סמכות ביהמ"ש לבטל פסק בוררות, לתקנו או לשנותו, מצומצמת ל- 10 העילות המפורטות בס' 24 לחוק הבוררות. "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה..." בפסיקה רווחת הגישה כי לעילות הביטול שבחוק הבוררות יש להתייחס בצורה דווקנית ביותר, תוך כדי הכרה במגמת בתי המשפט להימנע מהתערבות בפסקי הבוררים. "בדיני בוררות, שבהם מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ע"א 823/87 - דניה סיקוס חברה לבנייה נ' ס.ע. רינגל בע"מ . פ"ד מב(4), 605 ,עמ' 612-613). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול חלקי של פסק בוררות: א. מהות התובענה זוהי בקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות שניתן ביום 16.6.2008 (להלן: "פסק הבוררות") ע"י הבוררת - עו"ד יהודית אשד (להלן: "הבוררת") והושלם במסגרת החלטה להבהרת פסק הבוררות. ב. עובדות רלבנטיות המבקש והמשיב הם בעלי המניות של חברת "רפואת המאה בע"מ" (להלן: "החברה"), אשר אותה ניהלו יחדיו בעבר. לאחר שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים, נתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות שהובילו לסכסוך קשה וממושך, אשר בעקבותיו הם הגיעו להסכם היפרדות (להלן: "הסכם ההיפרדות"), על מנת להפסיק את פעילותה של החברה, תוך כוונה למזער הוצאות ונזקים עד לפירוקה או מכירתה - מכירה אשר לא התרחשה לבסוף. במקביל ועוד טרם הסכם ההיפרדות, רכש המשיב את עיקר פעילותה של החברה, בתחום מרפאת הפטרת, וזאת במסגרת פסק בורר קודם שהתנהל בין הצדדים, בפני רואה החשבון של החברה - רו"ח דמארי (להלן: "רו"ח דמארי") באותו העניין (להלן: "פסק הפטרת"). מכך, שלאחר רכישת פעילות החברה, לא נותרה בה כל פעילות עסקית והיא ריקה מתוכן, למרות היותה קיימת. במהלך חיסול פעילותה של החברה, התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות רבים, הנוגעים להוצאות, תשלומים וכספים שכל צד טען כי מגיע לו מחברו ולכן, פנו הצדדים לבוררות. (במסגרת בוררות זו המבקש הוא הנתבע והמשיב הוא התובע). הבוררות התנהלה על פי הדין המהותי בפני הבוררת שנתנה את פיסקה ביום 16.6.2008. לצורך מימוש פסק הבוררות, אפשרה הבוררת לצדדים, לחזור לרו"ח דמארי בכדי שיממש את ההכרעות בפסק הבוררות ויקבע את השורה התחתונה - כלומר, מי חייב למי וכמה. רו"ח דמארי אשר החל במלאכתו נזקק להבהרות אחדות כדי לסיים את מלאכתו אשר ניתנו ע"י הבוררת ביום 28.10.2008. ביום 8.12.2008 הגיש המבקש תובענה זו ובתגובה הגיש המשיב בקשה לסילוק על הסף (בש"א 1235/09) - בקשה אשר נדחתה על ידי ביום 31.3.2009. ג. טענות המבקש 1. הבוררת פסקה בניגוד לדין המהותי הבוררת התעלמה מהדין המהותי כאשר הכריעה על דרך האומדנא, מבלי שהסכומים הנתבעים הוכחו ע"י המשיב וזאת למרות שיכול היה לעשות כן. הבוררת פסקה כי המבקש חייב לחלוק עם המשיב בעלויות שכר עובדים בסכום של 1,250 ₪, לתקופה בה נטען כי עובדי החברה עסקו בפירוק העסק המשותף, וזאת למרות שהיא מציינת כי הסכום לא הוכח בפניה בשום צורה. משכך ומשלא הובאו ראיות לעניין זה, אסור היה לבוררות לקבוע את הסכום בגין סעיף תביעה זה בדרך של הערכה ואומדנא. הבוררת פסקה כי על המבקש לשלם למשיב 6,700 ₪ בגין שימוש ברכב למרות שהמשיב לא הביא ראיות על גובה השימוש ברכב ולמרות שהמבקש,- הוא זה אשר נשא בכל הוצאות הרכב בתקופה זו ולא החברה. הבוררת פסקה כי יש לחייב את המבקש בסכום של 5,000 ₪ בגין נטילת ציוד מהחברה, ציוד אשר שוויו לא הוכח וזאת למרות שהמשיב בנקל יכול היה להביא ראיות על שווי הציוד. בנוסף מציין המבקש, כי ההתחשבנות בנוגע לציוד שלקח איתו, הייתה לא נכונה מפני שחושבה בגובה של 100% מהשווי שלהם. הבוררת פסקה כי על המבקש לשלם למשיב 17,000 ₪, בגין העבודה והזמן שהשקיע בפירוק החברה וזאת למרות ששווייה של ההשקעה והסכומים להם טען לא הוכחו בפניה. בעניין זה טוען המבקש, כי מחדל המשיב חייב לעמוד לחובתו ואסור היה לפסוק לו סכום עבור רכיב זה. 2. יש לבטל חלקים מסוימים בשל העדר הנמקה לטענת המבקש, לגבי כל אחד מהסכומים שהובאו לעיל, לא נימקה הבוררת את פסקה וזאת למרות שהייתה מחויבת לכך. כמו כן, בתביעה הנגדית שהגיש המבקש בבוררות, נטען כי יש לזכותו בכספים אשר שילם בשם החברה (61,000 ₪) לצד ג' - מר חיים שיק. המבקש אף צירף ראיה לכך שהוא שילם כספים אלו והבוררת אף ציינה כי היא מאמינה למבקש למרות שלא הומצאה לה חשבונית ושהיא מאמינה כי העברות אלו היו על דעת המשיב ולמרות זאת, הבוררת החליטה כי אין לזכות את המבקש בגין סכום זה, מכיוון שלא הוכיח מדוע יש לזכות רק אותו. לטענת המבקש הנמקתה של הבוררת אינה הנמקה שכן אין קשר בין דרישת המבקש לזכותו בסכום זה לבין המשיב, שאין ולא היה לו כל קשר לסכום ששילם המבקש. כמו כן המשיב אף לא טען בבוררות כי מגיע לו חלק מהסכום ששילם המבקש. 3. יש לבטל את החלטת הבוררת בשל אי הכרעה, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ובתקנת הציבור הבוררת קבעה כי אינה יכולה לפסוק בעניין תביעתו של המבקש, אשר דרש תשלום שכר עבודה שלא שולם לו בגין עבודתו בחברה המשותפת, שכן עניין זה חורג מסמכותה (ס' 10 בחלק ד' לפסק הבוררות) ולכן דחתה את תביעתו של המבקש בעניין זה. לעומת זאת בס' 10 בחלק א' לפסק הבוררות, קבעה הבוררת שהיא מוסמכת לדון בכל טענה או מחלוקת הקיימת בין הצדדים אשר הועלתה בפניה בבוררות. הבוררת פוסקת כי הוכח בפניה שהייתה הסכמה לשלם לכל צד משכורת במידה ומצב החברה יאפשר זאת במהלך פעילותה השוטפת של החברה ולכן לא ברור, מדוע הבוררת לא קיבלה את תביעתו של המבקש, לשלם לו שכר בעבור ההשקעה שהשקיע בחברה בתקופת פעילותו בה. המשיב לא הראה בסיכום טענותיו, מדוע צדקה הבוררת שהיא נעדרת סמכות, כאשר המבקש כן הצביע על הסמכות לדון ברכיב זה של התביעה. על פי הדברים שלעיל, טוען המבקש, כי יש לבטל החלטה בעניין זה בשל אי הכרעה בעניין שנמסר להכרעת הבוררת, כמו גם בשל העובדה שהכרעה זו פוגעת בעקרונות הצדק הטבעי ובתקנת הציבור. 4. ביטול שכר הטרחה החלטת הבוררת כי על המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט, מכיוון שהאחרון זכה ביותר סעיפי תביעה, אינה רלבנטית, שכן בפסק הסופי שהוא ההתחשבנות ההדדית בין הצדדים שרו"ח דמארי אמור להגיש, נראה כי המשיב חייב למבקש יותר מאשר המבקש חייב למשיב ולכן ההוצאות חייבות להיות מוטלות על מי שלמעשה הפסיד בהליך, קרי, מי שבהתחשבנות הכוללת חייב כסף לצד השני, ומכאן שיש לבטל חיוב זה של הבוררת. טענת המשיב כי המבקש הוא זה שחייב למשיב סכומים, אינה נכונה, שכן לא יצא מסמך סופי של רו"ח דמארי הקובע איזה צד חייב לשני לאחר כל הקיזוזים. כל מה שרו"ח דמארי הגיש לצדדים זה תחשיב וצוין לגביו שהוא אינו סופי. ד. טענות המשיב לטענת המשיב, בקשת המבקש היא לכל היותר ערעור על הכרעותיה של הבוררת, שאינן נושאות חן בעיניו של המבקש וכל זאת תחת אצטלה של בקשה לביטול פסק בורר, על פי חלק מעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). כמו כן, טוען המשיב כי למבקש לא נגרם שום עיוות דין כדי להצדיק את ביטול הפסק ומכל מקום הדרך הנכונה והראויה לשם תיקון המעוות, אם התקיים עיוות שכזה, הינה להשיב את פסק הבוררות לבוררת על מנת לתקנו. 1. פסיקה בניגוד לדין המהותי המבקש לא מבהיר ולא מוכיח מהי סטייתה של הבוררת מהדין המהותי וכל טענתו היא כנגד העובדה שהבוררת נעזרה במכשיר האומדנא. יש לדחות טענות אלו משום שהמבקש עצמו אינו מערער כלל על הכרעותיה של הבוררת בהן פסקה לטובתו על דרך האומדנא. כמו כן, טענת המבקש אינה נכונה עובדתית, שכן הבוררת הכריעה כשם שהכריעה, לאחר התרשמותה בישיבות הוכחות רבות שהתקיימו, מחקירות העדים ומהראיות שהוצגו. משקבעה מהותית כי יש להכיר בפריט כזה או אחר במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים, תוך שהיא קובעת כי יש עילה לכלול את הפרט הנדון בהתחשבנות, פסקה הבוררת באמצעות אומדן רק בנוגע לגובה הסכום אשר יובא בהתחשבנות הנ"ל. 2. העדר ההנמקה המשיב טוען כי נימוקיה של הבוררת מפורטים בהירים ומלאים, ובחלק מהמקרים אף קיבלה את עמדת המשיב על נימוקיה והפנתה אליהם בפסק הבוררות. בניגוד לטענת המבקש, אין השימוש בכלי האומדנא מהווה סתירה לחובת הבוררת לנמק את פסקה. גם בעניין אי זיכוי המבקש בסך 61,000 ₪, הנמקת הבוררת הייתה ברורה ומבוססת על עדות המבקש ועל חקירתו הנגדית בפניה. בנוסף, טוען המשיב כי עילה זו היא עילה מובהקת להחזרת הדיון לבורר ולא לביטולו. 3. תקנת הציבור לטענת המשיב, סמכות הביטול מכוח עילה זו, מופעלת אך ורק במקום שיש בתוכנו של הפסק כדי לפגוע באינטרסים, בעקרונות ובערכים שהחברה מבקשת לשמר ואילו כאן מדובר בסכסוך פרטי - כספי גרידא ביו שני בעלי מניות ואין בהם שום עניין ציבורי. 4. הוצאות הליך הבוררות לטענת המשיב, אין פסול בכך שהבוררת השיתה על המבקש נשיאה בהוצאות ההליך, מן הטעם שרוב רכיביה של התביעה שכנגד, אשר הוגשו ע"י המבקש, נדחו, בעוד רוב רכיבי התביעה של המשיב התקבלו. שנית, טוען המשיב, כי עדכון הכרטיסים ע"י רו"ח דמארי הוביל לשורה התחתונה שהמבקש,- הוא זה שאמור לשלם למשיב מאות אלפי שקלים ולכן יש לדחות את טענת המבקש בעניין זה. ה. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עולות בפנינו הפלוגתאות הבאות: האם הבוררת לא הכריעה באחד הענינים שנמסרו להכרעתה? האם הבוררת לא נימקה חלקים מפסק הבוררות? האם הבוררת לא פסקה בהתאם לדין המהותי? האם חלקים מפסק הבוררת מנוגדים לתקנת הציבור? האם חלקים מפסק הבוררת מהווים פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי? האם יש לבטל את שכר הטרחה שפסקה הבוררת לחובת המבקש? ו. ד י ו ן 1. הדין - כללי סמכות ביהמ"ש לבטל פסק בוררות, לתקנו או לשנותו, מצומצמת ל- 10 העילות המפורטות בס' 24 לחוק הבוררות. "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה..." בפסיקה רווחת הגישה כי לעילות הביטול שבחוק הבוררות יש להתייחס בצורה דווקנית ביותר, תוך כדי הכרה במגמת בתי המשפט להימנע מהתערבות בפסקי הבוררים. "בדיני בוררות, שבהם מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ע"א 823/87 - דניה סיקוס חברה לבנייה נ' ס.ע. רינגל בע"מ . פ"ד מב(4), 605 ,עמ' 612-613). בענייננו, העילות הרלבנטיות מצויות בס' 24 (5-7) ובס' 24 (9-10) לחוק הבוררות שהם כדלקמן: (5) "הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו; (6) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן; (7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן; (9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור; (10) קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". 2. האם הבוררת לא הכריעה באחד העניינים שנמסרו להכרעתה והאם אי הכרעה זו מנוגדת לתקנת הציבור ופוגעת בעקרונות הצדק הטבעי? סעיף 10 בעמ' 4 לפסק הבוררות, אליו מפנה המבקש, מלמד שהבוררת לא קבעה בסעיף זה, כי היא מוסמכת לדון בכל המחלוקות שבין הצדדים, אלא שהיא קבעה כי: "...קבעתי כי המחלוקות סביב שאלת קיום פסק הבורר דמארי, הצדקה להפרתו או פרשנותו - העולה בעליל מכתבי הטענות - הינה בסמכותי כבוררת (הדגשה שלי) בהיותן חלק מן המחלוקות הקיימות בין הצדדים שהובאו להכרעתי ע"י התובע בהתאם לס' הבוררות בין הצדדים להבדיל מהכרעות במחלוקות הענייניות שבהם החליט רואה החשבון דמארי והן מהוות מעשה בית דין" . כלומר, הבוררת קבעה שהמחלוקות סביב שאלת קיום פסק הפטרת של רו"ח דמארי הינן חלק מהמחלוקות בסמכותה, אך לא נאמר שהיא מוסמכת לדון בכל המחלוקות בין הצדדים. אוסיף ואציין כי לו רצה המבקש להראות שיש בסמכותה של הבוררת לדון בנושא זה ולמרות זאת היא לא עשתה כך, היה עליו לצרף עותק מההסכם שבו נמצא סעיף הבוררות שבין הצדדים. משלא עשה כך, אין הוכחות כי היה בסמכותה של הבוררת לדון בנושאים אלו, אשר המחלוקת בהם היא לפני תקופת ההיפרדות שבין הצדדים ועל כן אני דוחה את טענת המבקש בעניין זה. משקבעתי כי לא נפל פגם בהחלטת הבוררת, אין צורך לדון בראשי הפרק האחרים שהעלה המבקש, קרי תקנת הציבור ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; אך אציין כי גם לגופו של עניין, טענות אלו היו נדחות. באשר לתקנת הציבור נקבע כי: "סמכות הביטול מכוח עילה זו תופעל, בעיקרה, מקום שיש בתוכנו של פסק הבוררות כדי לפגוע באינטרסים, בעקרונות ובערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר". ("דנ"א 9563/03 - יוסף כדורי ואח' נ' נעים כליף (גולן) . תק-על 2004(2), 6 ,עמ' 8). "על מנת לבדוק אם פסק בורר עומד במבחן תקנת הציבור יש לבדוק שהנושא הוא בעל עניין לציבור ולא עניין פרטי..." (ר י. שמעוני בספרו "אופק חדש בבוררות - דיני בוררות עם ערכאת ערעור", תשס"ט-2009, (להלן: "שמעוני") בעמ' 302-303). המבקש לא הסביר כיצד בדיוק עניין זה, נוגע בצורה כלשהיא לציבור בכללותו ולא רק לעניינו הפרטי. ולכן, אין בתוכנה של החלטת הבוררת בעניין זה משום ניגוד לתקנת הציבור. כמו כן, אינני רואה בהחלטה זו כפגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. הפסיקה פירשה פגיעה מסוג זה בכמה דרכים כגון: אי מתן לצדדים להשמיע טענותיהם; התייחסות בלתי שווה לצדדים בניהול הבוררות; חוסר אובייקטיביות; פגישה ביחידות עם אחד מצדדי הבוררות וכיו"ב (ראה כעניין זה ספרה של ס. אוטולנגי "בוררות דין ונוהל, כרך ב', מהד' רביעית מיוחדת, התשס"ה - 2005, (להלן: "אוטולנגי") בעמ' 1102-1109). המבקש לא הסביר כיצד החלטה זו פוגעת בעקרונות הצדק הטבעי להן הוא טוען ועל כן, גם טענה זו נדחית גם לגופו של עניין. 3. האם הבוררת לא נימקה את פסקה? ס' טו' בתוספת הראשונה (תיקון מס' 2), התשס"ט-2008, לחוק הבוררות קובע: "הבורר ינמק את פסק הבוררות". התיקון הנ"ל שינה את ההסדר בחוק הבוררות, בו הבורר לא חייב לנמק את פסקו, אלא אם הצדדים חייבו אותו, לברירת מחדל הפוכה, בה הבורר חייב לנמק את פסקו כל עוד הצדדים לא התנו אחרת. עם זאת, התיקון אינו רלבנטי לענייננו שכן ס' הבוררות שבין הצדדים נקבע לפני התיקון הנ"ל, אי שם בין שנת 2005 - 2006 (לא מצוין התאריך הספציפי) כך או כך, נראה שבענייננו הצדדים אינם חולקים על העובדה כי על פי סעיף הבוררות שביניהם (אשר לא הובא והוצג כראיה לביהמ"ש ע"י אף אחד מהצדדים), חייב היה הבורר לנמק את פסקו. על חשיבותה של ההנמקה בפסק הבוררות עמד שמעוני בעמ' 297, שם נכתב כדלדקמן: "תרומתו של נימוק הפסק היא רבה... זכותו של כל מתדיין, במיוחד של זה שהפסיד בדין, לשאול את הפוסק בריבו מאיזה טעם דן אותו לחובה. על הבורר להסביר היטב את הכרעתו, כדי שיידע המפסיד כי בדין הפסיד". (בעניין זה, ר' גם פסק דינו של השופט גולדברג בע"א 1325/92 - רמי קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ . פ"ד מז(3), 89 (להלן: "פס"ד קולקר")). הבא נבחן את טענות המבקש שלעיל. בעניין עלות שכר העבודה של העובדים בסך 1,250 ₪: הבוררת מנמקת את פסקה בעמ' 12 ס' 3 לפסק הבוררות ומסבירה מדוע על המבקש לשלם למשיב: "מהסכם ההיפרדות, לעומת זאת, ניתן ללמוד, אם כי בדוחק מסוים, על הסכמת הצדדים לפעול בשיתוף פעולה לעניין נושאי הסכם ההפרדות לרבות צמצום פעילות החברה תוך מזעור נזקיה. לפיכך, שכר העובדים שעסקו בעבודות פירוק המרכז הרפואי, ראוי לבוא בכלל הסכמה כזו ועל הנתבע להשתתף עם התובע בעלויות שכרוכות בצמצום פעולות החברה לרבות פירוק המרכז הרפואי והפניית לקוחות למען חדש". אף אם טעתה הבוררת בנימוקיה או בדרך החישוב, ביהמ"ש לא יבטל או ישנה את הפסק. "אכן, גם אם מגלה ההנמקה טעות, ואפילו תהא זו טעות הגלויה על פני הפסק, אין לבית המשפט סמכות לבטלו או לשנותו. אולם ייתכן כי ההנמקה תקים אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק" (ר' פס"ד קולקר). יכול להיות כי בעקבות הנמקה זו, שהסתמכה אך שרק על בקשתו של התובע, מבלי שהובאו לכך ראיות נוספות, ישתכנע ביהמ"ש כי יש לבטל את הפסק בעילה נוספת והיא: הפסק ניתן שלא על פי הדין המהותי (לעניין זה ר' התייחסות בהמשך, אך אציין כעת, כי מפסק הבוררות עולה שהבוררת אומנם הייתה כפופה לדין המהותי, אך עם זאת לא הייתה כבולה לסדרי הדין ( ר' ס' 10.2 , עמ' 31 לפסק הבוררות)). למרות הדברים שלעיל, לא הסבירה הבוררת כיצד הגיעה לדרך אומדנא זו ולחישוב כי על המבקש לשלם שליש מהסכום הנתבע. "לאור טיבו של פרטי זה והקושי בהוכחתו המדויקת ראוי להשתמש בדרך האומדנא. לפיכך, לאור סך הנתונים שהובאו בפני, אני קובעת כי על הנתבע להשתתף בהוצאות שהוצאו ע"י התובע בגין התשלום לעובדים ביחס לאותו חלק של עבודתם שהושקע בפירוק המרכז הרפואי בשיעור של שליש מן הסכום הנתבע..." (ר' ס' 3 בעמ' 13 לפסק הבוררות). לעניין היקף ההנמקה עמד שמעוני בעמ' 299-298: "עדיין קיימת ההלכה שיצאה מביהמ"ש העליון, שלפיה אף אם חייב הבורר לנמק את פסקו, הרי מקום שנימוק בצמצום - לא יעמוד הדבר לרועץ לקיומו ולאישורו של הפסק... (ר' ההלכה המדוברת - רע"א 4226/02 - צבי קריצר ואח' נ' גיא ויטקובסקי ואח' . תק-על 2003(1), 347). עם זאת, כותב שמעוני כי : "לגישתנו, תכלית תיקון החוק וכוונת המחוקק לייעל את הליך הבוררות ולמנוע את העומס שמוטל על בית המשפט, מחייבות שחובת ההנמקה תהייה מהותית. ראוי כי הנמקה תהיה מבוססת לא רק על בקיאות משפטית כי אם גם על חשיבה עסקית והסכמית. חשוב כי הנימוק יהיה ברור ויפרוש לפני הצדדים את קווי חשיבתו של הבורר: החל מהגשת כתב התביעה, דרך מסמכים ועדים ועד הסיכומים. באופן זה פסק הבוררות יעמוד איתן ויהא נכון ומהיר יותר לביצוע". אכן נראה לי כי בנסיבות העניין, ראוי כי ההנמקה תהיה ברורה ומפורטת יותר ולכן אני מחזירה את הפסק לבוררת, על מנת שתסביר כיצד הגיעה לדרך האומדנא שפסקה וזאת על פי הסמכות שניתנת לביהמ"ש ברישא לס' 24 לחוק הבוררות. לעניין דמי השימוש ברכב החברה בסך 6,700 ₪: הבוררת מסבירה כי חייבה את המבקש בדמי השימוש ברכב, מכיוון שכך הסיקה מכוונת הצדדים על פי הנסיבות שהוצגו בפניה. "...אני קובעת כי כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מן הנסיבות משתרעת גם על הזכות לאיזון בין טובות הנאה ולא רק לאיזון "השקעות" - שהרי ביסודה מדובר בהסכמה על זכויות וחובות שוות ערך. הסכמת הצדדים כפי שהובעה לפני לגבי התחשבנות הדדית לעניין שווי הציוד שנלקח ע"י מי מהם, מחזקת היקש זה. לפיכך ואף כאן בגדר האומדנא, ובהתייחס למכלול הנסיבות הרלוונטיות, אני קובעת על דרך האומדנא כי יש לחייב את הנתבע ינקוביץ בסכום של..." (ר' ס' 17 בעמ' 17 -18 לפסק הבוררות). גם במקרה זה, הבוררת לא נימקה בצורה מפורטת וברורה על מנת שהצד השני יבין, כיצד הגיעה לדרך האומדנה שאליה הגיעה ועל כן גם עניין זה יוחזר לבוררת על מנת שתנמקו. בעניין נטילת הציוד מהחברה ע"י המבקש וחיובו בסך של 5,000 ₪: פסקה הבוררת: "נוכח העדר ראיות מדויקות לגבי שוויו של אותו ציוד אני מוצאת לנכון לחייב את כרטיסו האישי של ינקוביץ, על דרך האומדנא, בהתייחס לפריטים ולסכומים שהובאו ברשימה שערך שם טוב בעצמו בסכום של 5000 ₪" (ר' ס' 18 בעמ' 18 לפסק הבוררות). לעומת הקביעה הנ"ל, אזי כאשר פסקה הבוררת לחובתו של המשיב - התובע, מצאה לנכון לפרט יותר כאשר כתבה שפסקה כפי שפסקה, מכיוון שמרכזיית הטלפון לא הייתה חדשה. על כן, גם עניין זה יחזור לבוררת לקבלת נימוק מפורט. ודוק: אין מחלוקת שדרך אומדנא אפשרית גם לבורר; אבל בבוחרו בדרך זו, על הבורר להציג תשתית בסיסית שגרמה לו להגיע לאומדנא אליה הגיע. בעניין שכר והחזר ההוצאות בגין פעילותו של המשיב עבור סיום פעילות החברה: גם במקרה זה, מסבירה הבוררות כי היא מקבלת את עמדת המשיב כפי שהיא עולה מכלל הנסיבות, העדויות והראיות שהובאו לפניה; זו גם היתה התרשמותה (שם עמ. 19) ועל כן פוסקת לטובתו על דרך האומדנא מחצית מהסכום, בעבור העבודה שהשקיע יותר מחברו, קרי מחצית שזה 35,000 ש"ח. גם כאן, לא מפרטת הבוררת כיצד הגיעה לסכום הנ"ל, אלא מפנה כללית לראיות ולעדויות ועל כן העניין יוחזר לקבלת נימוק מפורט. לעניין אי הנמקת ההשתתפות בתשלום 61,000 למר חיים שיק: אינני מקבלת את טענת המבקש בענין זה. הבוררת נמקה את פסקה בעניין זה כדלקמן (ס' 10.1 בעמ' 30 לפסק הבוררות): "נושא זה לא הווה חלק מן המחלוקות שהועלו בכתבי הטענות בין הצדדים ורק משום כך לא היה מקום להעתר לבקשתו" הבוררת אף הוסיפה והרחיבה לגופו של עניין: "עם זאת שני הצדדים לא היו בהירים בנקודה זו של העברת הכספים לחיים שיק…" כלומר, על פי הבוררת, אף צד לא שכנע אותה בצדקתו, ומשכך דוחה היא את מי שעליו נטל ההוכחה בעניין זה, דהיינו - המבקש. יכול להיות שהבוררת טעתה מבחינה מהותית באשר לנימוקים שנתנה בעניין זה אך בכל מקרה, היא דחתה את התביעה כבר מהסיבה שהעניין הנ"ל לא עלה בכתבי הטענות ובנוסף כפי שנאמר לעיל, גם אם מגלה ההנמקה טעות, אין לביהמ"ש סמכות לבטלו. 4. האם פסקה הבוררת בניגוד לדין המהותי? על עילת הביטול לפי ס' 24 (7) עמדו ברע"א 113/87 נתיבי איילון נ' שטאנג ובניו, פ"ד מה(5) 511, 1991 (להלן: "פס"ד נתיבי איילון"). "משמעות עילה זו, היא כי במקום שהסכם הבוררות הורה כי הבורר יהיה כפוף לדין המהותי, עליו להשתית את הכרעתו על הוראות הדין, ואין הוא רשאי לפסוק על פי אמות מידה חיצוניות לדין. באם יעשה כן, ויתעלם מן הדין כליל, ניתן יהיה לבטל את הפסק על שום פגם מהותי שנפל בו" עם זאת בפסיקה נקבע כי הכפיפות לדין המהותי אין פירושה כי טעות בהחלתו מקימה עילה לביטול הפסק. טעות בפירוש הדין המהותי וביישומו הלכה למעשה, אינה מקימה עילה לביטול הפסק גם כאשר הבורר חייב לפסוק על פי הדין המהותי מכח הסכם הבוררות (ר' אונטולוגי, עמ' 1070-1079). כמו כן בפס"ד נתיבי איילון נקבע כי: "הסעיף מתייחס למעשה הבורר שאם לא עשהו תקום עילת ביטול, ומהמעשה שעליו לעשות הוא לפסוק לפי הדין. דהיינו, הדגש הוא על פעולותיו ומעשיו ולא על תוצאתם של אלה" מהו המקרה בענייננו? אינני חושבת שיש להידרש לבדיקה של הסוגיה שלעיל בהליך זה, זאת מכיוון שאני מקבלת את עמדת המשיב, כי יש לדחות את טענות המבקש, מהטעם שהאחרון אינו מערער כלל על הכרעותיה של הבוררת, במקרים בהם היא פוסקת לטובתו (לטובת המבקש) על דרך האומדנא. המבקש טוען כי אין לקבל את טענות המשיב,שכן אין הלכה משפטית הקובעת כי מי שמלין על הכרעה שנושא מסוים לחובתו, חייב לערער גם על הכרעות באותו נושא שניתנו לטובתו. לגרסתו, אם רצה המשיב, יכול היה להעלות טענותיו בבקשת ביטול משלו. כמו כן גורס המבקש, כי המשיב אשר טוען כי האומדנא נעשתה על סמך ראיות, לא מראה מהן הראיות שהביא לצורך אותן קביעת אומדנות. נראה שלמבקש "נוח" להשתמש בחישוב על דרך האומדנא מצד אחד כאשר הוא מרוויח על חשבונו של חברו ומהצד השני, אינו מוכן להשתמש בדרך חישוב זו כאשר הוא מפסיד לו. טועה המבקש בטענותיו כי אין הלכות בעניין זה, שכן טענות המבקש מתפרשות כטענות סותרות, כאשר הוא טוען שמצד אחד ניתן להשתמש בדרך האומדנא מבלי להתבסס על הוכחות ומצד שני הוא טוען כי לא ניתן לעשות זאת לטובת הצד השני. והרי הפסיקה קבעה לא פעם, את גישתה באשר לטענות סותרות, כך נקבע גם בע"א 1662/99 - חזקיהו חיים נ' אליהו חיים ו-6 אח' . פ"ד נו(6), 295 (להלן: "פס"ד חזקיהו") שקבע כדלקמן: "תורת ההשתק (מניעות)... נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה מן הדין על-ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית-המשפט טענות משפטיות ועובדתיות אף אם הן נכונות כשלעצמן... ...תורת ההשתק אינה נפגעת מעקרון תום-הלב ואינה פוגעת בו. היא פועלת בשילוב עמו. דומה כי יש לראות בדיני המניעות ביטוי דיוני של עקרון תום-הלב (על כך ראו: א' ברק חוק השליחות (כרך א) [42], בעמ' 126; השופטת דורנר ברע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [24], בעמ' 101-100; שלו בספרה הנ"ל [41], בעמ' 61; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך א) [43], בעמ' 94; ג' שלו "הבטחה, השתק ותום-לב" [47], בעמ' 317 ואילך). התשתית הרעיונית לתורת ההשתק, כמו לעקרון תום-הלב, מעוגנת בעקרונות של יושר ומוסר... ...כלל הוא כי אין "...לתת גושפנקא לטיעונים סותרים כאמור(הדגשה שלי). תקנת הציבור סולדת מן המניפולציה בהליכי משפט..." (ע"א 1393/92 קזצ'קוב הבל נ' קזצ'קוב [25], בעמ' 361). יש למנוע מבעל-דין לטעון בשני הליכים משפטיים טענות שאינן עולות בקנה אחד, וזאת על-ידי ההשתק השיפוטי. כלל זה נובע מדרישת תום-הלב החלה גם על פתיחת הליך שהוא פעולה משפטית, ומן הצורך לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ולמנוע ניצולו לרעה". אומנם בפס"ד חיזקיהו דובר על טענות סותרות בשני הליכים משפטיים שונים אך על אחת כמה וכמה הראציונאל של תורת ההשתק נותר אותו הראציונאל גם כאשר מדובר על טענות סותרות שאינן מתיישבות זו עם זו באותו ההליך. בדומה לרעיון ההשתק השיפוטי, משמקבל על עצמו המבקש את דרך האומדנא לטובתו, הוא מנוע ומושתק מלטעון כנגד אותה השיטה כאשר היא מיטיבה עם הצד השני. המבקש אשר מנסה "לאחוז את החבל משני קצותיו", מתנהג בחוסר תום לב ועל כן אני דוחה את טענותיו בבראש פרק זה. 5. שכר טרחת הבוררת לטענת המבקש, החלת שכר הטרחה עליו פוגע בעקרונות הצדק ומהווה עיוות דין. לעניין זה, אינני רואה סיבה להתערב בשיקוליה של הבוררת, כיצד לקבוע את שכר הטירחה. בנוסף, שכר הטירחה המדובר הוא שכר הטירחה בהתדיינות בין הצדדים בפני הבוררת, אך אין שום מניעה שהבורר דמארי יחליט כי למבקש מגיע הוצאות שכר טירחה בהתדיינות של הצדדים בפניו (בפני רו"ח דמארי) ולכן יש לראות את שכר הטירחה שקבעה הבוררת להתדיינות שבפניה, כמנותק משכר הטירחה של רו"ח דמארי, שהוא זה הקובע באשר להתחשבנות הסופית, לה טוען המבקש. ז. סוף פסוק הפסק מוחזר לבוררת כדי שתנמק את הנושאים שנקבעו לעיל. שאר בקשותיו של המבקש נדחות. המבקש ישלם למשיב שכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪ + מע"מ, וכן את הוצאות המשפט אותן יישום הרשם. בקביעת הסכום לקחתי בחשבון, שלגבי חלק מהנושאים הפסק מוחזר לבוררת להשלמה. יישוב סכסוכיםבוררות