קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלפת בורר שנפטר: הנשיא מ' שמגר: .1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבו הורה בית המשפט לבוררים שלא להיזקק, במסגרת הליך בוררות המתקיים לפניהם, לשני הסכמי הלוואה, שבגינם מתקיימת הבוררות. כן נמצאים לפנינו ערעור ורשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי למנות בורר חליף לאחד מן הבוררים שנפטר. .2אלו עיקרי עובדות המקרה: (א) בין המערערת בע"א 207/85 (להלן - המערערת), אגודת זכרון טוב, לבין המשיבה הראשונה בע"א 207/85 (להלן - המשיבה), נחתמו שלושה הסכמי הלוואה, לפיהם תלווה המערערת למשיבה את סכומי הכסף הבאים: 000, 240דולר לפי ההסכם הראשון הנושא את התאריך 4.11.77; 000, 410דולר לפי ההסכם השני הנושא את התאריך 2.4.78, ו-000,500, 13לירות ישראליות לפי ההסכם השלישי הנושא את התאריך .25.12.78 להלוואות אלו ערבו למשיבה שני גופים: ארגון ישראל הצעיר ובית מנוחה לזקנים גלמודים. (ב) מטעם המשיבה חתמו על ההסכם הראשון האדונים מירוני צבי ז"ל ושטרסברג יצחק, ועל שני ההסכמים האחרים האדונים מירוני צבי ז"ל ויוליוס שמעון. על גבי החתימות הנ"ל, בשלושת ההסכמים, מוטבעת החותמת העגולה של המשיבה. (ג) כן נחתם הסכם בוררות בין המערערת, המלווה, מזה, לבין המשיבה, הלווה, ושני הערבים הנ"ל, מזה. בהסכם הבוררות נקבע, בין היתר, כך: "הואיל והמלווה עשה עיסקות הלוואה שונות עם בית מנחה לזקנים... ... 2(א). מוסכם בזה בין הצדדים כי כל חילוקי דיעות או סכסוכים שיתעוררו אי פעם ביניהם בעתיד, או שכבר התעוררו בעבר במידה שכבר נתעוררו, הנובע מעיסקות ההלוואות הנ"ל או מכל עילה אחרת, ימסרו לבוררותו והכרעתו הבלעדית של בורר (להלן: 'הבורר'). ... (ד) כל הצדדים ממנים בזה כבורר לפי הסכם זה את הרב משה זיבאלד (הוא המשיב השני בע"א 207/85 - מ' ש')... והם מאשרים שידוע להם שהוא חבר זכרון טוב ובכל זאת הם סומכים עליו". כן צוינו בהסכם בוררים חלופיים, למקרה שהרב זיבאלד לא יוכל או לא ירצה לשמש כבורר. (ד) ביום 5.2.81הגישה המערערת, לפי הסכם הבוררות, תביעה לפני הרב זיבאלד, שבה נתבקש לקבוע, כי המשיבה, בית מנוחה לזקנים, אינה רשאית להכניס משתכנים נוספים למוסד עד לפרעון חובותיה למערערת. הבורר נמנע מלקיים את הבוררות עקב צו מניעה שניתן. (ה) ביום 29.4.81הגישה המשיבה בבית המשפט המחוזי את התובענה, נושא הערעור 207/85, למתן פסק-דין הצהרתי, שבו יוצהר, כי הסכם הבוררות לא נחתם על-ידי המשיבה ולכן אינו מחייב אותה. .3הטענה העיקרית של המשיבה בבית המשפט קמא הייתה, ששני הסכמי ההלוואה האחרונים והסכם הבוררות אינם מחייבים אותה, שכן נעשו בלי שהמשיבה ידעה על כך, וכי כל המסמכים שהוזכרו הם פרי פעילותו הפלילית או החורגת של מר מירוני ז"ל. לטענתה, כל המסמכים הנ"ל - אשר נחתמו כולם באותו יום, 28.3.79, הוא התאריך המצוין בהסכם הבוררות, ולא בתאריכים המצוינים בהם כתאריכים שבהם הם נערכו - מקורם במעשה קנוניה בין הרב יחזקאל טויב מצד המערערת לבין מר צבי מירוני הנ"ל, שהיה הגזבר של המשיבה. ביום 21.9.81הוגש כנגד צבי מירוני כתב-אישום, בו יוחסו לו העבירות הבאות: קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ועבירות זיוף, לפי סעיפים 418, ו- 420לחוק הנ"ל. על-פי האמור בכתב האישום, זייף מר מירוני ז"ל פרוטוקולים של ישיבת הנהלת בית מנוה לזקנים, המשיבה, ישיבה שכלל לא נתקיימה, הציגם לפני הרב טויב וכך קיבל במירמה שתי הלוואות בסכומים של 000, 410דולר ו- 13.5מיליון לירות. כן נטען בכתב האישום, כי כספים אלו לא הועברו למשיבה. הליך פלילי זה הופסק, בטרם הגיע לשלב ההוכחות, בשל פטירתו של מירוני ז"ל. .4בפסק-דינו קבע בית המשפט קמא, כי הסכם הבוררות תקף; לא כן בכל הנוגע להסכמי ההלוואה השני והשלישי, שאינם מחייבים את המשיבה. לפיכך, התיר בית המשפט קמא את הבאת הסכסוך לפני הבוררים ביחס להסכם ההלוואה הראשון בלבד. ואלו דבריו בהקשר זה: "בהסכם, מוצג ת/ 11(הסכם הבוררות - מ' ש') מ-28.3.79, אין איזכור לגבי שלושת 'הסכמי ההלוואה' בהם טיפלתי בפסק-דין זה, אלא נאמר בפתח ההסכם שהואיל 'והמלווה עשה עיסקות הלוואה שונות עם בית מנוחה לזקנים וברצון הצדדים לקבוע את הדרך לישוב חילוקי דעות ו/או סכסוכיםביניהם'. אי לזאת הוחלט להתיר הבאת הסכסוך לגבי חוזה ההלוואה הראשון בין הצדדים ת/ 2- מ-4.11.77) על סך 000, 240דולר לפני בוררות ולהורות לבוררים שיתמנו, לא להיזקק להסכמים ת/ 3ו-ת/ 4שהתיימרו להוות הסכמי הלוואה ע"ס 000, 410דולר מ- 2.4.78וע"ס 13.5מיליון לירות מ- 28.12.78, מאחר והנני מקבל עתירת התובעת כי הסכם הבוררות ת/11, לא נחתם על ידי התובעת תוך זיקה להסכמי הלוואה אלה ואינו מחייב התובעת לגבי שני הסכמים אלה". כן החליט בית המשפט קמא, כי - "לא ייתכן שהנתבע 2- הרב משה זיבאלד - שלגביו נאמר בסעיף 2(ד) להסכם ת/ 11כי הוא 'חבר 'זכרון טוב' ובכל זאת הם סומכים עליו' יכהן כבורר בסכסוכים נושא הדיון בין הצדדים - ועל כן, הוחלט להעבירו מתפקידו, כבורר". במקומו של הרב זיבאלד מינה בית המשפט קמא כבוררים את עו"ד משה שפירא, אשר שמו הוזכר בהסכם הבוררות כאחד הבוררים החלופיים, ואת השופט בדימוס ד"ר מאיר רובין ז"ל. על פסק הדין הוגש ערעור, הוא ע"א 207/.85 לאחר שהוגש הערעור, ובטרם נדון, הלך ד"ר רובין זל לעולמו. בית המשפט קמא, בהחלטה נוספת מיום 4.6.86(למעלה משנה לאחר פסק הדין הראשון), מינה את השופט בדימוס יצחק שילה, במקומו של ד"ר רובין ז"ל, שישמש כבורר יחד עם עו"ד שפירא. על החלטה זו הגישה המשיבה בע"א 207/85 ערעור (ע"א 430/86) וכן בקשת רשות ערעור (ר"ע 434/86). אנו דנים בשני הערעורים וברשות הערעור במאוחד. ע"א 207/85 .5הערעור מופנה כלפי קביעתו של בית המשפט קמא להורות לבוררים שלא להיזקק להסכמי ההלוואה השני והשלישי. אין המערערת מתנגדת, ואף לא התנגדה מלכתחילה, להחלפתו של הרב זיבאלד בבורר אחד ולמינויו של הבורר הנוסף. דעתי היא, כי יש לקבל את הערעור. בראשית פסק-דינו קובע בית המשפט קמא, כי הסכם ההלוואה הראשון תקף. זאת בהסתמך, בין היתר, על עדותו של עו"ד אורנשטיין, בא-כוחה של המערערת. לאחר מכן ניגש בית המשפט קמא לבחון את תוקפם של שני הסכמי ההלוואה הנותרים ושל הסכם הבוררות. לפני בית המשפט קמא עמדו שני עדים, המחישים זה את זה: עו"ד אורנשטיין מזה, ומר יוליוס שמעון, החתום מטעם המשיבה על שלושת המסמכים הנ"ל, מזה. עו"ד אורנשטיין אמר בעדותו, כי כל שלושת המסמכים הנ"ל נחתמו באותו היום, 28.3.79, הוא התאריך המצוין בהסכם הבוררות בלבד, וכי שלושתם נחתמו במשרדו על-ידי האדונים מירוני ז"ל ויוליוס. לעומתו, מסר יוליוס בעדותו, כי אינו מתכחש לעצם חתימתו על המסמכים הנ"ל, אלא שאינו זוכר כלל כיצד חתם עליהם, וכן לא ידע כלל את תוכנם ומהותם בעת שחתם עליהם. לדבריו, קרא את המסמכים בפעם הראשונה, כאשר הוצגו לפניו בתחנת המשטרה בעת החקירה שהתנהלה נגד צבי מירוני ז"ל. כן הכחיש בכל תוקף, שחתם על המסמכים במשרדו של עו"ד אורנשטיין, ולדבריו, אילו היה שם, "חזותו של עו"ד אורנשטיין הייתה נחרטת בזכרוני משום שאיננו נראה כמו כל עורך-דין". גירסתו של העד יוליוס באשר לנסיבות שבהן חתם על המסמכים הייתה, כי, כפי הנראה, החתים אותו מירוני על המסמכים בזמן עבודתו במשרד הדתות: "מירוני ביקר שם ויתכן שאולי ה היה כשהייתי עסוק עם אנשים וחתמתי, אך לא דובר על הלוואה למוסד (בית מנוחה לזקנים - מ' ש')... לא בדקתי מה רשום, חשבתי שאני חותם על מסמכים שדובר בהם בישיבות המוסד". את העובדה, כי חתם על מסמכים בעלי חשיבות בלא שבדק את תוכנם, הסביר באמון הרב שרחש בזמנו למירוני ז"ל. על עדותו של יוליוס אמר בית המשפט קמא: "עלי לומר שעדותו של יוליוס הייתה תמוהה ביותר". בשוקלו את העדויות זו מול זו אומר בית המשפט: "כאן עומדת עדותו של העד (יוליוס - מ' ש') מול עדות עו"ד אורנשטיין, אשר טוען כי הוחתם במשרדו. איני בטוח שעדותו של עו"ד בציה (שותפו למשרד של עו"ד אורנשטיין - מ' ש') תמכה בוודאות בעדותו של עו"ד אורנשטיין. עו"ד בציה כדבריו היה מאוד זהיר שלא להסתבך, ובעצם לא נתן עדות פוזיטיבית לכאן או לכאן באשר העיד בעמ' 74- .75בעמ' 74אמר: 'אני זוכר את שטרסברג, את יוליוס איני זוכר מהמשרד. אני זוכר את השם'. עמ' 75: 'לא נכנסתי לכל הפרים לא יכול לדעת אם המסמך הזה נחתם ב- 28.3.79במשרדי. אך אני יודע שהמסמך נחתם אצלי במשרד... וכו". לכאורה, אין ספק כי לידיו של מר יוליוס לא שולמה אגורה אחת מאותם כספי 'ההלוואות'. אני נאלץ לקבוע כי העד יוליוס עשה רושם טוב ודובר אמת על בית המשפט. והייתי מגדיר את עדותו לגבי החתימות שלו על המסמכים נושא הדיון בתור עדות של non est factum". לכאורה, כאשר קבע כך, היה על בית המשפט קמא, לשיטתו, לסיים את הדיון ולקבל את התביעה, שהרי אם חתימתו של יוליוס על המסמכים הנ"ל היא בבחינת ,non est factumאזי הסכם הבוררות - אשר נחתם על-ידי אותו אדם, באותו זמן ובאותן נסיבות, כמו שני הסכמי ההלוואה - חסר תוקף, והיה, אם כן, על בית המשפט קמא להיעתר לתובעת (למשיבה) ולהצהיר עליו ככזה. אלא שבית המשפט קמא לא סבר כך: "הנני להדגיש כי כל הנאמר לעיל הוא מבחינת הערות אגב, משום שאין נשוא התדיינות זו שבפני לקבוע באם אכן 'הסכמי ההלוואה' הינם פיקטיביים כטענת עו"ד כהן, אבל עלי לקבוע באם הסכם הבוררות, ת/11, מחייב את התובעת ובאם הינו הסכם בוררות בר תוקף - משום כך נגררנו לדון גם בהשלכות של הסכמי ההלוואה ת/ 3+ ת/4" (ההסכמים השני והשלישי - מ' ש'). .6בהמשך הדברים דחה בית המשפט קמא את טענת המשיבה, שהאדונים מירוני ז"ל ויוליוס לא היו מוסמכים לייצגה, וקבע, כי מתוך עיון בתיק האגודה במשרד הפנים ניתן היה להניח שהאדונים הנ"ל הם מורשי חתימה. די בכך כדי לחייב את המשיבה על-פי הכלל של הסמכות הנחזית. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי אין המערערים יכולים לסמוך על סמכות נחזית, כיוון שעל-פי תקנה 10ז' מתקנותיה חייבת האגודה בחתימת שניים מתוך חמשת חברי המזכירות בצירוף החותמת העגולה, ואילו במועד הרלוואנטי (מרץ 1979) לא הייתה למשיבה מזכירות כלל, ועל שטר הבוררות חתמו שני חברי ההנהלה. אין המדובר איפוא ב"החלטה פנימית" של המשיבה, שאין על העוסקים עמה חובה לבדוק, אלא שטר הבוררות נחתם בניגוד להוראות סוד של המסמך הבסיסי, היינו תקנות האגודה. אין צורך להתייחס לטיעון הנרחב שהקדישה המשיבה לסוגיית הסמכות הנחזית והיקף תחולתה, וזאת מהסיבה הבאה: על-פי תקנה 18א' לתקנות המשיבה, "אסיפה כללית יוצאת מן הכלל תוכל לדון ולהחליט בקשר לשינוי תקנות האגודה", לבד מעניינים ספציפיים שפורטו. והנה, עוד בתאריך 10.9.78הודיעה המשיבה לממונה על המחוז (מסמך ת/16), כי "באסיפה הכללית היוצאת מן הכלל שנקראה ב- 4.7.78הוחלט כי בעלי זכות החתימה מטעם האגודה יהיו שתי חתימות מבין שמונה חברי ההנהלה אשר אחת מהן תהא של הגזבר בצירוף חותמת האגודה ויחייבו את האגודה"; בהמשך פורטו שמותיהם של חברי ההנהלה, אגב ציון תפקידיהם. הודעה זו, שניתנה בעקבות אסיפה כללית יוצאת מהכלל, שהיא המוסמכת לדון ולהחליט על שינוי התקנות, אין לפרשה אחרת אלא כמתן הודעה כנדרש על קבלת החלטה בדבר שינוי תקנה 18א' לעניין זכות החתימה, כשבמקום חתימת שני חברי מזכירות, תחויב האגודה מכאן ואילך בחתימתם של שניים מתוך שמנה חברי ההנהלה, שאחד מהם הוא הגזבר. שטר הבוררות אכן נחתם בהתאם לכך. בחלק האחרון של הנמקתו מתייחס בית המשפט קמא לעדותו של הרב אליעזר טויב וקובע: "קשה לקבל עדות כזו שכספים בסכומי עתק ניתנו ללא דוקומנטציה על ידי הרב טויב לזכות 'בית מנוחה לזקנים' כהלוואות, ללא קבלת אישורים וקבלות ו/או פרוטוקול מאת האגודה הנ"ל, על נייר פירמה שלה; ויותר מתקבל על דעתי כי הכספים ניתנו לידי מר מירוני אישית, משיקולים שונים שלא הובהרו די הצורך. הגם שהעד מודה בעמ' 76: 'חלק מן הכסף היה למימוש עזבונות'. ובכן מנין לנו איזו תמורה הגיעה לתובעת?" (המשיבה - מ' ש'). לאחר מכן הגיע בית המשפט קמא לתוצאות אשר פורטו לעיל: קיומה של בוררות לגבי הסכם ההלוואה הראשון בלבד, מחד גיסא, והחלפת הבורר הרב זיבאלד בשני בוררים אחרים, מאידך גיסא. .7בתביעה שהייתה מונחת לפניו נתבקש בית המשפט קמא להכריע אך בשאלת תוקפו של הסכם הבוררות. ולפיכך תיתכן, בנסיבו המקרה דנן, רק אחת משתי התוצאות המשפטיות הבאות: האחת, שהסכם הבוררות תקף ביחס לכל שלושת הסכמי ההלוואה, והשנייה, שהסכם הבוררות אינו תקף, ושוב ביחס לכל שלושת ההסכמים. אפשרות הביניים, לפיה יש להסכם הבוררות "תוקף יחסי" - דהיינו תוקף ביחס להסכם ההלוואה הראשון ובטלות ביחס לשניים האחרים - אינה אפשרית במקרה דנן. זאת מאחר שהתוצאה, לפיה הסכם הבוררות אינו תקף ביחס לשני ההסכמים הנ"ל משום חוסר תקפותם של הסכמים אלה גופם, מהווה רתימת העגלה לפני הסוסים, שהרי מהותה ומטרתה של העברת הסכסוך לבוררות על-פי הסכם הבוררות הן לבדוק את תוקפם של הסכמי ההלוואה, ולא להיפך. משקבע בית המשפט קמא כי הסכם הבוררות תקף, הרי שלא קיבל את טענות המשיבה (התובעת דלמטה) בדבר בטלותו, והיה עליו לתת לו תוקף ביחס לכל שלושת הסכמי ההלוואה. העובדה, שנראה לבית המשפט קמא "כי הכספים ניתנו לידי מר מירוני אישית, משיקולים שונים שלא הובהרו די הצורך", אינה רלוואנטית לעניין תוקפו של הסכם הבוררות. עובדה זו צריכה להתברר במגרתם של הליכי הבוררות. .8ניתן אמנם לטעון, שבית המשפט קמא קיבל למעשה את טענת המשיבה, שהסכם הבוררות בטל, בכך שקבע, על סמך הראיות שהיו לפניו, כי חתימתו של מר יוליוס על שלושת המסמכים (שני הסכמי ההלוואה והסכם הבוררות) הייתה בבחינת "לא נעשה דבר". אין לקבל טענה זו. דבריו של בית המשפט קמא, בקשר עם טענת ,non est factumנאמרו באמרת אגב בלבד: "הנני להדגיש כי כל הנאמר לעיל הוא מבחינת הערות אגב..." לא בכדי נאמרו הדברים אך באמרת אגב: על סמך העדויות הסותרות, שהיו לפני בית המשפט קמא, קשה היה לקבוע מימצא, לפיו גירסתו של יוליוס באשר לנסיבות שבהן חתם על המסמכים היא הנכונה. אף בית המשפט קמא נתן ביטוי לכך באומרו על עדותו של יוליוס: "עלי לומר שעדותו של יוליוס הייתה תמוהה ביותר...". משנמנע בית המשפט מלקבוע מימצא באשר לנסיבות החתימה על המסמכים, נשמט הבסיס העובדתי לקביעה פוזיטיבית בכל הנוגע לטענת .Non est factum יש לציין גם,כי את קביעתו באשר לחוסר תקפותם של שני הסכמי ההלוואה לא ביסס בית המשפט קמא על היות חתימתו של יוליוס בבחינת "לא נעשה דבר", אלא על סמך עדותו של הרב יחזקאל טויב, שנסקרה לעיל. סיכומו של דבר: יש לקבל את הערעור ולהתיר הבאת הסכסוך לפני הבוררים גם לגבי הסכמי ההלוואה השני והשלישי. ע"א 430/86 ו-ר"ע 434/86 .9בית המשפט קמא החליט, בהחלטה נפרדת, למנות את השופט בדימוס יצחק שילה כבורר במקומו של ד"ר רובין ז"ל: "אי-לזאת אני רואה עצמי עומד במצב שיש להשלים ולמלא תוכן את אותה פיסקה 10(ג) של פסק הדין מ- 6.3.85(שבה מונו רובין ז"ל ועו"ד שפירא כבוררים - מ' ש') ומאחר וכאמור נפטר הבורר שהתמנה, אני מחליט למנות תחתיו את השופט בדימוס יצחק שילה על-מנת שישמש בורר יחד, בכפוף להסכמתו, עם עו"ד משה שפירא". .10המשיבה מערערת על החלטה זו, ובמקביל, לשם הזהירות כדבריה, ביקשה גם רשות לערער עליה. המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, החליטה, כי הבקשה תידן לפני המותב שישב לדין בע"א 430/.86 .11השאלה המקדמית המחייבת התייחסותנו היא השאלה הדיונית, האם בזכות הוגש הערעור, או שמא נדרשת רשות לערער, שאז קודם לערעור עצמו עלינו להכריע בשאלה, אם יש מקום ליתן רשות לערער. התשובה לשאלה זו תלויה, כמובן, בסיווגה של החלטת בית המשפט קמא. בית המשפט קמא סתם ולא פירש את מקור סמכותו למנות את השופט שילה כבורר במקומו של ד"ר רובין ז"ל, אך ברור הוא, שפעל על-פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 12לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, המסדיר מינויו של בורר חליף מקום שנתפנתה כהונתו של בורר מחמת "התפטרותו או פטירתו ואם עקב העברתו מתפקידו...". סעיף 38לחוק הנ"ל קובע, כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, התשי"ז-...1957" (כיום סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). לפיכך, ההליך הנכון, במקרה דנן, הוא בקשת רשות ערעור. .12אין להיעתר לבקשה במקרה שלפנינו. המשיבה ברה שלא לערער על פסק הדין נושא ע"א 207/85 - לא על פסק הדין, בכלל, ולא על החלפת הבורר, הרב זיבאלד, בשני הבוררים האחרים, בפרט. מכיוון שכך, לאור ההחלטה הקיימת בדבר מינוי שני הבוררים הנ"ל - החלטה, אשר, כאמור, המשיבה לא ערערה עליה - אין למצוא כל פגם במינוי בורר אחר במקום הבורר שנפטר. גם המשיבה עצמה מדגישה, כי - "הבקשה מופנית למתן רשות לערער על ההליך המשפטי ותקפותו ובשום פנים איננו מופנה כלפי האישיות שנתמנתה לבורר (השופט י' שילה)". הטענה היחידה של המשיבה, שראויה הייתה להישמע, היא, שלא קוימו הוראות חוק הבוררות לעניין מינוי בורר חליף. סעיף 8(ב) לחוק, החל גם על מינוי בורר חליף לפי סעיף 12, קובע: "לא ימנה בית המשפט בורר כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהמבקש נתן לבעל-דינו הודעה בכתב כאמור להלן ולא נענה תוך שבעה ימים מהיום שנמסרה ההודעה...". לטענת המשיבה, הודעה כזו כלל לא ניתנה. דעתי היא, כי בשלב הדיוני הנוכחי ובנסיבות שלפנינו, שבהן גם לדעת המשיבה אין, כאמור, פגם ענייני במינוי הבורר החליף, אין בטענה זו, אף אם תתקבל, כדי להצדיק מתן רשות לערער. .13נראה, כי הטעם שהניע את המשיבה להגיש את הערעור ובקשת רשות הערעור הוא הרצון לערער גם על פסק הדין נושא ע"א 207/85, זאת למעלה משנה לאחר שניתן. ואכן, בע"א 430/86מתייחסת המשיבה בטענותיה גם לפסק הדין הנ"ל. אך מובן הוא, שאף לו התרנו למשיבה לערער על ההחלטה בדבר החלפת הבורר, לא היה בכך כדי להרשות את הרחבת היריעה לגבי השאלות שהתעוררו בע"א 207/.85 .14לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא, שיש להתיר הבאת הסכסוך לגבי שלושת הסכמי ההלוואה לפני שני הבוררים, והם עו"ד משה שפירא והשופט בדימוס יצחק שילה, וזאת בהתאם להסכם הבוררות וכמפורט בו. התוצאה הסופית היא, כי דין הערעור בע"א 207/85 להתקבל, דין הבקשה בר"ע 434/86 והערעור בע"א 430/86 להידחות. המשיבה תישא בהוצאותיה של המערערת בכל התיקים בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום ולל של 000, 5שקלים חדשים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. יישוב סכסוכיםהחלפת בוררבורר