קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאה לפועל חוב ארנונה: 1. זוהי בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל, עד להכרעה בעתירה המינהלית שהגישו העותרים נגד המשיבה (עיריית ירושלים). בעתירתם ביקשו, בין היתר, להורות למשיבה לבטל חוב ארנונה הרשום על שם העותר 1 מאז חודש מאי 1999 בגין נכס מספר 0059-000-013-30607 המצוי בבית חנינא, שבו התגוררו העותרים בשכירות. לטענתם, הם אינם מחזיקים עוד בנכס מאז התאריך האמור ואינם קשורים אליו. 2. ביום 11.3.07 ניתן פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד הרשם אורי פוני) בת"א 710636/06, במסגרתו התקבלה במלואה התביעה על-סך 27,195 ₪ שהגישה המשיבה נגד העותרים בגין חוב ארנונה עד סוף שנת 2006. פסק הדין ניתן לאחר שהעותרים לא הגישו בקשת רשות להגן תוך המועד הקצוב לכך. ביום 10.8.08 דחה הרשם פוני את הבקשה לביטול פסק-הדין, תוך שהוא קובע כי כתב התביעה הומצא כדין לידי העותרים, בהוסיפו כי אף לגופו של עניין אין לבטל את פסק-הדין מאחר שהעותרים אינם טוענים כי מסרו למשיבה הודעה בכתב על עזיבת הנכס, כנדרש על-פי סעיף 325 לפקודת העיריות, ולפיכך רשאית המשיבה לראות בעותרים כמחזיקים בנכס נשוא התביעה. ביום 31.12.08 הגיעו הצדדים להסכמה בפני בית המשפט השלום, אשר קיבלה תוקף של החלטה, המבטלת את החלטתו האמורה של הרשם פוני ומורה כי התיק יוחר אליו כדי שידון במכלול הטענות הכלולות בבקשה לביטול פסק הדין. בדיון החוזר בבקשה לביטול פסק הדין, שנערך ביום 17.6.09, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה תימחק בקשת ביטול פסק הדין ללא צו להוצאות, והעותרים יוכלו להגיש עתירה מנהלית ובקשה לעיכוב הליכי הוצאה-לפועל עד ליום 30.7.09. כן נקבע כי ביצוע פסק הדין יעוכב עד ליום 1.10.09. 3. ביום 22.6.09 הגישו העותרים השגה למשיבה בעניין זהות המחזיקים בנכס נשוא העתירה. ביום 19.8.09 נדחה ההשגה, מן הטעם שהעותרים לא מסרו למשיבה במועד הודעה על עזיבת הנכס. כן נקבע כי סיום חזקת העותרים בנכס בוצע ביום 31.12.08, ויתרת חוב המערערים הועמדה על סך של 48,720 ₪. 4. ביום 30.7.09 הגישו העותרים את עתירתם. בד בבד עם הגשת העתירה הגישו בקשה זו לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל בתיק 2-07-19134-03 ובתיק 6-00-26311-03 עד לדיון והכרעה בעתירה. במסגרת בקשתם, טוענים העותרים כי סיכויי העתירה גבוהים. באשר למאזן הנוחות, נטען כי עיכוב ההליכים לא יגרום לנזק כלשהו למשיבה, שכן מדובר בסכום חוב קטן יחסית, בעוד העותרים עצמם מצויים במצב כלכלי קשה. 5. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, העותרים מנסים למעשה לתקוף את פסק דינו של בית המשפט השלום באמצעות הגשת עתירה מנהלית, שעה שבקשתם לביטול פסק הדין נמחקה בהסכמתם. לשיטת המשיבה, ההליך דנן הינו הליך מלאכותי, ואל לו לבית המשפט להכשירו. לנוכח קיומו של פסק-דין חלוט לטובתה, כך המשיבה, אין לעכב את הליכי גביית החוב אך בשל הגשת העתירה דנן, כפי שאין לעכב ככלל הליכי גביית חוב בשל הגשת השגה או ערר. המשיבה מוסיפה מספר טענות המקימות עילה לדחיית העתירה על הסף: קיומו של מעשה בית דין בעניין החוב; היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בטענת "אינני מחזיק" של העותרים, אשר הסמכות לדון בה נתונה באופן ייחודי למנהל הארנונה; והשיהוי שחל ממועד היוודע דבר החוב לעותרים (לכל המאוחר בנובמבר 2007) ועד ליום הגשת העתירה. לבסוף, טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות לגופה, מן הטעם שהעותרים לא מסרו למשיבה במועד הודעה בכתב על עזיבת הנכס לפי סעיף 325 לפקודת העיריות. לאור כל אלה, סבורה המשיבה כי סיכויי העתירה קלושים. כן גורסת המשיבה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לטענתה, העותרים לא הביאו הוכחות למצבם הכלכלי הקשה, בהוסיפה כי הנזק שייגרם להם כתוצאה מתשלום החוב אינו בלתי הפיך. עוד טוענת המשיבה כי עיכוב הביצוע יגרום לה לנזקים וימנע ממנה למלא את תפקידיה על פי דין. לאור האמור, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. 6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. 7. ראשית, באשר להליכים שהתנהלו בבית משפט השלום: ביום 17.6.09 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה תימחק בקשת ביטול פסק הדין ללא צו להוצאות, העותרים יוכלו להגיש עתירה מינהלית ובקשה לעיכוב הליכי הוצאה-לפועל עד ליום 30.7.09, וביצוע פסק הדין יעוכב עד ליום 1.10.09. זאת לאחר שפסק-דינו של בית המשפט השלום ניתן בהיעדר הגנה, וההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין נתבטלה על-ידי בית משפט השלום. מכאן כי המשיבה הסכימה להעביר את הדיון בסכסוך שבינה לבין העותרים לבית משפט זה בטרם נידון הסכסוך לגופו של עניין, ואף הסכימה לעיכוב פסק הדין ולהגשת בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל. לאחר החלטתו האחרונה של בית משפט השלום, הגישו העותרים השגה למשיבה, אשר נדחתה ביום 19.8.09, לאחר הגשת העתירה. במצב דברים זה, ספק גדול הוא אם טענות המשיבה לעניין מעשה בית-דין, חוסר סמכות עניינית, שיהוי ומלאכותיות ההליך דנן אכן עומדות לה. לאור זאת, ראיתי להידרש בעיקר לסיכויי העתירה לגופה ולמאזן הנוחות בין הצדדים. 8. אשר לסיכויי העתירה, טענתם המרכזית של העותרים, כאמור בסעיף 4 לעתירה, הינה כי העותר 1 פנה למשיבה לאחר עזיבתו את הנכס כדי להודיע על עזיבת הנכס, ונציג המשיבה רשם במערכת את עניין עזיבתו של העותר. טענה זו נתמכת בתצהיר העותר 1 שצורף לעתירה, ואף מופיעה בתצהיר שהגיש העותר 1 לתמיכה בבקשה לביטול פסק הדין של בית המשפט השלום (נספח ו'3 לעתירה). אמנם טענה זו אינה מגובה במסמכים, והמשיבה אף דחתה את ההשגה שהגישו העותרים מן הטעם שהעותרים לא הגישו הודעה בכתב על עזיבת הנכס. אולם, בשלב זה די בטענתם העובדתית של העותרים, הנתמכת בתצהיר, כדי להצביע על כך שסיכויי העתירה אינם אפסיים. במצב דברים מעין זה, נקבע בפסיקה (לעניין ערעור) כי "כאשר קיים חשש רציני כי המבקש, אם יזכה בערעורו, לא יוכל, או יתקשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו, 'די בכך, בדרך כלל, שיש למערער סיכוי כלשהו, ולו גם קלוש, כדי להיענות לבקשת עיכוב ביצוע'" (ע"א 10570/05 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' דביר, ניתן ביום .3.06; ההדגשה שלי - ד' ח'). 9. משכך, יש לעבור ולבחון את מאזן הנוחות. השאלה המרכזית הנבחנת בגדר מאזן הנוחות היא האם עלולים העותרים להיתקל בקושי להשיב את הגלגל לאחור, אם יזכו בעתירתם. עם זאת, לעתים ניתן משקל מסוים גם להשלכה שיש לפסק הדין על הצדדים בתקופת הביניים עד להכרעה בעתירה (ראו: ע"א 2841/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א, ניתן ביום 25.8.08). בענייננו, אף כי לא הביאו העותרים הוכחות למצבם הכלכלי, נראה כי גבייתו המיידית של סכום בן כמה עשרות אלפי שקלים עלולה להשפיע באופן מיידי על תנאי חייהם, באופן בו הם יתקשו להתנהל כלכלית בתקופת הדיון בעתירה. לעומת זאת, נראה כי המשיבה תוכל להתמודד עם דחיית תשלום החוב עד להכרעה בעתירה. לאור זאת, ראיתי לנכון לעכב את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל, כמו גם את ביצוע פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט השלום, עד להכרעה בעתירה. 10. לסיכום, הבקשה מתקבלת. בהתאם לכך ניתן בזה צו זו לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל בתיק 2-07-19134-03 ובתיק 6-00-26311-03 עד למתן פסק הדין בעתירה. אין צו להוצאות.ארנונה (חובות)חובהוצאה לפועלארנונה