אחריות המעסיק על עבירת לכלוך של עובד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות המעסיק על עבירת לכלוך של עובד: המערער הורשע בבימ"ש קמא בעבירה על סעיף 2 בחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד- 1984(להלן: החוק) ביחד עם סעיף 13לחוק וסעיף 15לחוק הנ"ל. עפ"י העובדות שנטענו בכתב האישום, ואשר עליהן למעשה לא היתה מחלוקת, בתאריך 18.12.97, התעופפו עלים, נייר ועיתונים מארגז משאית שלא היתה מכוסה, לעבר הכביש, לרשות הרבים. המשאית היא משאית אשפה, אשר היתה נהוגה ע"י אדם בשם X. X היה נהג שכיר שעבד בחברה, שהיתה נאשמת 2בתיק זה - חב' צבי כהן ואחיו בע"מ. המערער היה מנהל בחברה זו והמשאית היתה שייכת לחברה. מלכתחילה הואשמה גם החברה, אולם במהלך הדיון היא נמחקה. בתאריך הנ"ל נרשם ע"י נאמן נקיון (עד תביעה מס' 1) אבי כהן, דו"ח ת/1לגבי הפסולת שעפה מהמשאית לרשות הרבים. בעקבות הדו"ח הנ"ל התבקשה החברה לדווח מי הנהג שנהג במשאית באותה עת. החברה עשתה כפי שנדרש, ובעקבות הדיווח הוגש כתב האישום נגד הנהג X. X הודה בעבירה שיוחסה לו בישיבת יום 20.10.98, הורשע והוטל עליו קנס. להרשעתו של X יש חשיבות גם בעניינו של המערער שבפנינו משום שעצם ההרשעה "מגלגלת" את האחריות לביצוע העבירה אל פתחו של המערער. כדי להבהיר: סעיף 15(ב) לחוק אומר כדלקמן: "נעברה עבירה לפי סעיף 13ע"י תאגיד או ע"י עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו." לענייננו: X היה, לכל הדעות, עובד של התאגיד (נאשמת 2). המערער שבפנינו, לכל הדעות, היה נושא משרה בתאגיד ולכן למן הרגע שבו הורשע X, יצאה למעשה התביעה ידי חובתה בהוכחת העבירה שנעברה ע"י המערער, ומכאן ואילך על המערער להוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו. בטיעונה בפנינו טענה הסניגורית, כי הנטל המוטל על המערער לענין זה, הוא הנטל המוטל על תובע במשפט אזרחי, דהיינו: אותם % 51דמיוניים. לענין זה לא יכולה להיות מחלוקת. אכן הנטל המוטל על כל נאשם במשפט פלילי, לעולם איננו מעבר לספק סביר בדומה לנטל המוטל על התביעה, אלא ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות לטובתו. השאלה שיש לדון בה הינה איפוא האם עמד המערער בנטל המוטל עליו. לענין זה יש לחזור לסעיף 15(א) לחוק, שהוא הסעיף הקובע את אחריותו של נושא משרה בתאגיד, וזו לשונו: "נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13ע"י התאגיד או ע"י עובד מעובדיו." (ההדגשה אינה במקור). האם הוכיח המערער כי פיקח ועשה כל שניתן למניעת העבירות? לענין זה היתה בפני בימ"ש קמא עדותו של המערער, אשר אמר כדלקמן: "מה שעשיתי למניעה הוא שכאשר נהג מתקבל לעבודה אצלי, אני מסביר לו מה עושים בעבודה כי התפקיד שלנו הוא לאסוף לכלוך במשאיות ולא ללכלך... מסביר לנהג את הנושא הבטיחותי של המשאית... וגם את הענין של נקיון ושעל הנהג לשפוך רק במקומות מסודרים וליסוע רק כאשר המשאית מכוסה עם כיסוי. במידה ונהג ייתפס כשהוא נוהג ללא כיסוי, הוא מפוטר מהעבודה. הנהג גם חותם על טופס התחייבות שבו מודגש סעיף נהיגת המשאית עם כיסוי. בנוסף לזה אחת לכמה חודשים נערך כנס מיוחד של הנהגים, שם מודגש להם הענין של שמירת איכות הסביבה, לגבי שפיכת פסולת רק במקומות מוסדרים, ליסוע רק עם כיסוי על ארגז המשאית. כל נהג שנגנב לו כיסוי, הוא מודיע על כך, מקבל כיסוי חדש ללא כל עונש או תשלום." המערער גם הגיש מסמכים להוכחת טענותיו בנושא זה. המסמכים סומנו כולם א'. מבין המסמכים, המסמכים היחידים שמתייחסים לתאריכים שלפני ביצוע העבירה הינם מכתב ההתחייבות של הנהג X מיום 25.8.97וכן סיכום כנס עובדים לקראת ראש השנה תשנ"ח מיום .29.9.97המסמכים משקפים את מה שצוטט לעיל מעדותו של המערער. בחקירה נגדית, בתשובה לשאלה ספציפית של ב"כ המדינה, אמר המערער, כי: "יש לנו מנהלי עבודה שהם צריכים לעקוב אחרי זה וגם הם מזהירים ומדריכים." המערער התבקש לתת נתונים ספציפיים מתי נערכה ביקורת במשאית נשוא הדיון לאחרונה, ועל כך אמר: "לא יכול להגיד לך, הביקורת מתבצעת שוטפת ולא נקודתית." בימ"ש קמא קבע, שעדותו של המערער, לרבות המסמכים שהוגשו, אין בה משום הרמת נטל הראיה המוטל עליו להוכיח כי עומדת לו ההגנה של סעיף 15הנ"ל ונראה לנו כי בנקודה זו צדק בימ"ש קמא. המיוחד בחוק שמירת הנקיון, בניגוד לחוקים אחרים שבהם יש סעיף דומה או מקביל של אחריות מנהלים, הינו אלמנט הפיקוח. בחוק שמירת הנקיון לא הסתפק המחוקק באמירה כוללת כי על נושא המשרה בתאגיד להוכיח שעשה כל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה, אלא טרח וציין במפורש כי הוא חייב לפקח, וזאת לצד החובה לעשות כל שניתן למניעת ביצוע העבירה. לענייננו - מה שהוכיח המערער, ובכך היינו מוכנים לקבוע כי עמד בנטל ההוכחה, הוא שהזהיר את הנהגים וסיפק להם את האמצעים הדרושים לשמירה על החוק. אולם, אזהרה וסיפוק האמצעים אינם בגדר פיקוח. פיקוח יכול להתבצע, למשל: ע"י שליחת אנשים שיבדקו מפעם לפעם את התנהגות נהגי המשאיות, יסעו אחריהם, יראו שאכן המשאיות מכוסות ויטפלו בכל מי שאיננו נוהג כך. הבאנו רק דוגמא ומשל לפיקוח, בלי להתיימר לקבוע מהו פיקוח. לענין זה, לא היו בפני בימ"ש קמא ראיות ועל כן צדקה כב' השופטת קמא כאשר קבעה שהמערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את ההגנה שבסעיף .15ב"כ המערער העלתה גם טענות שונות באשר להתנהגותה של התביעה בנושא זה, כאשר השורה התחתונה בטיעוניה של ב"כ המערער הינה, כי נעשה כביכול מחטף באופן ניהול הדיון בתיק זה ולא ניתנה לה ההזדמנות המלאה להביא עדים להוכחת טענותיה. בדיעבד, הובאו עדים לענין הטיעונים לעונש (שנשמע אף הוא באותו יום) וחלק מעתירתה של ב"כ המערער היתה כי נראה את עדותם של העדים לענין העונש, כאילו הובאו גם לענין ההרשעה. לא נראה לנו כי ניתן לעשות זאת. מדובר בשני שלבים שונים של ניהול המשפט ואין רשות אחת נוגעת בחברתה. מעבר לנדרש נוסיף, כי מעיון בתוכן עדותם של עדים אלה, ספק אם היה בהם כדי להושיע את המערער, גם אם היו מעידים בשלב שמיעת הראיות בענין הכרעת-הדין. כל יתר טענותיה של ב"כ המערער אין להם מקום בהליך הערעור ואיננו מתייחסים אליהם. התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור. בשולי פסק-הדין אנו מבקשים להעיר את ההערה הבאה לגבי הכרעת-דינו של בימ"ש קמא: במסגרת ראיות התביעה העיד נאמן נקיון. עדותו היתה למעשה טכנית והיא משתרעת פני כ- 3שורות פרוטוקול וללא חקירה שכנגד. תמצית עדותו היא הגשת הדו"ח שהוא רשם למשאית (ת/1). מעבר לעובדה שהעדות הזו היתה טכנית בעיקרה, היא גם לא היתה שנויה במחלוקת, משום שגם הנאשם X וגם המערער לא חלקו על העובדות הללו. על העדות הזו אמרה כב' השופטת קמא את הדברים הבאים: "עלי לציין כי מהימנה עלי ללא כל סייג עדות עד התביעה, מר אבי כהן. עדותו היתה כנה, רצינית, אחראית ומדוייקת. נחה דעתי כי זכורים היו לעד התביעה כל פרטי השתלשלות האירוע וניתן לסמוך על גרסתו." כידוע, ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בקביעת ממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העדים, אלא במקרים יוצאי דופן ומסיבות כבדות משקל. כדי שניתן יהיה להמשיך ולדבוק במוסכמה זו, המקובלת עלינו מימים ימימה, צריכה גם הערכאה הדיונית להתייחס לתפקידה כמי שמתרשמת מעדים ונותנת לכך ביטוי בהכרעת-הדין, ברצינות הראויה. האמור לעיל, כפי שצוטט מפי כב' השופטת קמא, נשמע בהקשר לעדות הספציפית הזו, בנסיבות שפורטו על-ידינו, כתלוש מהמציאות, מעין סיסמא שמשולבת בפסק-הדין, בין אם יש בה צורך ובין אם אין בה צורך. כאשר מדובר בעדות טכנית שכאמור לא היתה שנויה במחלוקת, לא היה מקום לכל הסופרלטיבים שחלקה לה כב' השופטת קמא, ובמיוחד לא היה מקום להעמידה כמשקל נגד לחוסר אמינות של המערער בתיק זה. למעשה, בהעמדת העדויות זו מול זו בצורה הנ"ל, השיגה כב' השופטת קמא אולי את המטרה ההפוכה מזו שהתכוונה לה, משום שיש בכך כדי לכרסם בהתרשמותה של כב' השופטת מאמינותו, או ליתר דיוק אי אמינותו של המערער. כאמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. אחריות המעביד