אובדן משלוח בדואר אוויר

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אובדן משלוח בדואר אוויר - אחריות המדינה: תשע חברות ביטוח זרות תובעות מכוח זכות הסוברוגציה כסף שפרעו למבוטחיהן בגין אובדן יהלומים שנשלחו בדואר מישראל לחו"ל. אין חולק כי היהלומים נמסרו למשלוח לסניף הדואר בבורסת היהלומים ברמת-גן, וכי לא הגיעו לתעודתם. במהלך העניינים הרגיל מעורבות במשלוח כזה שלוש רשויות: משרד התקשורת, רשות שדות התעופה שעובדיה מעבירים את היהלומים לחברת התעופה, ואל-על, שהיתה במקרה זה החברה המובילה. התובעות אינן יודעות היכן אבדו היהלומים, ולכן הן תובעות כל אחת משלוש הרשויות בטענה שנהגו ברשלנות. בטרם החל הדיון לגופו של ענין, ביקשו הנתבעות לדחות את התביעה על הסף מנימוקים משפטיים, ובבקשה זאת מתמקד הדיון. אדון בטענותיה של כל אחת מן הנתבעות בנפרד. א. המדינה: .1אין חולק כי באופן רגיל אחראית המדינה בנזיקין על רשלנות שבמעשה, על-פי סעיף 3לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב 1952[6]. מוסכם גם, כי לענין זה "מעשה" כולל מחדל. אולם סעיף 9לחוק הנ"ל מסייג את אחריות המדינה בקובעו: "האמור בחוק זה אינו פוגע בכל הוראה שבחיקוק מן החיקוקים המנויים להלן, הקובעת, המגבילה או השוללת את אחריות המדינה או מוסדותיה: (1) ... (2) פקודת בתי-הדואר...". וזו לשון ס' 36לפקודת הדואר [7]: "המדינה אחראית לדבר דואר - למעט חבילה - הנשלח לישראל או ממנה בהגבלות ובתנאים שפורשו לענין אחריות של מנהל הדואר באמנת הדואר העולמית שהיא בתוקף אותה שעה". המדינה טוענת שבתוקף סעיף 36הנ"ל אין היא אחראית אלא עד תקרת הסכום שנקבעה באמנה העולמית. סכום זה שילמה המדינה, על-פי טענתה, ועל-על פנים היא מוכנה לשלם אותו. התובעות חולקות על התשלום, אך אין לכך כל חשיבת, כי מדובר בסכום אפסי שלתובעות בוודאי אין כל ענין בו. .2הטענה הראשונה בפי התובעות היא, שאין תוקף לאמנה בינלאומית במישור הלאומי, כל עוד לא אומצה על-ידי המחוקק, או - כפי שהגדיר זאת בית-המשפט בע"א 25/55 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' סמרה ואח’, בעמ' 1829[1]. "לא צורפה בכור החקיקה של המדינה וקיבלה צורה של חוק מחייב". העקרון עצמו אינו שנוי במחלוקת. סיכומו נוס בצורה תמציתית על-ידי פרופ' י' דינשטיין בספרו "המשפט הבינלאומי והמדינה", בעמ' 148[21], כדלקמן: "כללי המשפט הבינלאומי ההסכמי אינם נקלטים אוטומטית לתוך המשפט הישראלי, אלא יש צורך בחקיקה משלימה מיוחדת ומפורשת כדי שיהפכו לחלק מהמשפט הישראלי... סמכות כריתת האמנות בארץ - כמו באנגליה - מסורה לרשות המבצעת (כפי שאושר הדבר בצורה החלטית בע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85), ואילו היתה קליטה אוטומטית של המשפט הבינלאומי ההסכמי לתוך הדין הקיים בארץ היה הדבר יכול לשבש את מעשה המרכבה של הפרדת הרשויות. המצב הקיים מאפשר לכנסת (הרשות המחוקקת) לפקח על הממשלה (הרשות המבצעת) ולמנוע ערבוב רשויות". עוד מוסכם על הכל, כי אמנות הדואר הרלבנטיות (כפי שאזכיר להלן) לא אומצו על-ידי המחוקק הישראלי בדרך של חקיקה לאחר שקיבלו תוקף במישור הבינלאומי. אולם המדינה מסתמכת על סעיף 36הנ"ל לפקודת הדואר וטוענת כי המחוקק, שהוא כל-יכול, רשאי לאמץ מראש אמנות עתידיות, ואם עשה כן - יש לראות בכך אינקורפורציה של האמנה הבינלאומית לתוך הדין הקומי. אין ספק שבנושא הנדון נהג המחוקק בדרך זאת מאז שהוחק תיקון מס' 6לפקודת הדואר, תשכ"ה- 1965[8] בעמ' .234בסעיף 11(ה)(1) נקבע: "המדינה אחראית לדבר דואר - למעט חבילה - הנשלח מחו"ל או לחו"ל, בהגבלות ובתנאים שפורשו לענין אחריות של מנהל דואר באמנת הדואר העולמית, אוטווה 1957, או בכל אמנה הבאה במקומה". במקום הסעיף הזה בא סעיף 36הנ"ל, שהופיע בפקודת הדואר [נוסח חדש] תש"ז-.1976 יש לציין, כי לפני 1965שיחרר סעיף 11לפקודת בתי-הדואר, 1930[9] את המנהל הכללי של בתי-הדואר מכל אחריות לאובדן דבר-דואר, מבלי להבחין בין משלוח בתוך המדינה או ממנה ואליה. לא מצאתי כל סיבה מדוע אין המחוקק רשאי לפעול כפי שפעל, דהיינו - לאמץ מראש אמנות עתידיות. אמנם הדרך הזאת אינה מתיישבת עם הכוונה להעביר כל אמנה בינלאומית בכור ההיתוך של הליכי החקיקה המקומיים, וניתן לומר, שמחוקק שנוהג כך תפרק מסמכויותיו בנושא הנדון, לא רק לענין החקיקה אלא אפילו לענין הפיקוח. שלא כמו בארצות-הברית, שם זקוק תהליך האישרור של אמנה בינלאומית לאישור בית-המחוקקים, הרי אצלנו, כמו באנגליה, סמכות החתימה על אמנה בינלאומית ואישרורה היא בידי הרשות המבצעת. אם נזכור שבמאה השנים האחרונות הולך וגדל מספר האמנות הרב-לאומיות המהוות את מערכת המשפט ההסכמי, והאמנות הללו הולכות ופולשות לתחומי חיים רבים של אזרחי המדינה, יש מקום לחשש שהולכת ומתפתחת מערכת חקיקה שלימה העלולה לעקוף את המחוקק הנבחר, אם ייעשה שימוש נרחב באימוץ מראש של אמנות עתידיות. לעומת זאת, יש לזכור כי בתחומים מסויימים מדובר באיגודים בינלאומיים המקיימים קונגרסים לעתים מזומנות, ומעדכנים באופן שוטף אמנות קיימות. אם מדובר בעניינים שיגרתיים שבהם דומים האינטרסים של המדינות השונות, תהיה זו הכבדה גדולה על המחוקק אם ייאלץ לעסוק בכל תיקון כזה בדרך החקיקה הרגילה שהיא מסורבלת וממושכת. יתכן, שאין רע בכך כי במנות בינלאומיות כמו אמנת הדואר, ישאיר המחוקק את מלאכת העדכון לרשות המבצעת בדרך של חתימה על אמנה בינלאומית ואישרורה או אישורה, הכל לפי הענין. הדבר נכון במיוחד אם נזכור שמאז 1874, שנה שבה הוקם איגוד הדואר העולמי, עודכנה האמנה העולמית פעמים רבות מאד בקונגרסים שהתקיימו במדינות שונות. מטרתו של האיגוד, כפי שהוגדרה מחדש באמנת וינה - ב-1964, היא פיתוח התקשורת בין העמים באמצעות פעולתם היעילה של שירותי הדואר, כדי לתרום להשגתן של המטרות הנעלות שבשיתוף פעולה בינלאומית בתחומי התרבות, החברה והכלכלה(ראה כתבי אמנה 20, עמ' 14[19]). המטרה העיקרית הזאת לא השתנתה, אם כי נוסחה בכל פעם מחדש (ראה ספרו של אופנהיים על המשפט הבינלאומי בעריכתו של לאוטרפאכט, הוצאה 8, עמ' 1019[22]). תהיה אשר תהיה דעתנו על שיטתו של המחוקק המאמץ מראש אמנות עתידיות - והכל מסכימים שמדובר באמנות שאושרו על-ידי המדינה - אין ספק כי המחוקק רשאי לנהוג כך, ולפחות מבחינה פורמלית ניתן להפוך בדרך זאת אמנה בינלאומית לחלק מהדין המקומי מבלי שאושרה בדיעבד בחוק מיוחד. .3טענה שניה - חלופית - שהעלו התובעות היא, שלא היתה שום אמנתדואר עולמית בתוקף בישראל בתאריך הרלבנטי. כדי לבדוק טענה זאת, עלי לסקור את תולדותיהן של האמנות הרלבנטיות והחלתן בישראל. - - - - - - - - - - - - - - התובעות מעלות את השאלה, מהו התאריך הקובע לענין תחילת תוקפה של אמנה בינלאומית בארץ. לטענתן, אין האישרור נותן תוקף לאמנה במישור הלאומי, אם כי הוא עושה כן במישור הבינלאומי. בתוך ישראל, אין תוקף לאישרור אלא כשהוא מלווה בפרסום. הצדדים לא התייחסו כלל לשאלה אם המדינה יוצאת ידי חובת הפרסום על-ידי פרסום דבר האישרור בילקוט הפרסומים, והתייחסו רק לפרסום האמנה כולה ברשומות. לענין אמנת וינה, אין לכך חשיבות מבחינתנו, שהרי כל פעולות הפרסום הושלמו לפני .178 אולם, אמנת וינה אינה סוף פסוק בנושא אמנות הדואר העולמי. ב 1969התקיימה ועידת איגוד הדואר העולמי בטוקיו, והכניסה תיקונים הן בחוקה והן בשאר כתבי האיגוד, כולל אמנת הדואר העולמית. ישראל אישררה את הפרוטוקול המוסף לחוקת האיגוד ביום 11.7.71, והוא נכנס לתוקף לגבי ישראל ביום .2.9.71לא הצלחתי למצוא בילקוט הפרסומים פרסומו של האישרור הזה, והפרוטוקול המוסף כולל תאריכי האישרור והתוקף פורסם בכתבי אמנה 770, כרך 22בתאריך .11.6.72 ידוע לנו, כי בטוקיו תוקנה גם אמנת הדואר העולמית כולל עדכון תקרת אחריות המדינה לדברי דואר בינלאומי מסוגים שונים. הדבר מוצא את ביטויו בדברי רקע לחלק השלישי של אמנת הדואר העולמית שנחתמה בלוזאן, שהנתבעות 1ו- 2צירפו את תצלומן לתיק בית-המשפט. אולם, אין זכר לכך שישראל אישרה את התיקון הזה לאמנת הדואר העולמית, והמדינה טענה במפורש שאין אישור כזה. יש להניח כי אילו אושר התיקון הוא היה מתפרסם בכרך 22של כתבי אמנה שם התפרסם התיקון לחוקה שאושרר על-ידינו. כך אנו מגיעים לועידת לוזאן, שהתקיימה ב-.1974 בועידה זו תוקנו שוב כל כתבי האיגוד כולל החוקה ואמנת הדואר העולמית. המדינה הגישה מסמך שסומן 1ג, והוא אישור של שר החוץ המנוח יגאל אלון, כי ביום 19.9.76אישררה המדינה ואישרה את כל הכתבים שנתקבלו בועידת לוזאן. מכתבו של שר החוץ נושא תאריך .21.10.76האישרור והאישור לא פורסמו בילקוט הפרסומים, והפעם לא נעשה גם שום פרסום ברשומות של תוכן התיקונים - לא של החוקה ולא של שאר הכתבים. התובעות טוענות, כי האמנה האחרונה שאושררה ואושרה על-ידי ממשלת ישראל היא זו של לוזאן, אום אין לה תוקף בארץ כל עוד לא פרסמה כאן. הנתבעות טוענות, כי אין חובת פרסום של אמנות, ובמידה שנעשה פרסום, הוא נשא תמיד אופי דקלרטיבי בלבד, לנוחיות הציבור. איש מהצדדים לא התייחס לנושא הפרסום בילקוט הפרסומים. לחלופין, הן טוענות, כי אם לא נכנסה אמנת לזאן לתוקף בארץ בשל העדר פרסום, יש עדין תוקף לאמנת וינה שפורסמה. לטענה זאת עונות התובעות, כי לפי ס' 31לחוקת האיגוד כל הכתבים (מלבד החוקה) הנכנסים לתוקפם לפי קביעת הקונגרס העולמי, מבטלים אוטומטית את הכתבים המקבילים של הקונגרס הקודם. התוצאה היא - לטענת התובעות - כי אמנת לוזאן אינה בת-תוקף בארץ בשל העדר פרסום, אך גם אמנת וינה היא חסרת תוקף כי היא בוטלה אוטומטית על-ידי אמנת לוזאן. ענין הפרסום הטריד אותי לא מעט. חובת הפרסום של פקודות נקבעה בס' 10לפקודת סדרי השלטון והמשפט [10]; חובת הפרסום של תקנות בנות פועל תחיקתי נקבעה בס' 17לפקודת הפרשנות [11]. חוקים ותקנות מקבלים תוקף מיום פרסומם או בתאריך אחר שנקבע ע"י המחוקק. עקרון בסיס זה מתיישב עם הכלל כי חזקה על האזרח שיודע חוק הוא, ולא יתכן לייחס לו ידיעה כזאת אלא אם כן פורסם החוק. אומנם, נשאר פתח לחקיקת מישנה שאינה בת-פועל תחיקתי ואינה חייבת פרסום, אך בתי-המשפט דאגו לבצר היטבאת זכותו של האזרח על-ידי מתן פירוש רחב למדי למיטלים "תקנה בת-פועל תחיקתי". נקבעו שני מבחנים לענין זה: "ראשית, כי תקבע התקנה נורמה משפטית ותביא בדרך זו לשינוי במשפט הנוהג במדינה. ושנית, כי תהא זו נורמה כללית או 'מופשטת' היינו נורמה המופנית אל הציבור כולו..." (ראה דברי השופט זוסמן כתוארו אז, בע"פ 213/56 - היועמ"ש נ' אלכסנדרוביץ, בעמ' 701[2]). לא נקבע בשום מקום כיצד יש לפרסם כתבי אמנה. כאשר מדובר בכתבי אמנה שהמחוקק מאמץ אותם בדיעבד הרי תוכנם מתפרסם בדרך המקובלת לגבי כל חוק (כגון: תקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני אדם), התשמ"א 1980[12]; חוק אמנות קרן המטבע הבינלאומית והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח, תשי"ד- 1954[13]; חוק ספנות (הגבלת אחריותם של בעלי כלישיט), תשכ"ה- 1965[14]; תקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה), תשמ"א- 1981[15]). אולם, מה דינה של דרך החקיקה המיוחדת שבה מאמץ המחוקק מראש אמנה עתידית? בשום מקום לא נקבעה חובת פרסום לא לגבי תחילת תוקפה של האמנה ולא לגבי תוכנה. מסתבר, שבפרקטיקה אין נוהג אחיד בענין זה. כאשר הוחק הסעיף הרלבנטי בפקודת הדואר שהתייחס לאמנת אוטווה 1957, היתה אמנה זו כבר מפורסמת ברשומות (ראה כתבי אמנה 366, כרך 11[20]). את אמנת וינה פירסמו, כאמור לעיל, וכן פירסמו בילקוט הפרסומים את דבר אישורה ואישרורה. לגבי אמנת טוקיו, כבר ראינו כי התיקון לחוקה פורסם, אך דבר האישרור לא פורסם בילקוט הפרסומים. ענין אישרורה ואישורה של אמנת לוזאן נשאר חבוי בתיקי הארכיון של משרד החוץ, ולא מצא את ביטויו לא בילקוט הפרסומים ולא ברשומות כתבי אמנה. התובעות לא היפנו את בית-המשפט לשום הוראת חוק המחייבת פרסום אמנות, אלא איזכרו את הסעיפים 10לפס"ם 1- 17לפקודת הפרשנות. סעיפים אלה, כלשונם, אינם חלים משום שלא מדובר בפקודה ולא מדובר בתקנה. פורמלית, ניתן היה להסתפק בכך ולדחות את הטענה, תוך קביעה שמדובר בהסדר שלילי, ומלשון הן אתה למד לאו; אילו רצה המחוקק לחייב פרסום היה אומר כן, כפי שעשה לגבי פקודות ותקנות בנות פועל תחיקתי. אולם אני הגעתי למסקנה, כי לא הסדר שלילי יש כאן, אלא לאקונה מפורשת. המבחנים על-פיהם הופכת תקנה ל"בת-פועל תחיקתי" קיימים בענייננו באופן בולט. מדובר במפורש באימוץ הוראות הקובעות נורמות בענין זכויות האזרח, והנוגעות לכלל האזרחים, ואין להעלות על הדעת שחובת פרסום החלה על מעשיו של מחוקק המישנה, משום שמעשיו מכונים "תקנות", לא תחול על הממשלה כולה המאמצת קודקס שלם של דבר חקיקה, רק משום שהיא עושה כן בדרך הנקראת "אישרור או אישור אמנה". זכותו של האזרח לדעת מהו גבול אחריותה של המדינה בגין אובדן דבר-דואר הנשלח לחו"ל אינה פחותה מזכותו לדעת שבסימטה פלונית החניה אסורה, והרי נקבע שזו תקנה בת-פועל תחיקתי (ר' ע"פ 402/63 רונן נ' היועמ"ש [3]). בהעדר הוראת-חוק מפורשת, נראה לי, כי ניתן להגיע למסקנה זאת על דרך ההיקש, על-פי סעיף 1לחוק יסודות המשפט, תש"מ- 1980[16]. שאלה אחרת היא, אם קיימת חובת פרסום רק לגבי דבר האישרור או שהחובה משתרעת על תוכנה של האמנה כולה. נסיתי לעיין בחוקים שונים כדי לבדוק כיצד נוהג המחוקק, ולא מצאתי נוהג אחיד. לפעמים מתפרסמת אמנה כתוספת לחוק עצמו או לתקנות (לדוגמא: חוק הספנות (הגבלת אחריותם של בעלי כלי שיט), תשכ"ה- 1965[14]; תקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה), תשמ"א- 1981[15]); לפעמים מסתמכים על אמנה שכבר פורסמה ברשומות, כמו אמנת הדואר העולמית אוטווה, 1957[20], ולפעמים מפרסמים את האמנה באיחור רב, כמו אמנת וינה [19]. לפעמים מפרסמים את דבר האישור או האישרור בילקוט הפרסומים, ולפעמים אין מפרסמים, והאזרח - מה יהי עליו? כיצד ימצא ידיו ורגליו במבוך זה בבואו לבדוק זכויותיו? מוזר הדבר שעל דבר-דואר הנשלח מתלאביב לחיפה חלה התופת השלישית לפקודת הדואר, וכל אזרח פותח ספר חוקים ובודק. ואולם אם נשלח צרור יקר מל-אביב לקופנהגן, אין האזרח יכול לדעת מה זכויותיו במקרה של אובדן או נזק. בעיני, מצב זה הוא בלתי נסבל, ולכן אני מקבלת את הטענה בדבר חובת הפרסום. הואיל ואמנת לוזאן לא פורסמה בכתבי-אמנה ואף דבר אישרורה לא פורסם ילקוט הפרסומים, אני פטורה מהביע דעה אם פרסום דבר האישרור לבדו מספיק. עד שיבוא המחוקק ויאמר את דברו - אשאיר שאלה זו בצריך עיון. ולענייננו אמנת לוזאן לא היתה בתוקף בארץ בתאריך הרלבנטי. לעומת זאת - אינני מקבלת את הטענה שפג תוקפה של אמנת וינה. קיימת הבחנה ברורה בין תוקפה של אמנה במישור הבינלאומי, ובין תוקפה במישור הלאומי, וככל שיראה הדבר מוזר - אמנה שפסקה מהתקיים במישור האחד עשויה להיות בת-תוקף במישור השני. כבר בע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל [4] נקבע כי יתכן מצב בו יש תוקף לאמנה במישור הבינלאומי למרות שהיא חסרת תוקף ביחסים שבינה לבין האזרחים במישור לאומי. יש לפרש את סעיף 31לחוקת האיגוד, כפי שהתקבלה בוינה, כך שעם אישרורה של אמנה על-ידי מדינה פלונית - מתבטלת לגביה תוקפה של האמנה קודמת במישור הבינלאומי. אולם במישור הלאומי, בו חלים כללים שונים, אין ביטול אוטומטי של דבר חקיקה. טול, למשל, אמנה שאושררה ומחייבת חקיקה על-ידי הכנסת כדי לחדור אל הדין המקומי. אם אמנה כזאת באה להחליף אמנה קודמת שאומצה על-ידי המחוקק, אין אישרורה מבטל את החוק הקודם והוא ממשיך להתקיים עד אשר תמצא האמנה החדשה את ביטויה בדבר חקיקה חדש. כאשר מדובר באמנות כמו זו שלנו שהמחוקק מאמץ אותן מראש, מושלם אימוצן בדין המקומי על-ידי הפרסום - לפחות פרסום דבר האישרור. כל עוד לא נעשה הפרסום - לא בוטלו הוראות האמנה הקודמת שהפכה לדין על-ידי פרסומה. מדובר בסוג של אמנות שמשתנות ומתעדכנות דרך קבע, ולא יתכן כל פירוש שיביא לתוצאה האבסורדית, שבה מקיימת ישראל מערכת של שירותי דואר בינלאומי, ששום חוק לא חל עליהם. התוצאה היא, שבתאריך הרלבנטי לעניננו אמנת וינה היתה בתוקף, והוראותיה מחייבות. חבל שהגעתי למסקנה שעל-פיה סובל האזרח בשל פעולה בלתי תקינה של הרשות המבצעת, שהרי על-פי אמנת לוזאן - הועלתה תקרת אחריותה של המדינה בגין אובדן דבר-דואר. אמנם מדובר בהפרש לא גדול, אך בוודאי שזו תוצאה בלתי משביעת-רצון. - - - - - - - - - - - - - - .5אולם, בזה עדיין לא תמו טענות התובעות. הטענה החלופית הנוספת אומרת כי בכלל אסור היה לדואר לקבל את היהלומים למשלוח, אלא בצורת חבילה מבוטחת. העדר הביטוח הוא מחדל של עובדי הדואר המזכה את השוגר בפיצוי מלא על אובדן היהלומים. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת כאן בהגדרת דבר הדואר שנשלח (אין מחלוקת שאנשי הדואר ידעו כי דבר הדואר מכיל יהלומים). התובעות טוענות כי דבר הדואר הוא "חבילה" והנתבעות נאחזות בהגדרתו כ"צרור". שוב, אנו נאלצים לפנות לסקירת רקע קצרה: "דבר דואר" הוגדר כך בס' 1לפקודת הדואר: "מכתב, גלויה, גלוית תשובה, יתון, דבר דפוס, דגם או דוגמא בצרור, חבילה, וכל צרור וחפץ אחרים הניתנים להעברה בדואר, ולרבות מברק". ס' 36לפקודה, שהוזכר לעיל, מגביל את אחריות המדינה במשלוח דבר דואר בשירות הבינלאומי "למעט חבילה". על חבילות חל ס' 37לפקודה. ס' 37(א) קובע: "המדינה אחראית לחבילה הנשלחת לישראל או ממנה בהגבלות ובתנאים שפורשו לענין אחריות של מנהל דואר בהסכם בדבר חבילות דואר שהוא בתוקף אותה שעה". עינינו הרואות, כי בעוד אשר במשלוח כל שאר דברי הדואר יש הפנייה להוראות אמנת הדואר העולמית שהיא בתוקף, הרי בכל הנוגע לחבילות. ההפנייה היא להסכם מיוחד שנעשה בין המדינות, שגם הוא מהווה כתב מכתבי האיגוד על-פי החוקה. אכן, בהסכם הזה, שבאמנת וינה כינוהו "הסדר בדבר חבילות דואר" (ראה כתבי אמנה 685עמ' 420), קיימות הוראות מפורשות המחייבות ביטוח של חבילות המכילות דברי-ערך, או נכון יותר, אוסרות קבלה למשלוח של חבילות כאלה ללא ביטוח. חפשתי, ולא מצאתי הגדרה של המונחים "צרור" ו"חבילה", הן בפקודת הדואר והן בהסדר הבינלאומי. פניתי איפוא למילון של אבן-שושן, וגיליתי ש"צרור" מוגדר, בין השאר, כ"חבילה", ולהיפך - "חבילה" מוגדרת, בין השאר, כ"צרור". לא ברור מדוע מצא המחוקק לנכון לכלול בהגדרת דבר הדואר גם צרור וגם חבילה, אבל ברור שעל צרור חל סעיף 36, ועל חבילה חל סעיף .37בהיעד הגדרה ברורה, אין מנוס מפנייה אל מסמכי הדואר אשר לפיהם נתקבל החפץ למשלוח. במקרה שלנו, נתקבלו היהלומים למשלוח כצרור דואר רשום, כפי שנראה מהרשימה המיוחדת, שצילומה צורף לכתב-התשובה מטעם הנתבעות 1ו-2, שכותרתה "מכבים וצרורות רשומים". יש רגליים לדבר, שקיים הבדל בין מסלול המשלוח של דברי דואר רשומים מזה, ושל חבילות מזה. אולי ניתן לנחש, כי הראשונים שמורים בצורה קפדנית יותר במסלול דוורם, ואילו האחרונים חשופים יותר לפורענויות, ולכן נדרש ביטוח מיוחד כאשר הם מכילים חפצי-ערך. אם כי, כאמור לעיל, לא מצאתי הגדרה למונחים צרור וחבילה, מצאתי רמז לכך שדברי דואר קטנים ניתן לשלוח בדואר רשום, ואילו חבילות הן חפצים בעלי מימדים יותר גדולים. בהסדר בדבר חבילות דואר בס' 3, נדונות דרגות המשקל של החבילות ומדובר במשקל הנמדד בקילוגרמים. לעומת זה, קובע ס' 36לאמנת הדואר העולמית מהם פריטי הדואר שמותר לשלוח כפריטים רשומים. הסעיף מפנה אותנו לס' 15באמנה, שזו לשונו: "פריטי דואר מכתבים כוללים מכתבים, גלויות דואר, הן פשוטות והן עם שתובה משולמת, דברי דפוס, ספרות לעוורים, דוגמאות מסחריות, צרורות קטנים (הדגשה שלי - ה' ב' ע') ופריטי 'פונופוסט'". עינינו הרואות, כי צרורות קטנים (המכונים באמנה המקורית בצרפתית les petits" paquts") נבדלים מחבילות דואר שעליהן חל ההסדר המיוחד (והמכונות בצרפתית באמנה המקורית "coais postaux"). התוצאה היא, שגם הטענה הזאת של התובעות נדחית. .6אני קובעת, איפוא, כי המדינה, הנתבעת 1, אינה אחראית לאובדן היהלומים אלא עד תקרה של 25פרנקים לכל צרור. ב. רשות שדות התעופה: ס' 49לחוק רשות שדות התעופה תשל"ז- 1977[17] קובע: "דין הרשות כדין המדינה לענין חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952". אינני רואה כל יסוד לאבחנה בין המדינה (הנתבעת 1) ובין הרשות (הנתבעת 2). אין ממש בטענה, שהחוקים אליהם מפנה ס' 9לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), אינם תופסים לגבי הרשות. ההוראות הרלבנטיות בחוקים הללו הופכות לחלק מסעיף 9האמור, מכוח ההפנייה. אין גם בסיס לטענה, שהאמנה הבינלאומית מגינה על הדואר ואין לפרוש את ההגנה גם על המדינה. סעיף 36לפקודת הדואר מגביל במפורש את אחריות המדינה, והגבלה זאת יפה גם לרשות שדות התעופה. על-כן אני קובעת, כי גם הנתבעת 2אינה אחראית בנזיקין לאובדן היהלומים, אלא בגבולות התקרה הקבועה באמנת וינה. ג. אל-על: אל-על, שהיא המוביל האווירי של דברי הדואר, מנה אף היא, כמו רשות שדות התעופה, להידחק לנעלי המדינה ולהינות מן ההגנה של אמנת הדואר העולמית. אולם בניגוד לרשות שדות התעופה, הגעתי למסקנה, שיש לדחות את טענתה של אל-על. ב- 1967נדונה בעיה דומה בהרחבה רבה על-ידי בית-המשפט באנגליה, בענין . Moukataff v. British overseas airways co[5]. אמנת הדואר הרלבנטית באותו מקרה היתה אמנת אוטווה, .1957בפסקדין ארוך ומנומק, נידחו שם כל הנימוקים שמנסה אל-על להעלות היום, כגון שעובדיה נחשבים לענין זה כ"פקידי הדואר", וכי הואיל והם חייבים, על-פי דין להוביל דואר - הם זוכים מההגנות החלות על המדינה. האמנה הבינלאומית הרלבנטית לענין תובלה אווירית היא אמנת ורשה. סעיף 2(ב) לאמנה זו קובע: "אמנה זו אינה חלה על תובלה המבוצעת על-פי תנאים של אמנות דואר בינלאומיות". בפסק-דין moukataff[5] התברר, כי חברות-תעופה במדינות רבות אינן מוגנות בפני תביעות בגין אובדן של דברי-דואר. זו הסיבה שאנגליה נקטה יוזמה בשורה של מיפגשים בינלאומיים, בהם נדונו בעיות של תובלה אווירית, וסופו של דבר נחתם, ביוזמתה, פרוטוקול מונטריאול מס' 4, האמור לבטל את הוראת סעיף 2(ב) הנ"ל, וקובע במקומו, כי בהולכת דברי דואר יהיה המוביל אחראי רק כלפי שלטונות הדואר, ולא תהיה לו כל אחריות כלפי השוגר או הנשגר. אין צורך לדון בתולדותיו של הפרוטוקול ה- 4לאמנת ורשה, כי מקובל על הצדדים שבתאריך הרלבנטי הוא לא היה בתוקף בישראל. מבחינתנו, הוא חשוב רק כדי להראות כי הוא בא למלא צורך, וכי בהעדרו אין הגנה למוביל, בדיוק כפי שנקבע בפסק הדין moukataff[5]. לבסוף - מנסה אל-על להיחלץ תוך הסתמכות על חוק השומרים, תשכ"ז 1967[18]. סעיף 7(א) לחוק השומרים, תשכ"ז- 1967[18], קובע כי: "שומר שמסר את הנכס לשומר מישנה, רואים את מעשיו ומחדליו של שומר המישנה במעשיו ומחדליו של השומר, ושומר המישנה אחראי גם כלפי בעל הנכס באותה ידה שהוא אחראי כלפי השומר". אכן, בענייננו, אל-על היא שומר מישנה, ולכן היא אחראית כלפי השוגרים, באותה מידה שהיא אחראית כלפי השומר - במקרה זה המדינה אולם אי ללמוד מכך שהיא אחראית כלפי השומר באותה מידה שהשומר אחראי כלפי השוגרים. יש כאן שתי מערכות של יחסים משפטיים שחייבים להבחין ביניהם, ואין ביניהם זהות. הטענה של אל-על, כי הגבלת האחריות החלה על המדינה מוענקת גם לאל-על, נדונה, איפוא, לדחיה גם על-פי חוק השומרים. התוצאה היא, שאני דוחה את בקשת אל-על לדחיית התביעה על הסף, והמשפט נגדה יימשך. אני מקבלת את בקשת הנתבעות 1ו-2, ודוחה על הסף את התביעה נגד שתיהן, ככל שהיא חורגת מתקרת האחריות הקבועה באמנת וינה. התובעות תשלמנה לכל אחת מהנתבעות 1ו- 2שכר טרחת עורך-דין בסך 000, 100שקל. ההוצאות הנוגעות לנתבעת 3תיקבענה בסוף הדיון נגדה. אובדן משלוחמשלוחדואר