיל כי הוא פרסם לשון הרע נגד התובע בהזדמנות אחת ויחידה כפי שיפורט בהמשך, בישיבה עם גורמים מקצועיים רלוונטיים של העירייה. 15. באשר לאותה ישיבה- אין מחלוקת כי הדברים שמסר הנתבע בישיבת העירייה הגיעו לאוזניהם של אנשים נוספים זולת התובע, כפי שפורט בסעיף 9 לעיל, לפיכך התקיים במקרה דנן האלמנט של הפרסום. טענת ב"כ הנתבע, לעניין מסירת מידע ע"י הנתבע לגורמים המוסמכים בישיבת עבודה במסגרת תפקידו של הנתבע, היא טענה רלוונטית למישור ההגנות של הנתבע, או למישור בחינת השאלה אם המדובר בלשון הרע אם לאו, ולא במסגרת בחינת שאלת הפרסום עצמה. 16. אם כך אני קובעת כי אכן התקיים האלמנט של הפרסום באמצעות מסירת פרטים אלו ע"י הנתבע בפני הנוכחים בישיבת העירייה שהתקיימה כנטען בחודש ינואר 2007. לשון הרע: 17. הפסיקה התוותה את הדרך והשלבים שעל בית המשפט לערוך על מנת לבחון אם יש בפרסום נשוא המחלוקת משום פרסום לשון הרע, וכב' הנשיא (דאז) ברק פירט בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון הרשקוביץ, פד"י נח(3) 553 בסעיף 9 לפסק הדין, את השלבים של הבדיקה כדלקמן: "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלת על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים החוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חובה בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק. בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים". 18. באשר לפרסום של לשון הרע, קובע סעיף 1 לחוק כי: "לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו, או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד; "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית". 19. על פי הפסיקה, המבחן לשאלה אם ביטוי מסוים מהווה לשון הרע אם לאו הוא מבחן אובייקטיבי, היינו מהי המשמעות שייחס אדם סביר לדברי הפרסום ומה יבין מהם. על פי הפסיקה אין בהכרח כל זהות בין נקודת הראות האובייקטיבית של האדם הסביר, לבין נקודת הראות הסובייקטיבית של התובע, ולעיתים הפער הוא תהומי, עד כדי כך שיש מקרים בהם נקבע שלא פורסם לשון הרע כלל וכלל, על אף תחושת העלבון וההשפלה של התובע. 20. התובע העיד כי לאחר שהנתבע התחיל לעשות לו בעיות כדי לגרום לו להפסיק את עבודתו, הוא פנה לראש העיר וסיפר לו על המתרחש, וראש העיר הבטיח לו לטפל בעניין. בעניין זה העיד הנתבע, ועדותו לא נסתרה, כי הוא נכח בישיבה בעירייה יחד עם ראש העיר ומנהל אגף החינוך, ושם הועלו כל מיני נושאים לדיון הקשורים למבנה בית הספר, לתקן של מזכירת בית הספר וכו', ואז באופן מפתיע העלה ראש העיר בפני הנתבע את העניין של התובע ואת כל נושא המחלוקת. הנתבע העיד כי בהתחלה הוא סירב להתייחס, אך ראש העיר התעקש ושאל אותו על המתרחש, ואז הוא פירט בפני הנוכחים את נימוקיו מדוע אין לתת לתובע להמשיך את עבודתו ליד ביה"ס. הנתבע גם מסר באותה ישיבה כי על פי שמועות שהגיעו אליו מתלמידים, התובע נגע או ליטף את ידיהן של תלמידות שרכשו ממנו מזון דרך הסורגים של הגדר. התובע גם מסר שאלו שמועות שהוא לא בדק ואין לו אפשרות לבדוק אותן. 21. נראה על פני הדברים כי הפרסום אכן מהווה פרסום לשון הרע, הרי ליטוף או נגיעות בידיהן של תלמידות בית הספר תוך כדי מכירת מזון מהוות לכל הדעות דבר בזוי ושלילי, כך שכל מי שיפורסם נגדו ביצוע מעשה כזה, עלול אכן להיות נושא להשפלה או ביזוי בעיני הבריות, ופרסום של דבר כזה יכול בהחלט לפגוע לו במקור פרנסתו. פרסום החשש או החשד כי התובע מלטף את ידיהן של תלמידות בית הספר בעת שהוא מוכר להן דברי מזון מטיל בתובע דופי מוסרי חמור, והופך אותו למטרה לשנאה או לבוז ולעג מצד השומעים את הדבר נגדו. 22. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו כי הוא רק העביר את מה ששמע מהתלמידים, ולא אישר או שלל חשדות אלו כנגד התובע. גם אם הנתבע מסר בפני הזולת שמועות כנגד התובע או חשדות וחששות שלא אומתו או נשללו, וגם אם הבהיר כי אלו רק שמועות שלא נבדקו, הרי גם בכך לא ניתן לפטור את הנתבע מאחריות לאותו פרסום, בסייג של ההגנות שאדון בהן בהמשך. 23. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי הנתבע פרסם לשון הרע כנגד התובע בעת שמסר בישיבת העירייה כי הוא שמע מתלמידים שהתובע נוגע ומלטף את הידיים של התלמידות. ההגנות: 24. הנתבע טען לשלוש הגנות, הראשונה על פי סעיף 13(9) לחוק, פרסום על פי היתר או הוראה שרשות מוסמכת או מכוח חובה על פי דין, השנייה היא על פי סעיף 14 לחוק, הגנת אמת הפרסום, והשלישית היא על פי סעיף 15 לחוק, הגנת תום הלב. 25. באשר להגנה על פי סעיף 13(9) קובע החוק כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור. 26. בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (התשנ"ז) כתב המלומד לגבי המונח "רשות מוסמכת" כי: "החוק אינו מפרט מהי "רשות מוסמכת", אשר הוראה או היתר שלה עשויים להקנות הגנה מוחלטת. בעניין ננס נ' פלורו העדיף בית - המשפט שלא לתחום במדויק את גדרה של "רשות מוסמכת", אך נראה, כי רשויות כאלה חייבות להיות "רשויות רשמיות". כך נקבע, כי בית - ספר או קורס מקצועי אינם בגדר "רשות מוסמכת". ברע"א 211/82 ננס נגד פלורו, פד"י מ(1), 210 נקבע בעמ' 215 כי: "עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו, כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה הוא להעניק זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים, שחובה לפרסמם (על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על-פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין. מכאן, שגם אם לא נתחום במדויק ולא נקבע את גדרה של "רשות מוסמכת", דיינו שנאמר, כי בית-ספר או קורס מקצועי אינם חוסים תחת כנפיו של מונח זה, כשם שלא ניתן לראות בבית-ספר לאחיות "רשות המוסמכת לכך כדין" לדווח לפסיכיאטר המחוזי על מצבן הנפשי של התלמידות." מקובלת עליי הפסיקה שהפנתה אליה ב"כ הנתבעת בערעור אזרחי 241/60 תיק נגד קריניצי, פד"י י"ד, 2489. 27. אין מחלוקת כי הנתבע ממלא תפקיד ציבורי, אז הוא מילא תפקיד של מנהל בית הספר, והיה ממונה על ביטחונם ובטיחותם של תלמידי בית הספר כל עוד הם נמצאים בתחומי בית הספר. אין עוד מחלוקת כי הוא כאמור השתתף בישיבת העירייה לענייני חינוך בנוכחות ראש העיר וסגנו הממונה על אגף החינוך בעירייה לדיון בענייני וצרכי בית הספר. אין עוד מחלוקת כי מי שהביא את כל העניין לדיון בפני ראש העיר הוא דווקא התובע, מיוזמתו, בעת שהעלה את נושא המחלוקת, בינו לבין הנתבע בפני ראש העיר וביקש את עזרתו. אין מחלוקת כי מי שנכח באותה ישיבה הם אנשי מקצוע בתחום החינוך בעיריית טבריה, ונושאי הישיבה היו עניינים הקשורים לניהול בית הספר, כמו למשל בעיות במבנה בית הספר ותקן של מזכירה לבית הספר. אין עוד מחלוקת כי מי שהעלה את הנושא לדיון באותו פורום היה דווקא ראש העיר ולא הנתבע. 28. ראש העיר הוא רשות מוסמכת על פי דין לבקש ולקבל כל מידע אודות מה שמתרחש במבנה בית הספר בכל הנוגע לבטיחותם וביטחונם של תלמידי ותלמידות בית הספר. גם מנהל אגף החינוך בעירייה שנכח בישיבה היה מבחינה זו הוא רשות מוסמכת על פי דין. אם ראש העיר הוא שפנה לנתבע וביקש לקבל ממנו מידע ואינפורמציה אודות המחלוקת עם התובע, רשאי היה הנתבע לנדב את כל המידע והאינפורמציה שיש בידיו, הכל במסגרת תפקידו כמנהל בית הספר, והכל לטובת האינטרסים של התלמידים. 29. גם אם המדובר בשמועה ששמע הנתבע מתלמידי בית הספר לפיה התובע נוגע ומלטף את הידיים של התלמידות, הרי זוהי חובתו של הנתבע לדווח על שמועות אלו לראש העיר, גם אם לא בדק את השמועות לאישורן, וגם אם שמועות אלו לא אומתו על ידו או על ידי מישהו אחר מטעמו. 30. לא רק זאת, אלא שיהיה נכון לומר שאילו הנתבע שמע על חשדות אלו כנגד התובע ולא היה מעביר את הדברים לראש העיר לאחר שנשאל על כך ספציפית, אז היה מועל בתפקידו כממונה על בטיחותן של תלמידות בית הספר. התובע גם מסר באותה ישיבה כי דברים אלו הם מפי השמועה, היינו ממה ששמע מתלמידים, לפיכך הנתבע העביר את הדברים כפי שהם, על מנת להבהיר את התמונה בפני ראש העיר. הוא לא הציג את החשדות כנגד התובע כעובדות מאושרות או מאומתות. הוא שמע את הדברים, והעביר את הדברים ששמע באותו קונטקסט לראש העיר. 31. בנסיבות אלו בהן נקבע כי הדברים נמסרו כדיווח אינפורמטיבי על ידי הנתבע בתור מנהל בית הספר לנוכחים באותה ישיבה, אנשי מקצוע ורשות מוסמכת על פי דין לבקש ולקבל מידע זה ממנו, בנסיבות אלו חוסה הנתבע תחת ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק, אשר מעניקה לו הגנה מוחלטת על כל הדברים שהוא מעלה בפורום מקצועי כזה, ואשר נוגעים לתלמידי ותלמידות בית הספר אשר ממונה הוא על ביטחונם ובטיחותם. 32. משקבעתי כי הנתבע חוסה תחת ההגנה של סעיף 13(9) לחוק, לא נשאר מקום לדון ביתר ההגנות הנטענות על ידו. יחד עם זאת, ומעבר למה שצריך אציין כי לא נראה בנסיבות העניין שהנתבע חוסה תחת ההגנה של סעיף 14, הגנת אמת הפרסום. מי שמפרסם דברים אודות הנתבע ואשר שמע ממקור אחר אינו חוסה תחת הגנת אמת דיברתי אם הדיווח היה נאמן למה ששמע. הנתבע היה צריך להוכיח את אמיתות הדברים שהועברו על ידו לצד ג', היינו אמיתות תוכן דבריו ולא רק אמיתות הדיווח. אינני מקבלת את טענתה של ב"כ הנתבעת שבמקרה דנן יש לחסות תחת הגנת אמת הפרסום, מאחר ולא שוכנעתי כי במקרה דנן עצם אמירת הדברים המשמיצים מהווה עובדה חשובה בפני עצמה. העובדה שהתלמידים אמרו את הדברים המשמיצים למנהל בית הספר הנתבע, אינה בעלת חשיבות מיוחדת כשלעצמה. תוכן הדברים שהועברו הוא החשוב ולא עצם העברת הדברים לנתבע. לפיכך ומשלא הוכח על ידי הנתבע כי תוכן הדברים היה אמת, שהתובע אכן נגע וליטף את ידי הבנות, הרי אין הוא חוסה תחת הגנת אמת הפרסום. 33. באשר להגנת תום הלב לא התייחסה ב"כ הנתבע לחלופה הרלוונטית לענייננו מתוך החלופות המנויות בסעיף 15 לחוק. למרות שאינני נדרשת יותר להכריע בעניין זה לאור מסקנותיי דלעיל, נראה על פני הדברים כי נסיבות המקרה חוסות תחת סעיפי משנה 15(2) או 15(3) לחוק. חשוב להדגיש כי בין התובע לנתבע לא קיים כל עניין אישי או סכסוך קודם, ולא נטען או הוכח כי לנתבע הייתה סיבה או מניע להזיק לתובע בפרנסתו, או לפרסם נגדו בכוונה דברי בלע או השמצות. חשוב גם להדגיש כי לאורך כל הדרך, הנתבע הדגיש וחזר והדגיש כי היו לו מספר נימוקים והצדקות מדוע יש להפסיק את עבודתו של התובע ליד בבית הספר כפי שפורט בסעיף 5 לעיל, וכי החשדות לנגיעה בתלמידות הייתה רק אחת מהם. לא נטען או הוכח כי הנתבע פרסם דבר זה למאן דהוא חוץ מישיבה העירייה כאמור לעיל. הוא אף לא הטיח את הדברים בפני התובע עצמו כדי לא לפגוע בו לאור גילו המבוגר, כפי שהעיד הנתבע. אני מאמינה לנתבע כי הוא פעל כפי שפעל מתוך אמונה כי הוא עושה כן במסגרת תפקידו וחובתו המוסרית והחינוכית כלפי תלמידות בית הספר. לנתבע הייתה זכות וחובה להגן על טובת תלמידות בית הספר, לפיכך היה עליו, לאחר שנדרש לכך ע"י ראש העיר, היה עליו להעלות חשד זה, בתור חשד בלבד כפי שנעשה בפועל, בין יתר הנימוקים שהעלה הוא בפני אותו פורום, כדי להסביר מדוע לדעתו יש להפסיק את עבודתו של התובע במכירת מזון לתלמידי ותלמידות ביה"ס. 34. לאחר שהתקבלו טענות ההגנה של הנתבע בדבר תום הלב על פי סעיף 15 לחוק, ובדבר פרסום מותר על פי סעיף 13(9) לחוק, היה יכול הנתבע להביא ראיות על פי סעיף 18 לחוק לשם הפרכת טענות ההגנה של הנתבע. התובע בפועל הביא שלושה עדים שיעידו על אופיו הטוב והמוסרי של התובע. לאחר ששמעתי את העדויות שוכנעתי כי אין בעדויות אלו כדי להוכיח באופן חד משמעי כי התובע לא נגע בידיים של תלמידות בית הספר. שלושת העדים הכירו את התובע בתקופות שונות, ואחד מהם לא היה בקשר עם התובע כבר 20 שנה לפני פרשה זו. אחד מהם כיהן כמנהל אותו בי"ס ואף הודה כי הוא בעצמו הפסיק את עבודת התובע בביה"ס במשך מספר שנים בתקופה בה ניהל את ביה"ס. קשה בנסיבות אלו להסיק מתוך אותן עדויות ראייה חד משמעית במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, לכך כי התובע לא נגע בידיים של התלמידות, כך שהתובע לא שלל את ההגנות של הנתבע בהתאם לסעיף 16 לחוק. 35. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי הפרסום שנעשה ע"י הנתבע כנגד התובע היה פרסום מותר, וכי עומדת לנתבע הגנת תום הלב, וכי התובע לא הפריך הגנות אלו. 36. לסיכום, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪. דיני חינוךבית ספרמנהל בית ספרלשון הרע / הוצאת דיבה