קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית ההצעה הזולה ביותר במכרז: 1. הצדדים חלוקים ביניהם על הזכות לשנע אשפה מבית שמש. המשיבה השנייה זכתה במכרז מספר 18/10 "להפעלת תחנת מעבר בית שמש ולשינוע אשפה לאתר שפיכה מאושר ע"י משרד איכ"ס". העותרת, שהצעתה הכספית הייתה הזולה מכולן, טוענת כי צריך היה להכריז עליה כזוכה. 2. בד בבד עם הגשת עתירתה, ביקשה העותרת ליתן צו ארעי במעמד צד אחד וצו ביניים. בהחלטתי מיום 30.6.10 הוריתי בצו ארעי להימנע מהתקשרות במכרז הנדון, ובלבד שהעותרת תפקיד סך של 100,000 ₪. בהחלטתי גם ביקשתי מאת המשיבות להגיש את תגובותיהן. המשיבות עשו כן. נתתי דעתי על טענות הצדדים - אֵלו שבכתב ואֵלו שבעל-פה - ולהלן החלטתי. 3. לפי המתואר בבקשתה של העותרת, לנוכח המחיר הזול אשר הציעה (138 ₪ (כולל מע"מ) לטון), היא זומנה לשימוע בפני ועדת המכרזים. שם טענה כי היא משמשת כקבלן לשינוע אשפה מבית שמש מזה 10 שנים, לשביעות רצון העירייה ותושביה. היא מנוסה במלאכה זו אצל רשויות מקומיות ברחבי הארץ. היא בעלת חוסן כלכלי. לרשותה ציוד רב, לרבּוֹת משאיות ו"שוּפל", והיא יכולה להחליפו בּ"בּאגר". העותרת מקבלת מחירים טובים מאתר הטמנת הפסולת "דודאים". מדובר בחברה משפחתית צנועה. רווחיה נאים. בגמר השימוע החליטה ועדת המכרזים להמשיך בדיון לאחר שתוגש לה חוות דעת מאת מנהל אגף ש.פ.ע בעירייה וחוות דעת מאת היועץ המשפטי. בהמשך ביקשה ועדת המכרזים מאת העותרת להמציא לה תחשיב כלכלי ואסמכתאות. העותרת עשתה כן. על-פי תחשיבהּ, מחיר הטמנה + היטל עומד על סך של 89 ₪ לטון, ומכאן שהצעתה לתמורה בסך של 119 ₪ לטון (לא כולל מע"מ) מותירה בידיה הכנסה של 30 ₪ לטון. העותרת הניחה בתחשיבהּ כי תוביל כ-2,750 טון בחודש, ב-3 הובלות של 34-37 טון כ"א ביום. בניכוי הוצאות העותרת (נהג, סולר, ביטוח, מפעיל, עובד כללי, משקל, דחסן ופחת חודשי, בערך של 63,000 ₪, בשווי של 23 ₪ לטון), ייוותר לה, לטענתה, רווח נאה של 7 ₪ לטון. בישיבה נוספת של ועדת המכרזים הודיע היועץ המשפטי לאחר שנועץ עם אנשי מקצוע, כי העותרת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. מנגד טען חבר מועצת העירייה כי כדאי לנסות אם העותרת תעמוד בהצעתה. בסופה של הישיבה לא התקבלה הכרעה, אלא רק בישיבה נוספת מיום 23.6.10 שבה הוחלט ברוב של 4 מול 1 שלא להמליץ על העותרת אלא על המשיבה השנייה כזוכה במכרז. 4. לטענת העותרת, לא מילאה העירייה אחר הוראת תקנה 11 לתקנות העיריות (מכרזים), תשמ"ח-1987, במה שנוגע להפקדת אומדן; קרי, לא נעשתה הערכה כספית של שווי ההתקשרות. מחיר המקסימום במכרז (238 ₪ לטון) נקבע לפי הערכה של מנהל אגף ש.פ.ע בעירייה, בהפרזה רבה, בתחשיב שלא הועלה על הכתב. בנסיבות הללו אין משמעות לעובדה שהצעת העותרת נמוכה ממחיר המקסימום בשיעור זה או אחר, והנימוק שהצעת העותרת נמוכה בכ-40% ממחיר המקסימום לא יכול לעמוד. העותרת טוענת עוד כי הייעוץ שניתן לוועדת המכרזים, איננו מקצועי, מכיוון שמדובר רק בשיחת טלפון בין גזבר העירייה, מנהל אגף ש.פ.ע והיועץ המשפטי, עם מנהל אתר חירייה. קיים גם חשש לניגוד עניינים משום שהמשיבה השניה מתפעלת את תחנת המעבר בחירייה. 5. בהתבסס על האמור לעיל טוענת העותרת כי סיכויי העתירה להתקבל טובים בהחלט. מאזן הנוחות אף הוא נוטה לטובתה, לטענתה, כי אין זה הגיוני לסכל את תכלית העתירה על-ידי התרת הוצאת זכיית המשיבה השניה במכרז, אל הפועל. העותרת עובדת כיום כקבלן לביצוע העבודות נשוא המכרז, ולא ייגרם נזק אם תמשיך לעסוק במלאכה עד שתתברר העתירה. לבד מערבות בנקאית לא הוציאה המשיבה השניה הוצאות כלשהן בקשר עם המכרז ולא ייגרם לה נזק, לטענת העותרת, מן העיכוב הצפוי עד לסיום הדיון בעתירה. 6. שקלתי את טענותיה אלה של העותרת, אך לאחר בחינתן על רקע תגובות המשיבות, דומני כי סיכויי העתירה להתקבל אינם מן המשופרים. 7. במה שנוגע לאומדן, הרי שיתכן שעיריית בית שמש לא מילאה בדקדקנות אחר פרטי הוראת תקנה 11 לתקנות העיריות (מכרזים), תשמ"ח-1987. נאמנים עליי אומנם דברי היועץ המשפטי של העירייה על אודות מספר ישיבות שקיימו הגזבר, מנהל אגף ש.פ.ע והיועץ המשפטי שבהן נבחנו המחירים והוּכן אומדן. אך אין די בטיוטה שגובשה ואשר לא הועלתה על גבי מסמך כתוב כדין. עם זאת, האומדן שימש כמחיר המקסימום (230 ₪ לטון) שפורסם במכרז. לדברי ב"כ העירייה, משפורסם מחיר המקסימום במסמכי המכרז, לא ראתה העירייה צורך לצרף לתיבת המכרזים מעטפה נוספת שבה יהיה רשום אותו סכום כסף כאומדן. התנהלות זו, דומני, איננה כליל השלמות, אך בנסיבות העניין הפגם הזה טפל לעיקר, ועל פני הדברים לא פגע בעותרת. כדין ובהגינות נהגה העירייה כלפי העותרת בהזמינהּ אותה לשימוע, ובבקשתה להגיש תחשיב כלכלי. ככל שנפל פגם בקשר עם האומדן, הרי שהעותרת לא נפגעה מכך, מכיוון שהצעתה לא נבחנה ביחס למחיר המקסימום. בסיס הבדיקה היה 0 ולא מחיר האומדן. 8. במסגרת הבדיקה שעשתה ועדת המכרזים, התקיימה אכן התייעצות עם מנהל אתר חירייה המעורה בנושא. לעירייה לא ידוע על קשר עסקי בינו לבין המשיבה השנייה. זו מצידה טענה כי היא מפעילה את אתר הגזם בחירייה, בעוד הגורם שעמו נועצה העירייה הוא מנהל תחנת המעבר לפסולת ביתית, אשר הוא עובד ציבור של איגוד ערים דן (לתברואה). לא נמצא אפוא יסוד ממשי לטענת ניגוד העניינים. 9. מעיון בעתירה, בתגובות ובנספחיהן, ניכר על פני הדברים כי יש ממש לכאורה במסקנת צוות הבדיקה על כך שהצעת העותרת היא הצעת הפסד, שיש בה סיכון לעירייה. חוות דעת היועץ המשפטי מדברת בעד עצמה. החלטת ועדת המכרזים לאמץ את המלצת הגורמים המקצועיים, על פניה, נראית סבירה; אולי אף מתבקשת. 10. לא לי, בגדרי ההליך הנדון, לבחון את התחשיב שהגישה העותרת. זו מלאכתה של ועדת המכרזים. ברם, ראוי לציין כי למסקנת מנהל אגף ש.פ.ע כי "המספרים לא מסתדרים ולדעתי מדובר במחירי הפסד" (פרוטוקול ישיבה מיום 1.6.10, נספח 9 לעתירה), יש יסוד. התחשיב שהגישה העותרת לא הניח את דעתם של הגורמים המקצועיים מכמה בחינות. מקצת הטענות שטענה העותרת נגד העירייה לגבי האומדן, יפות גם לגבי התחשיב. על פניו, הוא אינו רציני דיו. יתר על כן, התחשיב נעשה לגבי משאית אחת, כאשר המכרז דרש בעלות בשלוש משאיות; לא דומה כמות האשפה אשר העותרת מעמיסה כיום על כל משאית (18-21 טון) לכמות המצויינת בתחשיב (כ-37 טון). כמות כזאת איננה חוקית, אינה תואמת את תקנות התעבורה, ולא את רשיונות הרכב של המשאיות שבבעלות העותרת; לעותרת אין "באגר". אין ניתן לתקן פגם זה על-פי דיני המכרזים בשלב מאוחר, על דרך של שיפור ההצעה, וגם אין תימוכין לטענת העותרת שנטענה לראשונה בעתירה, כי עלות החכרת "באגר" זהה לעלות החכרת "שוּפל"; טענת העותרת כי עלות הטמנת האשפה (לא כולל ההיטל) היא 45 ₪ לטון, אינה מדוייקת. המחיר האמור נקבע לפסולת ביתית, בשעה שעלות הטמנת גזם ערים היא 95 ₪ לטון. גם בכך לוקה התחשיב שהגישה העותרת, היות וגזם ערים תופס נפח בלתי מבוטל מן האשפה שיש לשנע; טענת העותרת על-כך שביכולתה לבצע שלושה סבבים במשך שש שעות, אינה הגיונית. מדובר כזכור בנסיעה של כ-160 ק"מ, בצורך להישקל ביציאה מתחנת המעבר ובכניסה לאתר, בצורך לבצע פריקה, ולעיתים יש צורך גם בהמתנה עד לפריקתה של משאית קודמת, כך שבפשטות אין ניתן לבצע שלושה סבבים בתוך שש שעות כטענת העותרת; גם באשר לבלאי, לעלויות שכר (תלושי שכר לא צורפו), מחירי מים, עלויות החזקת תחנת המעבר ועוד, נמצא התחשיב שהגישה העותרת פגום, ומבוסס על הנחות שאינן נכונות, וחלקן מנוגדות לדין. אין ניתן גם לבצע 'מקצה שיפורים', והבחינה צריכה להיעשות על-פי ההצעה כפי שהוגשה. חוסנה הכלכלי הנטען של העותרת, כבודו במקומו מונח, וכן גם משקלו הראוי לו במסגרת שיקולי ועדת המכרזים, אך אין בכוחו להתגבר על השיקולים שהביאו את ועדת המכרזים להחליט כפי שהחליטה. 11. בהתחשב בכל אלה, בשים לב לכך שהעותרת לא צירפה לבקשתה עותק של הצעתה במכרז, ולאור התהליך הדיוני שבסופו ניתנה החלטת ועדת המכרזים, דומני, על-פני הדברים, כי סיכוייה של העתירה להתקבל אינם מן המשופרים, וספק אם תימצא הצדקה להתערב בהחלטת ועדת המכרזים. אכן, כטענת העותרת, גם הצעת המשיבה השניה אינה מותירה רווח בשיעור גבוה. אך מקובלנו כי אֵלו הם "מידות ושיעורים", ואין זה מן הנמנע כי הצעת העותרת תיפסל בהיותה הצעת הפסד, ואילו הצעת המשיבה השניה תתקבל, גם אם ההפרש ביניהן הוא בשיעור של 31 ₪ לטון, או שיעור דומה. כיוצא בזה, וכטענת העותרת, הצעת הפסד, לא בנקל תיפסל. ברם, לכאורה עמד ביסוד החלטת ועדת המכרזים חשש כן ואמיתי, המבוסס על שיקולים מקצועיים, כי לא יעלה בידי העותרת לבצע את המלאכה על-פי תנאי הצעתה, וכי עיכוב או הפסקה בשינוע האשפה כפועל יוצא מן ההצעה הגרעונית, צפוי להביא למטרדי ריח ותברואה בבית שמש. 12. אך לא בזאת העיקר. העיקר הוא בכך שמאזן הנוחות נוטה לחובת העותרת. מדובר במכרז ארוך טווח. לא תהיה מניעה להחזיר את הגלגל לאחור ולהפקיד את מלאכת שינוע האשפה בידי העותרת, אם יימצא לימים, בפסק הדין, שכך ראוי לעשות. בהתאם לתחשיבה של העותרת מדובר ברווח מזערי אשר צפוי לה, כך שממילא הפסדהּ לא יהיה בשיעור גבוה. אין ניתן להתעלם מן העובדה שכל עוד לא תיעשה התקשרות עם המשיבה השניה שזכתה במכרז, תשלם העירייה סכום כסף נכבד, אלפי שקלים ביום, ביתר. זכאית העירייה, זכאים תושבי העיר, וזכאית המשיבה השניה, למימוש ההתקשרות על-פי תוצאות המכרז, לשם הבטחת שינוע האשפה באופן סדיר ובטוח, מבלי שהעירייה תשלם אלפי שקלים ביתר מידי יום עד לבירור העתירה לגופה. כל זאת כאמור באופן שלא יהא זה מן הנמנע לבטל את ההתקשרות עם המשיבה השניה ולחזור ולהתקשר בחוזה עם העותרת, אם יימצא בדיעבד שכך ראוי לעשות, הגם שבשלב זה הסיכויים לכך אינם מן המשופרים. 12. החלטתי אפוא לבטל את הצו הארעי שניתן ביום 30.6.10 ולדחות את הבקשה למתן צו ביניים. העותרת תישא בהוצאות הבקשה וכמו כן תשלם למשיבה הראשונה שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, ולמשיבה השניה תשלם שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. מכרז