מה העונש על גניבה ממעביד ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העונש על גניבה ממעסיק: א. המערערת בתיק זה עבדה בשנת 95' בחנות כלל-פארם בהרצליה. בכתב האישום נטען, כי: בחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר 95', קיבלה המערערת משכורת גדולה יותר מזו שהגיעה לה, זאת על סמך נתונים כוזבים שהוזנו למחשב ע"י מי שהיתה חשבת השכר בכלל-פארם והיתה גם נאשמת מס' 1בתיק שבפנינו (להלן: X). עפ"י הנטען בכתב האישום, שיתוף הפעולה של שתי הנאשמות הניב תוספת של 900, 3ש"ח בחודשים הנ"ל, למשכורתה של המערערת. בגין העובדות הללו ייחסה המדינה לשתי הנאשמות עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד; רישום כוזב במסמכי תאגיד; קבלת דבר במרמה וכן גניבה ממעביד. באישום השני נטען, כי המערערת נטלה מוצרים במהלך עבודתה ומסרה אותם ללקוחה בחנות, בלי להקליד אותם, וממילא מבלי לגבות עליהם תשלום. הלקוחה שקיבלה את המוצרים הינה כלתה של X. באישום זה ייחסה המדינה למערערת בלבד (ולא לX) עבירת גניבה. בימ"ש קמא הרשיע את המערערת, לאחר שמיעת ראיות, בכל העבירות שיוחסו לה. במאמר מוסגר נציין, כי X הודתה והורשעה על סמך הודייתה, בעבירות שיוחסו לה. על הרשעתה של המערערת הוגש הערעור שבפנינו. ב. באשר לאישום הראשון: כפי שציין גם כב' השופט קמא, לא היתה מחלוקת על כך, שבמהלך שלושת החודשים שנזכרו לעיל, קיבלה המערערת שכר החורג מהשכר שהיה מגיע לה. סה"כ קיבלה המערערת במהלך אותם חודשים תוספת של 900, 3ש"ח. לא היתה מחלוקת גם על כך, כי התוספת נבעה משינויים שעשתה X ברכיבי משכורתה של המערערת. השינויים התבטאו בשניים: .1המחשב הוזן בתעריף לא נכון לגביה, באופן שקיבלה עבור כל שעה שכר גבוה יותר ממה שאמורה היתה לקבל. .2המערערת קיבלה תשלום עבור שעות עבודה רבות יותר ממה שעבדה בפועל. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה, אם השינויים שהכניסה X ברכיבי משכורתה של המערערת נעשו בידיעתה ובהסכמתה של המערערת, או שמא פעלה X בלי ידיעתה של המערערת. באשר לאישום השני - נסובה המחלוקת סביב השאלה האם הפריטים שאותם נתנה המערערת ללא תשלום לכלתה של X, היו דוגמיות, כטענתה של המערערת, שאותן היא רשאית לחלק מתוקף תפקידה כדי לקדם מכירות, או שמא מדובר בפריטים של ממש,ולא בדוגמיות,שנתנה המערערת ללא רשות,תוך גניבתן. ג. לענין האישום הראשון: מטבע הדברים, ומאחר שהמחלוקת מתמקדת בשאלה אם המערערת ידעה או לא ידעה על התוספות שזכתה להן במשכורתה - העדה החשובה ביותר שיכולה היתה לשפוך אור בנקודה זו (פרט למערערת עצמה),הינה X, שהרי הטענה היא,כי השתיים פעלו בצוותא חדא. למרבית הפלא, X לא הוזמנה מלכתחילה כעד ע"י אף אחד מהצדדים ורק עם סיום ראיות התביעה, הוזמנה מטעם ביהמ"ש. עדותה בביהמ"ש ניתנה ככל הנראה ללא התלהבות יתרה. בסופו של דבר, חזרה בביהמ"ש על מה שאמרה גם בסוף הודעתה במשטרה, כי העניקה למערערת את התוספות משכרה משום שריחמה עליה. המערערת, לדברי X, פנתה אליה ובכתה, כי היא עובדת בחנות נוספת באותה רשת, וכי היא איננה מקבלת את מלוא השעות המגיעות לה. על כן ומטוב לב תיקנה את משכורתה באופן המתבטא בכתב האישום. בימ"ש קמא ציטט את דבריה של X אשר לא ידעה לומר מה היתה הסיבה לרחמיה על המערערת וטענה גם שלא הכירה את המערערת לפני כן, ועוד אמרה שאיננה מרחמת על כל אחד. כב' השופט קמא לא התייחס באמון רב לדברים אלה ומצידנו נוסיף, כי הדברים אכן אינם מעוררים אמון. קשה מאד להתייחס ברצינות לטענה של טוב לב, כאשר טוב הלב מתבטא למעשה בהעברת כספים השייכים למעביד, ולא לX, לחשבונה של המערערת. למעשה, ההסבר איננו מקובל גם על המערערת, שכן היא איננה מאשרת את גירסתה של X כי ביקשה ממנה רחמים. לטענתה, היא אומנם דיברה עם X, אבל רק הסבה את תשומת לבה לכך שהיא איננה מקבלת את מכסת השעות המגיעה לה. משנפל הסברה של X, נותרת בעינה העובדה, שעליה אין, כאמור, מחלוקת. דהיינו: כי היא זיכתה באופן שיטתי במשך שלושה חודשים את חשבונה של המערערת בסכומים לא מבוטלים כלל ועיקר. תוספת של 900, 3ש"ח במהלך שלושה חודשים היא בהחלט לא תוספת שנבלעת בלי שהמערערת תהיה ערה לקיומה ולמשמעותה. במיוחד כך לגבי החודש האחרון שבו התבטאה התוספת ב- 700, 2ש"ח. העובדה נותרה איפוא ללא הסבר וביהמ"ש רשאי היה להסיק מכך את המסקנות המתבקשות. כאשר מדובר בידיעתו של אדם, לעולם הראיות הן נסיבתיות שהרי התבונה האנושית עדיין לא גילתה מכשיר "המצלם" את מחשבותיו של אדם. בגדר ראיות נסיבתיות, התוספת לכשעצמה, כאשר אין למעשה הסבר בצידה, אומרת את שלה. בתיק זה אין אפילו צורך להסתמך רק על המסקנה המתבקשת מעצם "זכייתה" של המערערת בתוספת הלא חוקית, שכן קיימות גם ראיות נוספות. המערערת טענה, כי עבדה במקום נוסף וכי לא זכתה לחישוב השעות במקום זה. למרבית הפלא לא הובאה כל ראיה כי אכן עבדה במקום נוסף. הדעת נותנת כי זהו נתון שאין קושי רב בהוכחתו. המערערת טענה גם, כי דיברה עם מנהל הסניף שבו עבדה, ובשיחתה איתו עלתה האפשרות של מתן תוספת. המנהל (הכוונה לעד אדווין רייברן) אישר כי דיבר עם המערערת ודיבר גם עם X. עם המערערת דן באפשרות העלאה בשכרה, אלא שהאפשרות (ומדובר באפשרות בלבד) היתה לגבי חודש ינואר 1996ואילך, ולא בחודשים הרלוונטיים. עם X דיבר העד כאשר שם לב שהתעריף לפיו חושב שכרה של המערערת היה תעריף גבוה יותר מזה שהגיע לה. X אמרה לו, כי מדובר בתקלה במחשב וכי היא תתקן זאת. בחודש שלאחר מכן אכן קוזז סכום מסויים על חשבון התוספת שזכתה המערערת, זאת מחד גיסא. מאידך גיסא, המשיכה המערערת לקבל סכומים שלא הגיעו לה. מכל מקום, ככל שהדברים אמורים בידיעתה של המערערת, הרי עדותו של העד משמיטה את הקרקע תחת טענתה, שסברה כי מדובר בהעלאה לגיטימית. נסיונה של המערערת לתרץ את התוספת בעובדות שהוכחו כלא נכונות, מהווה בפני עצמה ראיה נסיבתית נוספת לידיעתה, כי X מזכה אותה בכספים שלא מגיעים לה. ראיה נסיבתית נוספת מצויה בעובדות האישום השני. להלן נתייחס לשאלה מה הוכח באישום זה. אולם, בהנחה שקביעתו של בימ"ש קמא לפיה כלתה של X זכתה למוצרים עליהם לא שילמה, כאשר מי ש"העניק" לה את המוצרים, היא המערערת, הרי יש בכך משום ראיה נסיבתית. קשה מאד לקבל, כי מדובר בצירוף מקרים שגרם לכך שמכל הלקוחות הרבים, שמן הסתם מבקרים בחנות ורוכשים מוצרים, דווקא לכלתה של X ניתנו מוצרים בלי שהיא שילמה עליהם. בפני עצמה לא היה בעובדה זו כמובן כדי להביא להרשעתה של המערערת באישום הראשון. אולם, כנדבך נוסף, ולו רק נדבך צדדי, יש גם לעובדה זו משמעות. התוצאה היא, כי קביעתו של בימ"ש קמא מבוססת כדבעי ולא מצאנו לנכון להתערב בה. ד. באשר לאישום השני, הדברים פשוטים עוד יותר. מסתבר, כי בשל מידע מוקדם שהיה לקצין הביטחון של החנות, הותקנה מצלמה מעל לדוכן הקוסמטיקה שבו עבדה המערערת. מצלמה זו קלטה והנציחה את המכירה לכלתה של X, אותה מכירה שבמהלכה קיבלה "הכלה" כעשרה מוצרי טואלטיקה וקוסמטיקה מבלי ששילמה עליהם. מלבד העדויות שהיו בפני בימ"ש בנושא זה, בחן כב' השופט קמא את הקלטת במו עיניו והוא מפרט בהכרעת-הדין מה ראה, אלו פריטים קיבלה הלקוחה מבלי לשלם עליהם ומבלי שהמערערת הקלידה אותם. לא מצאנו כל סיבה להתערב במסקנתו של כב' השופט קמא. הטענה היחידה שהיתה בפי המערערת הינה, כי היה מדובר בדוגמיות בלבד וכי בנוסף לכך היתה לה טעות אחת בהקלדה. בימ"ש קמא לא קיבל את הטענה בדבר הדוגמיות ובדין כך. מדובר בכמות גדולה מאד של פריטים, בפריטים בעלי נפח גדול, בהבדל מדוגמיות. הסבריה של המערערת לפיהם נתנה לכלה דוגמיות רבות, בהתחשב בפוטנציאל שלה כקונה, הם אכן הסברים שאינם משכנעים, כפי שקבע כב' השופט קמא. כאשר עצם הלקיחה הוכחה חד משמעית והונצחה בקלטת, כפי שנאמר לעיל; וכאשר ההסברים שהיו אמורים ליטול את עוקצה הפלילי של הלקיחה לא התקבלו על דעת ביהמ"ש, המסקנה היא כי המדינה עמדה בנטל המוטל עליה ואנו דוחים את הערעור גם באישום זה. ה. בהודעת הערעור התייחס ב"כ המערערת גם לענישה. על המערערת נגזר קנס בסכום של 500, 7ש"ח ו- 18חודשי מאסר על תנאי. בפני עצמו העונש איננו כבד. איננו מזלזלים בקנס בסך 500, 7ש"ח, אולם בהתחשב בכך שהמערערת במשך 3חודשים קיבלה תוספת של 900, 3ש"ח ובהתחשב במשמעות הכללית של העבירה, שיש בה גם אלמנט של מעילה באמון כלפי המעביד, לא נראה כי בימ"ש הפריז בקנס. הטיעון היחיד שהעלה הסניגור שמחייב התייחסות הינו, כי על X, שהיתה שותפתה של המערערת באישום הראשון, הוטל קנס בסך 000, 1ש"ח בלבד ו- 12חודשי מאסר על תנאי. למערערת יוחס אישום נוסף והמערערת היא גם זו שזכתה בכסף שהועבר לחשבונה. עובדות אלה אכן מצדיקות הטלת עונשים שונים על המערערת ועל X. יחד עם זאת, נראה לנו כי בסכום הקנס שהוטל על המערערת, בהתחשב בנתונים שצויינו, יש משום חוסר פרופורציה בהשוואה לקנס שהוטל על X ומשום כך אנו מעמידים את הקנס על סך 000, 5ש"ח. יתר חלקי גזר-הדין ישארו בעינם. גניבה ממעבידגניבה