הערעור מופנה כנגד ההרשעה, כאשר הסניגוריה לא רק מתכחשת לכל העובדות שנקבעו בפסק הדין ושהתייחסו למעשיו של המערער, אלא שטוענת היא גם שלא הוכח כלל דבר המוות שכן הגופה לא נתגלתה עד עצם היום הזה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה ברצח ללא גופה: השופט ג' בך: .1המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביביפו בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונידון למאסר עולם. בית המשפט הגיע למסקנה, כי גירסת התביעה, כפי שהיא משתקפת מכתב האישום, הוכחה במלואה. להלן תמציתה של גירסה זו: המערער קשר קשר עם חברו, רחמים רייפלר (להלן - רייפלר), לרצוח את אורלי ביטון (להלן - אורלי), שהייתה אז נערה בת 20, וזאת מפני שחשדו בה שמסרה למשטרה מידע בעניין שוד שבוצע בכפר-סבא. בתאריך 1.1.82הציעו השניים לאורלי להצטרף אליהם לנסיעה אל מחבוא סמים בחולות בראשון-לציון. אורלי אכן נסעה עמם, ובהגיעם לאזור החולות, השאירו אותה שני הקושרים בתוך המכונית ויצאו כביכול לחפש את הסמים. המערער ורייפלר נטלו מעדר שהוכן מראש וחפרו בור. לאחר מכן הזמינו את אורלי לצאת מן המכונית ולגשת אליהם, וכאשר באה התנפלו עליה, חנקו אותה והלמו בה במעדר עד לצאת נשמתה. לאחר מכן קברו את המנוחה בבור שכרו קודם לכן. הערעור מופנה כנגד ההרשעה, כאשר הסניגוריה לא רק מתכחשת לכל העובדות שנקבעו בפסק הדין ושהתייחסו למעשיו של המערער, אלא שטוענת היא גם שלא הוכח כלל דבר מותה של אורלי, אשר גופתה אכן לא נתגלתה עד עצם היום הזה. .2רצוי לעמוד בקיצור על השתלשלות העניינים בקשר לחקירה שנוהלה בעניין הפרשה הנדונה. אורלי ובעלה שלום ביטון היו ידועים למשטרה כמכורים לסמים. כאשר נודע למשטרה בתחילת ינואר 1982, שאורלי עזבה את ביתה ושנעלמו עקבותיה, פתחה בחיפושים אחריה, אך מאמצים אלה חדלו באמצע חודש יוני .1982 חקירה רצינית בנדון החלה רק בחודש יולי 1984, בעקבות פנייתו של רייפלר אל האחראים למחלקה הפסיכיאטרית בשירות בתי הסוהר, פנייה שבה הודיע כי יש לו דבר למסור למשטרה. ביום 22.7.84מסר רייפלר לחוקרי המשטרה הודעה מפורטת, המסכת אותו ואת המערער במעשה הרצח של אורלי, כפי שתואר לעיל. הודעה זאת, שנתקבלה לאחר מכן בבית המשפט כמוצג, וסימנה ת/32, הינה הראיה העיקרית במשפטו של המערער, ונחזור לדון בה בהמשך הדברים. בשלב זה די אם נציין, כי באותה הודעה מתאר רייפלר בפרטי פרטים את אופן הביצוע של המזימה הנפשעת, והוא מוסר שם, בין היתר, שהמערער השתתף הן בהכנת המכשיר ששימש לחפירת הבור ולהריגת הקורבן, הן בהובלתה של הנערה בחפירת הבור, והן במעשה החניקה ובהכאתה של אורלי במעדר. לדברי רייפלר ב-ת/32, לאחר שסיימו את חפירת הבור, הביא המערער את אורלי מן המכונית, ואז הם המיתו אותה במשותף, כאשר המערער גם סתם לה את הפה כדי למנוע את צעקותיה. כאשר נעצר המערער בעקבות מסירת הודעתו הנ"ל של רייפלר, הכחיש תחילה כל קשר לעניין היעלמה של אורלי, אולם לאחר שנערכה פגישה עם סניגורו, שינה את טעמו ומסר, באופן הדרגתי, גירסאות שונות. באמרה מיום 31.7.84מסר, כי אכן הסיע את רייפלר ואת אורלי לחולות ראשוןלציון. חברו חזר למכונית בלי אורלי, אך בשעה שהגיעו למקום נרדם המערער במכונית - ועל-כן אינו יודע מה קרה. לאחר מכן, בתאריך 1.8.84, מסר הודעה נוספת, ת/21, שאותה אימץ בשינויים מסוימים גם במהלך המשפט - לפיה הוביל את רייפלר ואת אורלי לחולות ראשון-לציון בלי לדעת את מטרת הנסיעה. הוא ממשיך ומספר באותה הודעה, כי בהגיעם למקום ביקש רייפלר להוציא סמים ממחבוא, הוציא מעדר והחל לחפור בור. לאחר שאורלי התקרבה אליו, החל רייפלר לחנקה. המערער רצה, לדבריו, לסייע לאורלי, ובנסותו להפריד בינה לבין רייפלר הכהו רייפלר, והוא איבד את ההכרה. כאשר התעורר, אורלי לא הייתה, והבור היה מכוסה. המערער מוסיף באותה הודעה ת/21: "שאלתי אותו איפה אורלי והוא אמר לי שזה הסוף של כל המלשינים והיא כבר בפנים הבור". המערער מתרץ את שתיקתו הממושכת ואת אי-מסירת הודעה למשטרה על הידוע לו בדבר היעלמותה של אורלי באימה, שהטיל עליו רייפלר, אשר גם הסביר לו, כי הוא, המערער, הינו למעשה שותף לעבירה. .3בלל החשיבות המרכזית הנודעת במשפט זה לגירסתו של רייפלר, נתחיל בתיאור הנסיבות הקשורות במתן עדותו של הלה. לאחר סיום משפטו הנפרד, שבו הורשע בביצוע מעשה הרצח של אורלי ונידון למאסר עולם, נקרא רייפלר כעד תביעה במשפטו של המערער. כאשר עלה על דוכן העדים, הצהיר, כי הינו מסרב להעיד, אולם לאחר שנציגת התביעה דובבה אותו וביקשה ממנו לומר, מדוע הוא מסרב למסור עדות, מסר את גירסתו בעניין זה, וענה לאחר מכן גם לשאלותיו של הסניגור באותו נושא. נביא כאן את עיקרי הסברו של המערער, שנמסר על-ידיו כתשובה לשאלות שנשאל. כך, כאשר שאל אותו הסניגור: "אולי תגיד למה אתה מסרב להעיד. את האמת?", השיב רייפלר: "את האמת. אני מסרב להעיד, אני אגיד לך בשני מילים - אורלי ביטון חיה וקיימת. ואני לא מוכן להעיד, עד שהיא תבוא לפה לבית המשפט". ובתשובה הבאה אמר: "אין טעם להעיד, אין על מה להעיד, הבחורה חיה וקיימת. לא אדם אחר יצר אתה קשר, אלא מישהו מהמשפחה שלי יצר עם אורלי ביטון קשר". ובהמשך הצהיר: "אורלי ביטון תבוא. תפתור את כל העניין הזה... מה יש לי להעיד". דברים בעלי אותה משמעות השיב רייפלר עוד קודם לכן לשאלותיה של התובעת. כאשר זו שאלה אותו, אם הוא שפוט על מעשה הרצח של אורלי ביטון, השיב: "שפוט על רצח שלא היה ולא נברא", והוסיף, כי אורלי ביטון חיה וקיימת "ותתיצב בעוד שבועיים בבית המשפט". כאשר חקרה אותו התובעת על דבר הודעתו מיום 22.7.84, השיב ב"אין תגובה", וכשנשאל בדבר חתימתו המתנוססת על גבי הודעה זו, ענה: "אני לא יודע". בעקבות תשובות אלה הוכרז רייפלר כעד עוין, והודעתו הנ"ל נתקבלה כאמור בתור ת/.32 על יתר שאלותיה של התובעת סירב העד להשיב. .4 באת-כוח המדינה ביקשה מבית המשפט להתייחס אל הודעתו הנ"ל של רייפלר, ת/32, כאל ראיה קבילה לגופו של עניין, ולבסס עליה מימצאים מחייבים, וזאת על-פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(להלן - הפקודה). הסניגור התנגד לכך וביסס את טענתו, שלא ניתן להסתמך על הודעתו של רייפלר, על נימוקים משפטיים ועובדתיים כאחד. כדי להקל על המעקב אחרי טיעוניהם של באי-כוח הצדדים בעניין זה, מן הראוי שנביא כאן את נוסח הסעיף 10א לפקודה, אשר שימש נושא לפסיקה רבה בשנים האחרונות. הסעיף קובע לאמור: "(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. (ב) בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות העניין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדת. (ג) בית המשפט רשאי לסמוך מימצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו. (ד) לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה. .5 ניתן לסכם את טענותיה של הסניגוריה בשתי הערכאות כנגד קבילותה, ולחלופין נגד משקלה של ההודעה האמורה כך: א) רייפלר לא היה "עד" בבית המשפט במובן הסעיף 10א(א)(2) לפקודה, שכן הצהיר מעל דוכן העדים במפורש, שהינו מסרב למסור עדות. ב) מכל מקום, לא הייתה לצדדים אפשרות, בגין הסירוב הנ"ל, לחקור את העד על גירסתו המפלילה את המערער, וגם מבחינה זאת אין מקום להחלת סעיף 10א(א) על אותה הודעה. ג) אשר לאפשרות החלופית לקבל את הראיה על-פי הוראות סעיף 10א(ב) לפקודה, הרי אין להיזקק גם לה, שכן לא הוכח, שסירובו של העד להעיד בבית המשפט נבע "מהפעלת אמצעים פסולים" על העד. ד) לחלופין, אין לייחס כל מהימנות או משקל להודעת העד לאור אופיו המניפולטיבי ואישיותו החולנית והמופרעת. ה) מכל מקום, אין בחומר הראיות משום חיזוק להודעת רייפלר, כנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודה. נדון בטענות אלה לפי סדרן. .6 טענתו של הסניגור המלומד, שאין להתייחס אל רייפלר בתור מי שהיה "עד" במשפט ובתור מי שניתנה לצדדים ההזדמנות לחוקרו על גירסתו, ושאין איפוא להחיל על הודעתו ת/ 32את הוראות סעיף 10א(א) לפקודה, מבוססת בעיקר על ההלכה, שנקבעה בפסק הדין בע"פ 722/85 [1]. באותו פסק-דין נקבע, שכאשר מוזמן אדם למסור עדות, והוא אכן עולה על דוכן העדים אך מסרב להעיד ואינו פוצה פיו כלל, הרי אין לראות בו משום "עד", שהייתה הזדמנות לחוקרו, במובן סעיף 10א(א) לפקודה (ראה פסקדינה של המשנה לנשיא השופטת בן-פורת שם, בעמ' .367 ואכן, כוונת המחוקק, כפי שהיא משתקפת מהוראות הסעיפים 10א(א) ו-10א(ב) לפקודה, היא, כי כאשר מופיע מוסר ההודעה כעד ונחקר על גירסותיו השונות, וניתנת לבית המשפט ההזדמנות להתרשם מאופן מסירת עדותו וממידת כנותו ומהימנותו, כי אז רשאי בית המשפט להעדיף את האמור בהודעת העד לפני חוקרי המשטרה, על-פי הוראות סעיף 10א(א); ואילו אם אין הוא מוסר עדותו, ואחת הדוגמאות המצוינות בפקודה היא שנמנע הוא מלהעיד משום שהוא מסרב להעיד, כי אז יש להחיל על המקרה את סעיף 10א(ב), משמע שניתן לסמוך על ההודעה במקרה כזה, רק אם בית המשפט משתכנע, שההימנעות מלהעיד נגרמה על-ידי הפעלת אמצעי פסול כלפי העד. אולם אינו דומה המקרה דנן, כפי שתואר בפיסקה 3לעיל, לע"פ 722/85 [1], שם סירב העד באופן מוחלט להעיד ומילא פיו מים, ואילו במקרה שלפנינו מסר רייפלר פרטים משמעותיים ביותר לגבי עצם האישום. כאשר הסביר רייפלר, שאין טעם בעדותו, שכן אורלי חיה וקרובי משפחה ראו אותה, ושהיא תופיע בבית המשפט תוך שבועות מספר, משמע שהביא בכך לפני בית המשפט גירסה, המכחישה בעליל את הודעתו ת/ .32יש להבין דברים אלה כאילו העיד רייפלר: "אני מכחיש את תוכן הודעתי. אין בה אמת. למעשה לא רצחנו את אורלי כלל, והיא עדיין חיה". זהו קו הגנה ענייני, ורייפלר עמד על גירסה זו הן בחקירה הראשית והן בעת החקירה הנגדית. מה שקובע לגבי השאלה, אם האדם שנקרא להעיד אכן הפך ל"עד", אינה הצורה הפורמאלית החיצונית של מסירת דבריו, אלא התוכן הממשי של הדברים. במלים אחרות: אינה קובעת לעניין זה הצהרת העד "אני מסרב להעיד", אלא על בית המשפט לבחון, אם למעשה אמר העד מעל דוכן העדים דברים בעלי משמעות ביחס לנושאים העומדים לדיון באותו משפט. זה לא מכבר דנו במקרה (ע"פ 116/87 [2]), שבו הכחיש אדם שנקרא להעיד את עצם מסירת ההודעה, שעליה ביקשה התביעה להתבסס במסגרת סעיף 10א(א) לפקודה. טענתו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית הייתה, שלא מסר את הדברים הכתובים בהודעה, ושאולץ על-ידי החוקרם לחתום על מסמך, שאת תוכנו לא הכיר. גם במקרה ההוא טענה הסניגוריה, שאותו אדם לא היה "עד" במובן סעיף 10א(א), שכן לאור התכחשותו לעצם מסירת הדברים לא ניתן היה לחקרו בחקירה נגדית על הגירסה המפלילה. דחינו טענה זו, ונימקתי זאת בפסק-דיני באותו ערעור, בעמ' 718719, כך: "העד... אכן מסר עדות מעל דוכן העדים ונחקר הן בחקירה ראשית והן בחקירה נגדית. בעדותו התכחש לאמרות שלטענת המשטרה והתביעה הכללית נמסרו על ידיו, ובכך העיד על נקודה, שהינה רלוואנטית מאד למשפט הנדון. ייתכן שבנסיבות אלה לא יכלה החקירה של העד להיות פרודוקטיבית ויעילה ביותר, אולם בכל זאת יש להניח, כי שופט מנוסה יכול היה לעמוד על מהימנותו הכללית של העד, גם מתוך חקירה אשר מטבע הדברים הייתה מצומצמת בהיקפה". נראה לי, כי הדברים אותם קבענו בע"פ 116/87 [2] הנ"ל הינם יפים, בבחינת קל וחומר, לגבי המקרה שלפנינו, שבו מסר רייפלר דברים המתייחסים עבירה עצמה; שכן אמר מעל דוכן העדים, שמעשה הרצח לא בוצע כלל, ונחקר על גירסה זו על-ידי שני הצדדים. צדק איפוא בית המשפט קמא, כאשר החליט ליישם ביחס להודעתו של רייפלר את הוראות סעיף 10א(א) לפקודה. יצוין, כי השופטת ש' סירוטה, שמסרה את פסק הדין בשם הרכב בית המשפט, הביעה את דעתה, כי, לחלופין, היה מקום לקבלת הודעת העד רייפלר גם על-פי הוראות סעיף 10א(ב) לפקודה, שכן שוכנעה, כי הצהרתו שמסרב הוא להעיד נמסרה בהשפעת אמצעים פסולים. אולם לאור מסקנתי, שהראיה סיפקה את דרישות סעיף 10א(א) לפקודה, אינני רואה צורך לבחון את הצדקתה של ההנמקה החלופית הנ"ל. .7אשר למהימנות שניתן לייחס להודעה האמורה של רייפלר, הרי החליט בית משפט קמא, "כי יש מקום ליתן את מלוא המשקל לאמרה זאת". לא מצאתי כל פגם בהנמקת מסקנה זו על-ידי השופטת סירוטה, בקובעה לאמור: "אמרת העד מצטיינת בבהירות ובהגיון פנימי, היא נתמכת בראיות חיצוניות של עדים שמסרו עדותם בעקבות הודעת העד... לעד אין טינה או חשבון עם הנאשם ואין להניח שהיה גורר את חברו עמו למאסר עולם - אלמלא נטל הלה חלק פעיל כפי שתאר העד בעדותו. העד אינו מנסה ליפות את חלקו ועל פי תיאורו הוא הדמות הדומיננטית". גם הוכח, שגירסתו של רייפלר לא יכלה להיות בדותא מן הזמן האחרון, שכן העידה אמו של רייפלר, שבנה מסר לה סמוך לאירוע עצמו על דבר ביצוע הרצח על-ידיו ועל-ידי המערער. אשר למצבו הנפשי של רייפלר, הרי הסיק בית המשפט מעדויות המומחים, שחוות הדעת שלהם הוגשו, כי ישנם אמנם פגמים באישיותו של העד, ושהינו בעל אישיות סוציופטית, אך אין הוא חולה נפש ואין בהכרח להתייחס אל דבריו כשקריים. השופטת סירוטה מסכמת את עמדתה בנקודה זאת כך: "בבחינת משקלה של אמרתו של העד - ת/ 32- הבאתי בחשבון את אישיותו של העד - חרף זאת לא מצאתי סיבה לפקפק באמינות אמרתו". אינני מוצא עילה להתערבותנו במסקנת בית המשפט קמא בעניין זה. .8בכך הגענו לשאלת החיזוק להודעתו של רייפלר, חיזוק הדרוש על-פי סעיף 10א(ד) לפקודה. בצדק טוען בא-כוחו המלומד של המערער, שיש במקרה זה צורך לא רק בחיזוק מבחינה טכנית, אלא בחיזוק משמעותי; שכן דרוש החיזוק, על-פי מצוות המחוקק, משתי סיבות נפרדות: גם בשל היות העד שותף לעבירה, על-פי הוראת סעיף 54א לפקודה, וגם מהטעם שהתכחש להודעה בבית המשפט, על-פי סעיף 10א(ד) הנ"ל (ראה בעניין זה ע"פ 442/85 [3]). אולם חיזוק ממשי ובעל משקל אינו חסר במקרה דנן. מה יכול לשמש חיזוק לצורך הסעיף האמור הוגדר על-ידי השופט שמגר (כתוארו אז) בע"פ 949/80 [4], בעמ' 72, בזו הלשון: "החיזוק הוא אפוא בגדר תוספת משקל לאמינות, כעין תמיכה, הנדרשת בשל כך שהדברים שנכללו באמרה, לא עמדו במבחן החקירה הנגדית". לדעתי, יש בהודעתו הנ"ל של המערער, ת/21, שבה מתאר המערער את הנסיעה עם אורלי לחולות שבראשון-לציון ואת ביצוע הרצח, למעט חלקו בו, וכן בשקריו הבולטים של המערער בעת החקירה ובבית המשפט ובמניע המשותף לרצח, די והותר כדי לספק את ה"חיזוק" הנדרש על-פי דין. .9נותר לדון בשתי טענות של ההגנה, הקשורות עניינית זו בזו. הטענה הראשונה היא, כי קיים ספק במותה של אורלי, לאור עדותה של עדה מטעם הסניגוריה, שהעידה, כי ראתה את אורלי במועד שלאחר ביצוע הפשע הנטען בעיר בארצות-הברית של אמריקה. אך דא עקא, שלא עלה בידי עדה זו לזהות את אורלי בצילום שהוגש לה, ובית המשפט החליט שלא לסמוך על עדותה. אין מקום להתערבותנו בעמדת בית המשפט קמא בנדון, ומה גם שאין זה מתקבל על הדעת, שאיש לא היה מקבל סימני חיים מאורלי, לו אכן עדיין הייתה חיה. שנית, טוען הסניגור המלומד, שבנסיבות המקרה לא היה בית המשפט רשאי להרשיע את המערער ברצח, כאשר גופת הנרצחת לא נמצאה. אמנם מודע הסניגור לפסק הדין בע"פ 543/79, 622, 641[5], שבו נקבע, כי ניתן להרשיע נאשם ברצח אף ללא מציאת גופת הנרצח ובלבד שעובדת מותו של הקורבן הוכחה כדבעי באמצעות ראיות אחרות. אך, לטענתו, קיים הבדל בין שני המקרים, שכן בע"פ 543/79, 62, 641[5], המדובר היה בנאשם, אשר הודה מחוץ לכותלי בית המשפט בביצוע הרצח, ואילו המערער הכחיש את השתתפותו ברצח של אורלי. אין איפוא לפני בית המשפט ראיה מספקת, על-פי דין, כי אורלי איננה בחיים. גם טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן הסניגור הצביע כאן על הבחנה בלתי משמעותית (a distinction without a difference). למעשה עולה בבירור מהודעתו של רייפלר - ת/ 32- ביחד עם הודעת המערער - ת/21, שאורלי אכן מצאה את מותה בחולות ראשון-לציון, והוכחה זו אינה נופלת במשקלה מההוכחה שהומצאה בנקודה זו בע"פ 543/79, 622, 641[5] הנ"ל. .10על סמך כל השיקולים והנימוקים הנ"ל הייתי מציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור ולאשר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. נשיא מ' שמגר: אני מסכים. שופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך.משפט פליליהרשעהרצח