מה הדין בסוגיית התיישנות תביעת ביטוח ? ככלל, תובענה אזרחית (שעילתה אינה מבוססת על זכות במקרקעין) מתיישנת כעבור שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. במקרה בו מוגשת תביעה המתבססת ו/או מסתמכת על חוזה ביטוח, שנערך בין הצדדים, יחול סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח לפיו: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".   הרעיון העומד בבסיסו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח (התיישנות תביעת ביטוח) הינו הרעיון עליו מושתת עיקרון ההתיישנות, אשר נועד ליצור איזון בין אינטרס המזיק לאינטרס הניזוק, ולהקנות למזיק מידת ביטחון כלכלי, בידיעה כי לאחר תקופה קצובה לא ניתן יהיה לתבוע אותו עוד.  יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט גולדברג בע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד לח(3), עמ' 690-691:  "...מה שמונח ביסוד רעיון ההתיישנות הוא שלא להעמיד את הצד שכנגד במצב יותר גרוע מאשר היה לו היתה מוגשת נגדו התביעה תוך זמן ההתיישנות. כך למשל יכול להיווצר מצב שעדים שהיו לרשות בעל-דין תוך זמן ההתיישנות לא יהיו כבר ברשותו על-מנת להוכיח טענותיו..." . על פי הלכת רע"א 135/00 צפריר נ' אררט חב' לביטוח בע"מ, שגנה בסוגיית התיישנות תביעת ביטוח, אשר אושרה בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ. עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, הרי שיש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום קרות "מקרה הביטוח". חוק חוזה ביטוח קיצר, אומנם, את תקופת ההתיישנות בתביעות על פיו, אולם יתר הוראות חוק ההתיישנות, המאפשרות את הארכת תקופת ההתיישנות בהתקיים מצבים מסויימים, חלות אף על תביעה על פי חוק זה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, קובע :  "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." סעיף 6 לחוק ההתיישנות , מדבר איפוא על "היום בו נולדה עילת התביעה" . סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע :   " נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" .   בע"א 288/95 ג'ורג'ט נקולא סארגי לחאם נ' נימר סלים אל,. פ"ד נד(2), 598 ,עמ' 622-623 נקבע כך: " דרישות סעיף 8, שעניינו התיישנות שלא מדעת, אינן מסתפקות באי ידיעה סובייקטיבית, אלא על התובע להוכיח כי נעלמו ממנו העובדות מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" . בע"א 244/81 הנ"ל נכתב מפי כב' השופט גולדברג כך: "על תובע, המבקש הפעלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, להוכיח לא רק כי נעלמו ממנו העובדות, המהוות את עילת התובענה, אלא גם שני רכיבים נוספים, והם, כי העובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, וכן "שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". לעניין זה אפנה נפסק ע"י כב' השופט אור בע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית, פ"ד מח(3), עמ' 454-455 אשר קבע שם לאמור:   "...לא ניתן לקבל את הגישה הגורפת, לפיה בכל מקרה יש לפרש הוראות התיישנות באופן מצמצם. מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסויימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו, ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות המועלית בו כאל טענה דיונית, טכנית, ולנסות לצמצם היקפה ככל שניתן. לא כן כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתיישנות תקפים ורלבנטיים. במקרים כאלו יש ליתן להוראות ההתיישנות את מלוא תוקפן...".   ועוד נפנה לדבריו של פרופסור ידין בחיבורו חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), אשר מבהיר בדברי פרשנותו לסעיף 31 כדלקמן: "אלמלא סעיף זה היתה חלה על התביעה לתגמולי ביטוח תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. אך תקופה ממושכת כזאת לא זו בלבד שלא מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם מפאת הזמן הרב שעבר והעדויות שנחלשו וניטשטשו, אלא שהיתה גם מאלצת חברות ביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים...". פוליסההתיישנות תביעות ביטוחהתיישנותתביעת ביטוח