תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת חריג לכלל לפיו התובע הוא הפותח בהבאת ראיותיו ועליו נטל השכנוע, וקובעת כי הנתבע הוא שיפתח בהבאת ראיותיו בנסיבות בהן: "הודה נתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158". כאשר נתבע מודה בכל העובדות הנטענות בכתב התביעה, אך טוען כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש בשל עובדות נוספות אותן הוא מעלה בכתב הגנתו, טענתו הינה מסוג "הודאה והדחה". במקרה כזה, הנטל עובר לכתפי הנתבע להוכיח את אותן עובדות נוספות להן הוא טוען. במידה ולא ירים את נטל, יינתן פסק דין נגדו על יסוד התביעה. אין די בכך שנתבע הודה רק בחלק מהעובדות הנטענות בכתב התביעה (אף לא בחלק הארי) כדי להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבע. לשם כך על הנתבע להודות בכל העובדות הנטענות (ר' א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית), עמ' 82, 83. הרציונל העומד מאחורי הכלל הוא, שכאשר הודה הנתבע בכל טענות התובע, לא נותר לתובע מה להוכיח, וזו הסיבה מדוע נדרשת הודאה בכל העובדות הנטענות בכתב התביעה. ראו גם ע"א 4340/06 עו"ד לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מיום 21.4.10, פורסם במאגרים המשפטיים . הודאה והדחה