קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול היתר בניה של כפר נופש: 1. ביום 26.10.2011 הוגשה העתירה שבכותרת, שעניינה ביטול היתר בנייה להקמת כפר נופש בחוף המזרחי של הכנרת, שניתן על ידי משיבה 2 למשיבה 3, עקב היותו סותר מהותית את הוראותיה המחייבות של תוכנית ג/7944 "מקטע מספר 1 - כורסי" (להלן - התוכנית). לצד העתירה הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים שעיקרו הפסקה מיידית של ביצוע עבודות כלשהן בשטח התוכנית. ביום 10.11.2011 קיימתי דיון בבקשה לצו ביניים, בגדרו הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה. בהמשך, התיק העיקרי נקבע לדיון ליום 24.11.2011. בפתח הדיון הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמות וביקשו ליתן להן תוקף של פסק דין - וכך עשיתי. לאחר כל זאת, נותרה סוגיית ההוצאות להכרעה והצדדים טענו טענותיהם בעניין. מכאן החלטה זו. 2. ההלכה העקרונית בשאלת פסיקת הוצאותיו של עותר אשר חזר בו מעתירתו, נקבעה בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון (25.5.1994). שם נקבע כי החלטה בסוגיית הוצאות משפט, יש להכריע לאור הקריטריונים הבאים: האם היה צידוק בהגשת העתירה? האם מיצה העותר את אפשרויותיו טרם שהגיש את עתירתו? האם העותר לא השתהה בהגשת העתירה? והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו? 3. במקרה שבפניי חלוקים הצדדים בתשובות לשאלות שעוצבו בפרשת אל נסאסרה כלהלן: אשר לשאלת הצידוק בהגשת העתירה, טוענים העותרים כי היה צידוק משום שעתירתם השיגה את תיקון השלביות; הפחתת שטחי בנייה עודפים ותיקון ליקויים בהיתר. מנגד טוענים המשיבים 1 ו- 4 כי לא היה צידוק כאמור, שכן העותרים לא פנו למשיבה 1 בטרם הוגשה העתירה. לטענת המשיבה 2, תרומתה של העתירה היתה זעומה, אם בכלל, שכן מרבית ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים לאחר הגשת העתירה לא נועדו אלא לשוב ולהצהיר את שהצהירה המשיבה 2 עובר להגשת העתירה. המשיב 3 החרה החזיק אחר המשיבה 2 וטען כי לא היה צידוק בהגשת העתירה והבקשה לצו ביניים, שכן אלה חוזרות על תנאים המצויים ממילא בהיתר. בבוחני נקודה זו, באתי לכלל מסקנה כי היה צידוק בהגשת העתירה. נכון אמנם כי חלק מהישגי העתירה נכנסו למסלול שינוי עוד טרם שהוגשה העתירה ואולם, אין בכך כדי לפגוע בצידוק להגשת העתירה שכן ההישגים טרם השתכללו במועד הגשתה וטרם נתברר עד תום האם יושגו. הראיה לכך היא שהדיון לא הסתיים ביום 10.11.2011 ולצדדים נדרש משא ומתן כדי להגיע להסכמות. אשר למיצוי ההליכים בטרם פנייה לבית המשפט, טוענים המשיבים 1 ו-4 כי העותרים לא פנו אליהם, ואילו היו פונים למשיבה 1 בטרם הוגשה העתירה, היה בידם לברר טענותיהם. אף המשיבה 2 טענה בעניין זה, כי העותרים לא פנו אליה עובר להגשת העתירה, ואילו עשו כן עשויה היתה העתירה להתייתר. העותרים טוענים מצידם, כי בעתירות נושא תכנון ובנייה, יש לעתור נגד החלטה של מוסד התכנון בתוך 45 ימים. למעשה העדיף המחוקק בירור מהיר של הנושא. דרישה של מיצוי הליכים עלולה שלא להותיר די זמן להכנת עתירה באופן נאות, דבר המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות. כידוע שאלת מיצוי ההליכים מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. מדובר בתנאי סף והשאלה בהקשר זה הינה אילו לא הגיעו הצדדים להסכמות, האם היתה העתירה נדחית על הסף מחמת אי מיצוי הליכים? ככלל, עתירה שלא קדם לה מיצוי הליכים לא תידון, אולם לכלל זה מספר חריגים וביניהם פעולה המנוגדת ממשית לדין. טענתם העיקרית של העותרים היתה, כי מתקיימת בניה לא חוקית בחוף כורסי שבמזרח הכנרת, זאת מכוח היתר לא חוקי בעליל שניתן על ידי המשיבה 2 ואשר כולל סתירות מהותיות לתוכנית. בית המשפט העליון קבע זה מכבר, כי במקרה בו רשות שלטונית פעלה בניגוד לתוכנית מתאר ארצית ופעלה בסתירה ממשית לדין: "הדבר מחליש במידה ניכרת את עוצמתן של טענות הסף, כגון שיהוי או אי-מיצוי הליכים. לכן במקרה הנדון מן הראוי לדחות את הטענה בדבר אי-מיצוי הליכים בלי להכריע בשאלה אם המקום הראוי לתקוף אקט מינהלי פגום של רשות תכנונית הוא תחילה בהליך התנגדות, או שניתן לפנות מיד בעתירה מינהלית". מעבר לכך אוסיף גם, כי העותרים פנו ביום 9.10.2011 למנהל יחידת הפיקוח על הבניה, בצירוף העתק למתכנן המשיבה 1, ולא נענו עד למועד הגשת העתירה. עוד אציין כי מסעיף 31 לעתירה עולה כי העותרים מצאו שלא לפנות למשיבה 2 משום שהיתה פנייה דומה מצד גורמי המקצוע במשרד להגנת הסביבה, והעותרים התייחסו לתשובה שניתנה לפנייה זו על ידי המשיבה 2, כתשובה לפנייתם שלהם. בנסיבות אלה, דומה כי העתירה לא היתה נמחקת על הסף אך מחמת אי מיצוי הליכים, לכן אפוא אין לקבוע כי העותרים לא מיצו הליכים בטרם הגישו העתירה. אשר לשאלת השיהוי, טענותיהם של כל המשיבים הינן, כי העותרים ידעו על הבנייה בשטח כבר מחודש פברואר 2011, וכן כי היתר הבניה מושא העתירה היה בידיהם מחודש מאי 2011. לכן אפוא פנייתם לבית המשפט בשלהי אוקטובר 2011 נגועה בשיהוי רב ואי ניקיון כפיים. מנגד סוברים העותרים, כי הואיל וטענתם העיקרית היא ביצוע עבודה בניגוד להיתר או היתר שהוצא בניגוד לתוכנית, הרי שלא ניתן להתייחס למועד הוצאת ההיתר (משום שזה לא מפורסם) וכך גם לא למועד תחילת העבודות (משום שקשה לגלותו). לשיטתם, השאלה כולה מתמצית בתקינות הפעולה ולא במועד הפעולה. לדידם, קבלת הטענה לפיה עיון בהיתר פותח במניין הזמן לבחינת שיהוי, תפגע באינטרס הציבורי, שמחייב להגמיש ככל האפשר את היכולת לטעון נגד סתירות בין תכנית, היתר ועבודה בשטח, שהם דברים שאינם מתגלים בנקל ושטמון בהם רווח כלכלי גדול. בבוחני סעיף זה אציין שניים: ראשית, תוצאת העתירה מלמדת, כי אף גורם לא שינה מצבו לרעה נוכח השיהוי הנטען, והרי זו אחת מתכליותיה העיקריות של טענת השיהוי. כבר נפסק כי "עבור הזמן כשלעצמו אין בו כדי להוות שיהוי. בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה." (בגץ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת (10.1.1985)). שנית, אמנם השיהוי הוא טעם לדחיית עתירה, ואולם פגיעה חמורה בעקרון שלטון החוק, תטה בנסיבות מסוימות את הכף ותביא לקבלת העתירה חרף טענת השיהוי. בית המשפט העליון פסק במקרה בעל מאפיינים דומים לשלנו, כי "חשובה עוד יותר העובדה, שמדובר, לטענת המערערים, בטענה לפעולה של רשות התכנון העומדת בסתירה ממשית לדין הברור החל על סוגיה זו. בעובדה זו יש כדי להחליש במידה ניכרת את עוצמתה של טענת שיהוי... יש לזכור, כי בבחינתה של טענת שיהוי יש לשקול כנגד הנזק הנטען בגין השיהוי את עוצמת הפגם המשפטי הנטען... לכן, יש משקל ניכר גם לעובדה, שהפגם הנטען בפעולת הרשות אינו פגם זניח או שולי. מדובר לכאורה בפגם משמעותי... לכל אלה יש להוסיף את ה'צורך לדקדק בדרישותיהם של חוקי התכנון, כדי למנוע אי-סדרים וגרוע מזה, מן הסוג שנתגלה בעבר בפעולותיהן של כמה מן הועדות המקומיות לתכנון ולבניה' ואת 'מגמת ההקפדה על דיני התכנון, הדרושה לטובת הציבור בכללו'... המסקנה היא, כי העתירה שבפנינו מעוררת שאלות הנוגעות להשלטתו של שלטון החוק בהליכי התכנון והבנייה. שאלות אלה עולות בתפר עדין במיוחד, אשר עניינו בשיתופו של האזרח בהליכי התכנון והבנייה ובמתן האפשרות המלאה לאזרח להשמיע את קולו במסגרתם של הליכים אלה. לא למותר לשוב ולציין את השפעתם העמוקה של הליכים אלה על רווחתו של האזרח, בכל מובניה. עובדה זו מעצימה את האינטרס הנוגע להשלטת החוק במקרה שבפנינו. במצב דברים זה, חלה במלוא כוחה ההלכה שלפיה 'גם כאשר העתירה לוקה בשיהוי, ומבחינת האינטרסים המעורבים בעניין יש מקום לדחות את העתירה, עדיין עשוי בית המשפט לדון בעתירה ולהכריע בה לגוף העניין כדי להגן על שלטון החוק'" (ע"א 2962/97 ועד אמנים - חוכרים ביפו העתיקה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אבי (19.5.1998)). אשר לשאלה האחרונה - האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים לחזור בהם מהחלטה קודמת שלהם, טוענים העותרים כי אילולא העתירה, שטחים ציבוריים היו נגזלים מהציבור, לא היתה מתאפשרת גישה חופשית לכינרת והמבנה המרכזי של כפר הנופש היה נבנה בניגוד למאושר בתוכנית, כל זאת תוך השתלטות פרטית על שטחים שנועדו לציבור הרחב. מנגד, אם אסכם את טענות המשיבים, אלה טוענים כי עוד בטרם הגשת העתירה ולאור פניית המשרד להגנת הסביבה למשיבה 2, שבה היא ושקלה מחדש את ההיתר. עיון בהסכמות שגובשו מלמד כי מרבית ההסכמות לא נועדו אלא לשוב ולהצהיר את שהצהירה המשיבה 2 מבעוד מועד וללא כל קשר לעתירה. אכן עיון בחומר המונח לפניי מלמד כי התהליך שהוביל לחלק גדול מההסכמות החל עוד טרם שהוגשה העתירה, ואולם בסופו של יום הגשת העתירה החישה את התהליך והביאה לשינוי היתר הבניה. 4. בשקלול הנתונים כולם, בהתחשב בכך שמדובר בעותר ציבורי ובעתירה שבאה להגן על אינטרס הציבור מזה, ובכך שהמשיבה 2 פעלה עוד קודם שהוגשה העתירה כדי לתקן את הדרוש תיקון מזה, ובהתחשב גם באופן בו ניהלו הצדדים את התיק, לרבות ההסכמות הענייניות בבקשה לצו ביניים, באתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק הוצאות לזכות העותרים, אך אלה תהיינה על הצד הנמוך. לפיכך המשיבים ישלמו לעותרים הוצאות משפט בסך 12,000 ₪. בניהנופשהיתר בניה