קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקדת רשיון נהיגה בבית משפט אחר: לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"ת 31493-11-10 כבוד השופט כ' סעב) מיום 26.3.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית משפט לתעבורה בחיפה (פ"ל 662-06, כבוד השופט ש' יציב). ביום 25.6.2007 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש 24 חודשי פסילה בפועל, 4 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים וקנס בסך של 1,000 ש"ח, וזאת לאחר שהודה בעובדות כתב האישום שהוגש כנגדו והורשע בעבירות של נהיגה בזמן פסילה,  נהיגה ללא רישיון נהיגה וכן נהיגה ללא פוליסת ביטוח. המבקש לא הפקיד את רשיונו משום שהופקד לאחר שנגזר עליו עונש פסילה במשפט קודם, ומאז לא היה בידו רישיון נהיגה. לאחר מספר שנים המבקש ביקש לחדש את רישיון נהיגתו, ובהתאם לאישור רשות הרישוי, עבר תהליך הוצאת רישיון נהיגה חדש, אולם בהמשך נמסר לו כי הוא פסול מלנהוג ולכן הגיש בקשה לבית המשפט לתעבורה שבה ביקש לקבוע כי הפסילה הסתיימה. בקשתו זו נדחתה ונקבע כי מניין הפסילה יחל מיום 1.11.2010, מועד הגשת הבקשה. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה בדבר מועד חישוב הפסילה לבית המשפט המחוזי וטענתו העיקרית הייתה כי מאז שנידון לפסילה של 24 חודשים, חלפו קרוב לשלוש שנים, וכי החלטת בית המשפט לתעבורה שעונש הפסילה יחושב מיום 1.11.2010 יוצרת מצב עובדתי שעונש פסילה של שנתיים בפועל יהיה עונש פסילה של 5 שנים. לטענתו לא היו בידו להפקיד את רשיונו מכיוון שהוא לא היה בידיו אלא בידי בית המשפט, לאור הפסילה שנגזרה עליו במשפט קודם. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש וקבע כי על פי ההלכה של בית משפט זה דין הערעור להידחות למרות התוצאה הקשה ואף הלא צודקת, לטעמו של בית המשפט, מכיוון שתקופת הפסילה בפועל תהיה של חמש שנים ואף למעלה מזה. כאמור, על אף זאת נדחה ערעורו בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה, תוך פנייה למחוקק המשנה לשקול בחינת התקנות ומציאת פתרון הולם וצודק. מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתו עולה בבקשה זו סוגיה עקרונית המצריכה בירור והכרעה של בית משפט זה. לטענתו חוסר הודאות המשפטית והעמדות הסותרות שהובעו בבית משפט זה, כפי שגם נקבע על ידי בית המשפט המחוזי, מחייבים בחינה של סוגית מועד חישוב הפסילה, כאשר רישיון הנהיגה כבר מופקד. עוד הוא מדגיש כי הוא לא היה מיוצג בבית המשפט לתעבורה והוא סבר בתום לב כי עצם הפקדת הרישיון במשפט הקודם מספיקה גם לפסילה זו. בסיכומו של דבר הוא טוען כי במקרה זה יש חוסר צדק משווע, ולא יתכן שיקבל עונש כפול ומכופל רק בגלל חוסר ודאות משפטית. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. במקרה שלפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). אכן מפרשייה זו ומפרשיות דומות אחרות עלתה תמונה של חוסר ודאות משפטית בכל הקשור לחישוב תקופת הפסילה, כאשר הנידון הפקיד את רשיונו במסגרת הליך משפטי אחד, ובעודו מופקד, נגזרת עליו פסילה נוספת בבית משפט אחר. אולם הלכה למעשה, אך לאחרונה סוגיה זו הוכרעה על ידי בית משפט זה ברע"פ 8317/10 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 8.2.2011) (להלן: פרשת כהן). בדעת רוב (כבוד השופטים א' חיות וע' פוגלמן) נקבע כי:   "ניתן וראוי לפרש את הוראת התקנות 556 ו-557(א) לתקנות התעבורה באופן שהחובה המוטלת על מי שנגזר לו עונש פסילה להפקיד את רשיונו בבית המשפט שהורה על פסילתו, היא חובה שאינה מתבטלת אך בשל העובדה שהפקיד את הרישיון קודם לכן בבית משפט אחר ובהליך אחר והיא ממשיכה ללוות אותו ולחול עליו גם בכל הנוגע לפסילה הנוספת. עוד אני סבורה כי ככל שאין באפשרותו לקבל לידיו בתום תקופת הפסילה הראשונה את הרישיון שהפקיד כאמור (והנוהל בעניין זה לא הוברר כל צורכו), עליו לבצע תחליף הפקדה (כפי שאכן ביצע המבקש במקרה דנן ביום 8.4.2010) ומניינה של תקופת הפסילה הנוספת יחל מאותו מועד ואילך" (ראו גם רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 6.10.2005)). בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה נדחתה על ידי הנשיאה ד' ביניש (דנ"פ 1423/11 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 6.3.2011)). אם כן, בהתאם להלכה של בית משפט זה החובה המוטלת על מי שנגזר לו עונש פסילה להפקיד את רשיונו בבית המשפט שהורה על פסילתו, היא חובה שאינה מתבטלת אך בשל העובדה שהפקיד את הרישיון קודם לכן בבית משפט אחר ובהליך אחר. בהתבסס על הלכה זו קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את הערעור, תוך פנייה למחוקק המשנה לפעול בעניין. אכן, אך לאחרונה תוקנו תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 בכל הקשור לסוגיה אשר עולה במקרה דנן (ראו תיקון מס' 6, תשע"א-2011, מיום 30.3.2011, ק"ת 6989). ראשית, שונה שמה של תקנה 557 ל"רישיון שפקע תוקפו, שהומצא לרשות או שאבד" (הדגשה שלי, ס ג''). שנית, הוספה תקנה 557(ה) הקובעת כי "המציא בעל הרישיון את הרישיון לרשות לפי חלק זה, וחלה עליו, בשל פסילה אחרת, חובה להמציאו פעם נוספת לרשות לפי חלק זה, ימציא לה אישור על ההמצאה הקודמת, שנתנה לו הרשות שלה המציא את הרישיון, ומרוץ תקופת הפסילה הנוספת לא יתחיל לפני שהמציא את האישור כאמור". אשר על כן, בכל הקשור לסוגיה העקרונית - בדבר הדין הנוהג בעניינו של בעל רישיון שהפקידו לאחר הרשעה ולאחר מכן הורשע ונגזר דינו בעבירת תעבורה נוספת - נראה כי היא מצאה את פתרונה. בית משפט זה ומחוקק המשנה נתנו תשובה ברורה לשאלות העקרוניות העולות בבקשה, ומכאן שרק מטעם זה דין בקשת רשות הערעור להידחות, שכן כיום היא אינה מעלה כל שאלה עקרונית מעבר לסוגיה הפרטנית. יתרה מכך, אף בסוגיה הפרטנית ברצוני להדגיש כי בית המשפט לתעבורה ציין באופן מפורש בסוף גזר דינו בשנת 2007 כי "תוקף הפסילה מהיום, אך תחושב רק מיום הפקדת רישיון הנהיגה או התצהיר בדבר העדר רישיון נהיגה והסיבות לכך במזכירות בית המשפט" (עמ' 2 שורות 16-17). מכאן שבית המשפט הודיע למבקש באופן ברור כי הפסילה תחושב מיום הפקדת הרישיון או תחליף הפקדה במזכירות בית המשפט. מכאן שאין למבקש להלין אלא על עצמו, על כך שהתעלם מדבריו המפורשים של בית המשפט לתעבורה בדבר דרך ההפקדה או תחליפה ומועד חישוב הפסילה. אודה, שקיימת אי נחת מסוימת מהסיטואציה בה מצוי המבקש אולם האחריות להמצאת תחליף הפקדה, קרי התצהיר בדבר העדר הרישיון, היתה מוטלת על כתפיו, ובית המשפט לתעבורה כתב זאת מפורשות. חשוב לציין כי דרישת ההפקדה או תחליפה אינו רק בעלת אופי טכני. לדרישה זו יש תכלית חשובה בדבר הפנמת האיסור והעונש שהוטל על הנידון, כפי שציין בית משפט זה: "הקדמתי והזכרתי את המשמעות החינוכית-פסיכולוגית של חובת ההפקדה של הרישיון או חליפו להפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. ואם כך הוא הדבר ביחס למי שחטא לראשונה בעבירה מסוג זה, מקל וחומר שיש להחמיר בעניינו של מי שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא מוסיף לנהוג ללא רישיון חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. בנסיבות אלו, כך היא דעתי, נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה" רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 6.10.2005)) בנוסף ההפקדה נועדה על מנת "לחסום מניפולציות אפשריות מצד נידונים העלולים לנצל לרעה מצבים של חוסר תיאום בין המזכירויות השונות או פערי זמן בעדכון תקופות הפסילה המצטברות" (פרשת כהן, פס' 4 לפסק דינה של השופטת חיות. כן ראו בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 467, 472 (2003)). כמו כן, כפי שציינתי השאלות העקרוניות שהועלו על ידי המבקש מצאו כבר את פתרונן ואין מקום, נכון לעת הזו, לליבון נוסף של סוגיה זו בבית משפט זה.      לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית. משפט תעבורההפקדת רישיוןרישיון נהיגה