התליית רשיון נהיגה עקב טעות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על התליית רשיון נהיגה עקב טעות: זוהי תביעה בשל נזק שנגרם לתובע, לטענתו, בשל מחדלי הנתבעת ומעשיה שגרמו להתליית רישיון הנהיגה שלו במשך תקופה ארוכה. סיפור המעשה יוצא דופן. התובע טוען שהוא גילה באקראי בשנת 2006, שתוקף רישיון הנהיגה שלו הותלה בשנת 2003. לאחר מאמצים רבים גילה שהדבר נעשה בהחלטת המכון לבטיחות בדרכים (להלן: מרב"ד) של משרד התחבורה, שלו דיווח צה"ל על הורדת הפרופיל הרפואי של התובע בשל אפילפסיה. אחרי שלוש שנים נוספות, הודיע צה"ל למרב"ד שהזנת סעיף הליקוי היתה מוטעית ולתובע אין אפילפסיה. אז נדרש התובע לעבור בחינת רישוי עיונית בטרם קיבל רישיון נהיגה חדש. התובע טוען שמעולם לא סבל מאפילפסיה וגם לא השתתף בועדה רפואית (להלן: הועדה) שקבעה לו את סעיף הליקוי. הוא הגיש חוו"ד של גרפולוגית, שלדעתה החתימה על טופס הועדה, אינה חתימתו ואינה בכתב ידו. הנתבעת כופרת בחוו"ד זו ותקפה את עורכתה בסיכומיה, אך לא הגישה חוו"ד משלה. התובע מלין על כך שנגרם לו נזק ראייתי בכך שהנתבעת לא שמרה מסמכים הנוגעים לענין, שהמסמכים שהציגה אינם מקוריים ואף אינם קריאים ועדים שהיו נחוצים להבהרת האירועים לא הובאו: רופא שישב בוועדה (ד"ר רובין), ד"ר גייזלר שחקר את האירוע, עדים מטעם מערך השלישות של צה"ל או עדים מטעם מרב"ד. הנתבעת השיבה שד"ר רובין אינו גר בישראל (על כך העיד ד"ר סבירסקי), ד"ר גייזלר "אינו בשליטתה", והטענות נגד מרב"ד חורגות מכתבי הטענות. יו"ר הועדה היה ד"ר סבירסקי. מאז האירועים, חלו בחייו תהפוכות שאינן נוגעות לענייננו. אין כל ראיה שהיה להן ביטוי בתפקודו כיו"ר הועדה. הוא חתם על תצהיר והעיד, על סמך הכרת נוהלי הועדה ושיטת העבודה בה וגם  לפי צילומיהם של שני מסמכים שנמצאו: טופס הועדה ויומן הועדה. בכותרת לטופס הועדה מופיעים פרטי התובע והחתימה "אילן". בהמשך, בכתב יד של חבר הועדה, ד"ר רובין, רישומים על ממצאי הועדה וקביעותיה: סעיפי הליקוי שנקבעו לתובע והפרופיל - 24, דהיינו, שחרור זמני מהשירות וחתימות הרופאים. בממצאי הועדה שני פרטים: אחד הנוגע להרניה השני נוגע לאפילפסיה. מהרישום התמציתי מאוד עולה שבפני הועדה הוצג סיכום מחלה בבית-חולים, שלפיו התובע לקה באפילפסיה וטופל בגינה תרופתית, אף שממצאי CT מח ו-EEG תקינים. ד"ר סבירסקי טען שהועדה משמשת רק כגורם "מתווך", בין שלטונות צה"ל, למומחים רפואיים, דהיינו, היא קיימת כדי לענות על צרכי המנהלה של צה"ל ולסווג את חייליו עפ"י מצב רפואי שקובעים מומחים לענין במקום אחר. מבחינת הועדה הרפואית, אבחנת התובע כסובל מאפילפסיה היא ענין להערכת נוירולוג. די לועדה שחייל יציג לה סיכום מחלה של בי"ח שבו כתב נוירולוג שהוא סובל מאפילפסיה, על מנת שתקבל זאת ותקבע לו פרופיל מתאים. ד"ר סבירסקי העיד על נוהלי הועדה ועל כך שבדרך-כלל מקפידים עליהם: זימונו של חייל המילואים נעשה בצו זימון לשירות מילואים "חד-יומי". החייל מזוהה ע"י קצינת הקישור של יחידתו, נקלט ומחוייל בטרם יכנס לועדה. פקידת הועדה ממלאה את פרטי החייל בטופס הועדה מזהה אותו שוב. עם כניסת החייל לועדה עצמה הוא יזוהה שוב עפ"י תעודה ע"י חברי הועדה. הם ימלאו את טופס הועדה ויסכמו אותו. הזנת הפרטים המעודכנים למחשב תעשה on line  בנוכחות החייל, או מיד עם סיום הועדה. יומן הועדה ממולא עפ"י סדר ההתייצבות של החיילים וכל חייל ממוספר במספר סודר  לפי סוגי ההחלטות. לדעת הנתבעת מי שנבדק ע"י הועדה הזדהה במסמכי זיהוי של התובע וכל הפרטים המזהים הרשומים במסמכים מתאימים לתובע. מכאן מסקנתה, שהיה זה התובע עצמו שהתייצב בועדה ולתלונתו אין בסיס. הנתבעת מציגה בסיכומיה את התובע כאדם לא נורמטיבי וחסר תום לב שלא קיים את חובותיו כחייל מילואים וגם מצביעה על מניע כלכלי שלו להשתחרר משירות מילואים. לכאורה שלושה תסריטים עשויים להסביר את שרשרת האירועים: התובע התייצב בפני הועדה הרפואית, הציג בפניה מסמכים אמיתיים בדבר מחלת אפלפסיה שבה לקה והחלטות הועדה היו תקינות. אחר-כך, מטעמיו, החליט התובע להתכחש לכך והציג עצמו כ"מופתע" מקביעות הועדה.  תסריט זה נשלל על הסף: צה"ל אישר שלתובע אין אפילפסיה. אין בנמצא כל תיעוד שממנו ניתן ללמוד שהתובע אובחן או טופל אי פעם כחולה אפילפסיה, אף שהנתבעת חיפשה היטב אחרי תיעוד כזה. התובע ביצע מעשה מרמה כדי להשתמט משירות מילואים. נראה שזה התסריט המועדף על הנתבעת. לשיטתה, התובע החל לפתח את עסקו כקבלן ובעדותו אישר שהשירות במילואים היה בלתי נח והכביד על פעילותו. בסיכומיה הצביעה הנתבעת על טעמים שונים שבגינם לדעתה ניתן לייחס לתובע חוסר תום לב, והתנהגות בלתי נורמטיבית: שלא קיים חובתו של חייל מילואים לשמור על קשר עם יחידתו, שאפילו לא ידע לספר מה היתה אותה יחידה והיכן משרד הקישור שלה, שהוא לא קיים פסק-דין שניתן נגדו וכו'. הנתבעת תומכת את טענותיה גם  בכך שכל הפרטים המזהים בשני מסמכי הועדה אכן מתאימים לפרטי התובע, לרבות מספרו האישי בצה"ל מספר הזיהוי שלו, שמו ודרגתו. לשיטתה, מי אם לא התובע עצמו, יודע להזדהות בכל אלה? יתירה מזו, התובעת מסתמכת על שיטת העבודה של הועדה הרפואית, אשר לכאורה מבטיחה את זיהויו של החייל שלוש פעמים נפרדות עפ"י מסמכי הזהוי שלו. גם תוכנו של טופס הועדה הרפואית מראה לדעת הנתבעת על זיקה לבעיה רפואית שאכן היתה לתובע - "הרניה". כנגד סבירותו של תסריט זה שורה של טעונים: לפי עדותו של ד"ר סבירסקי, כאשר חייל מילואים מתייצב לועדה רפואית שאליה הוזמן, הוא נקלט ע"י קצינת הקישור של יחידתו שמזהה אותו ומחיילת אותו. ברישומי המחשב של צה"ל לא נרשם שהתובע שירת במועד הועדה במילואים. לכאורה זוהי ראיה משכנעת מאוד שהוא לא חוייל באותו יום וממילא שלא נכח בישיבת הועדה הרפואית! העיד ד"ר סבירסקי שלפי הנוהל, מזוהה חייל המילואים עוד פעמיים - ע"י פקידת הועדה וע"י רופאיה. אין ראיה שכך נעשה עם התובע, למעט הנחת ד"ר סבירסקי שהנהלים נשמרו. האפשרות שמישהו לא הקפיד בזיהוי, או שטעות בזיהוי ע"י הפקידה חזרה כאשר הרופאים בועדה לא הקפידו בבדיקה, אינה בלתי אפשרית. ניסיון החיים מלמד שלא תמיד מקפידים לזהות אדם עפ"י מסמכי הזיהוי שלו. נציין, למשל, שאף אחד מהמשתתפים בהליך זה לא זוהה באמצעות מסמכי הזיהוי שלו. העובדה שמי שהתייצב בפני הועדה ידע את פרטי הזיהוי של התובע אינה בהכרח מרשימה, בוודאי אם מדובר באדם שהתחזה בכוונה. גם אזכור ה"הרניה", לא מהווה ראיה משכנעת במיוחד. "הרניה" היא  הבחנה הרבה יותר נפוצה מאפילפסיה ודומה שיש גם מחלוקת ממשית עד כמה באמת סבל התובע מהרניה (ובראיות מצאתי בסיס לטענות סותרות בענין זה). לפי נוהלי העבודה של הועדות הרפואיות, כי שהסבירם ד"ר סבירסקי (ונספחי תצהירו), אמורים היו זימונו של התובע לועדה הרפואית, הועדה עצמה והדיווחים על תוצאותיה להיות מלווים בשובל של ניירת. אם התובע הוא שיזם את שחרורו מצה"ל בשל בעיה רפואית, היה על התהליך להתחיל בפניה שלו ליחידתו. אז היה על היחידה להעביר מסמכים רפואיים שהביא התובע, לועדה הרפואית כדי שיוחלט אם לזמנו או לא - ואותם מסמכים היו מופקדים בתוך תיקו של התובע בועדה. היחידה אמורה היתה לזמן את התובע לשירות מילואים "חד-יומי". התובע אמור היה להתייצב בפני קצין הקישור שלו, ולעבור חיול אשר מדווח במחשב. את טופס הועדה הרפואית ממלאים בשני עותקים ודיווחים על החלטת הועדה ממולאים בעותקים אחדים ונשלחים לגורמים שונים בצה"ל. דבר מכל זה לא אותר: במחשבי צה"ל לא תועד "יום מילואים" של התובע ביום שבו כביכול השתתף בועדה הרפואית. אין כל תיעוד על פניה קודמת שלו ליחידה בתלונה על בעיית בריאות. שום תכתובת של היחידה בענין זה לא אותרה. לא  אותרו עותקי המסמכים השונים הקשורים בהחלטות הועדה או נגזרים ממנה. כל שהוצג בבית-המשפט היו תצלום של טופס הועדה הרפואית וצילום של יומן הועדה, אשר בו עשוי רק קורא מאוד נחוש לזהות רישום חייל בשם אילן ששם משפחתו ומספר הזיהוי שלו למעשה אינם קריאים. הנתבעת אף לא ניסתה להציע הסבר לכשלים אלה. את המידע על ה"מניע" של התובע, שמע בית-המשפט מהתובע עצמו, בחקירתו הנגדית וב"כ הנתבעת לא נזקק למאמץ מיוחד על מנת להניעו לספר על כך. התובע לא ניסה להסתיר את העובדה ששירות מילואים ממושך ביחידה קרבית אינו מועיל לעסקיו של עצמאי. דומה שזו השקפה נפוצה. הנתבעת לא העידה את קצין הקישור שאמור היה לטפל בהפניית התובע לועדה הרפואית או את מפקד היחידה. הם היו עשויים לספר אם הראה התובע קודם נטיה כלשהי להשתחרר מהשירות, להשתמט ממנו, או אם טען לבעיות רפואיות. והם גם עשויים היו להעיד על החיפוש שערכו במשרדי היחידה אחרי התיעוד הרלבנטי. נזכיר, שחקירות צה"ל בענין החלו יותר משלוש שנים לאחר מעשה. הנתבעת סבורה כנראה, שהתובע ביצע הונאה מחוכמת, והשיג פרופיל רפואי שפטרו מטרדות שירות המילואים. אלא, שהתובע לא הסתפק בכך, אלא הלך צעד נועז נוסף קדימה, כאשר יזם חקירה של צה"ל בענין. והנה, אם אכן ביצע התובע הונאה, לא מצאתי שהיתה לו סיבה כלשהי להניח שצה"ל התרשל בשמירת כל התיעוד הנוגע בדבר. איש לא ייחס דווקא לתובע יכולת לגרום לכל התיעוד להעלם. על מנת שיהיה הגיון כלשהו בהסברת האירועים ע"י מעשה מכוון של התובע מתחייב שהתובע הוא עבריין מתוחכם וגם טיפש להפליא, היוזם את חקירת ההונאה של עצמו ומסתכן בעונש. תסריט זה אינו סביר (וגם לא מתיישב מהתרשמותי מהתובע). 3) תסריט אפשרי שלישי הוא, שכל הפרשה היא תולדה של כשל חמור בצה"ל. העלמו של התיעוד הרב שאמור היה להמצא אילו קוימה ועדה רפואית תקינה מותיר שתי חלופות: (א) שכל אותן פעולות בוצעו וכל אותם מסמכים התקיימו אי אז - אלא, שמישהו בעל נגישות וידע, גרם להעלמם. (ב) שהמסמכים והרישומים חסרים מפני שמעולם לא היו קיימים ורק נוצרה (בכוונה או בטעות) מראית עין של ועדה רפואית "של התובע", בלי שמאחריה תהיה ממשות. מכיוון שועדה כזאת כלל לא התקיימה, היא גם לא  הותירה את שובל הראיות המצופה. יתכן שהדבר נעשה בכוונה (אמנע מספקולציה אודות התועלת שניתן להפיק ממראית עין כזאת), יתכן שקרה בטעות. נראה שהאפשרות שמדובר בטעות נתמכת לכאורה בכך שבעצם קיים רק מסמך אחד (ליתר דיוק - צילום שלו) הנושא בבירור את פרטי התובע, טופס הועדה הרפואית. היתכן, שזה מקור התקלה ופשוט נרשמו שם פרטים שגויים של ועדה הרפואית שנערכה למעשה לאדם אחר? ניתן לקבוע בוודאות מוחלטת שתקלה חמורה התרחשה בצה"ל: לא יתכן שהתהליך כולו נוהל כראוי וכל שובל המסמכים שהוא אמור להותיר נעלם כלא היה. חובת הנתבעת (גם עפ"י נהליה) היתה לשמור את התיעוד. כמעט דבר ממנו לא אותר. התובע טוען שנגרם לו "נזק ראייתי". זה נכון ללא ספק - והמשמעות היא, שיש להניח שאילו נשמרו המסמכים כראוי היו התובע מצליח להוכיח באמצעותם את טענותיו. אך אין צורך להזקק לפיקציה המשפטית שנובעת מקיום "נזק ראייתי". ההעדר המוחלט של תיעוד, אשר חייב להשמר, מהווה כשלעצמו הפרה של חובות הנתבעת כלפי התובע. הפרה זו נוגעת הן לפעולות שקדמו לועדה, הן לפעולות במהלכה והן לפעולות שהתרחשו אחריה. היא מכתימה את פעולות הנתבעת בכתם של רשלנות בוטה. בסיכומיה טוענת הנתבעת לתחולתה של חזקת תקינות פעולות המינהל, אלא שחזקה זו נסתרה שוב ושוב. אם באמת נניח שגם במקרה זה קיימה התובעת את כל נהליה, ניתן לקבוע מכוחה של חזקת התקינות, שהתובע כלל לא עבר ועדה רפואית והקביעות שדווחו אודותיו לרשות הרישוי אינן של ועדה רפואית שדנה בעניינו. מכוחה של חזקת התקינות פשוט לא יתכן שלתובע נערכה ועדה רפואית וכל-כך הרבה מ"שובל הראיות", שמקימה ועדה כזאת כאשר היא מנוהלת כדין פשוט אינו קיים. הנתבעת טוענת בסיכומיה שלאור סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952 וההלכה בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח (3) 45, מדובר במעשה שבתחום הרשאה חוקית שנעשה מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית. דומני שטענות ממן זה אינן הולמות את העובדות שהתבררו במשפט, כאשר הנתבעת עצמה הפרה את נוהליה שלה. לפי ההלכה בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, ו אין לייחס למדינה רשלנות בשל כך שעיצבה נורמה בלתי מספיקה. לא בכך מדובר כאן. נורמת ההתנהגות שנקבעה (גם ע"י הנתבעת) היתה מספיקה בהחלט, אילו רק היה מישהו טורח לקיימה. בניגוד לטענה אחרת של הנתבעת, לא ניתן להחיל על מקרהו של התובע את ההנמקה של "זוטי תקלות" או את הטענה שמדובר בטעות שגרתית במילוי טופס הממולא בהליכים רבים. ממש להפך. מדובר בהחלטה משמעותית, הן לחייל והן לשלטונות צה"ל. היא אינה ניתנת באופן "מיכני" ע"י פקיד נטול שיקול דעת המניח חותמות או ממלא "איקסים" בטופס מוכן. מדובר בהחלטה מנומקת של גוף מינהלי, הפועל מכח הוראות דין מפורטות וסבוכות למדי, המפעיל שיקול דעת ואמור לקבל החלטות מושכלות על סמך תיעוד רפואי שנשמר. עצם השוואתו של הליך כזה, ע"י המדינה, להליך טכני של מילוי טפסים, מעוררת מחשבות נוגות. התובע פירט בסיכומיו גם את המשך שרשרת ההתרשלות של המרב"ד. מסתבר שנעשה ניסיון לשלוח לתובע הודעות הנוגעות להתליית רישיונו. הודעה אחת נשלחה לכתובת שאינה כתובתו. הודעה שניה נשלחה לכתובת שכלל אינה קיימת. הנתבעת טוענת שכל זה מהווה הרחבת חזית, והטענות כנגד מעשי ההתרשלות של מרב"ד כלל לא פורטו בכתב התביעה. בכך היא צודקת. עם זאת, ראוי לומר, שאילו היה המרב"ד דואג להודיע לתובע כראוי על החלטתו או לזמנו לבדיקה רפואית, היו נמנעות התוצאות של התקלה המקורית שנפלה בצה"ל.  נראה שהנתבעת אדישה לאינטרס העצמי שלה בהקפדה כזאת (על יחסה לזכויות התובע אתייחס בהמשך). נזקי התובע בטרם היה התובע מודע להתליית רישיון הנהיגה שלו, הוא המשיך בפעילותו הרגילה. בשל כך הוא המשיך לבטח את מכוניתו. כשהתרחשה תאונה התברר לו שחברת הביטוח לא מכסה את האירוע. בשל כך הוא תובע כעת 17,790₪ ששילם כדמי ביטוח ששולמו ללא כל תועלת. הנתבעת טוענת שהתובע מבקש פיצוי בגין ביטוחים הנוגעים גם לתקופות שקדמו להתליית רישיונו, או שבאו לאחר שנודע לו על ההתליה. היא מציינת שאין הצדקה להחזיר לו דמי ביטוח ששילם בתקופות שבהן נהג בפועל, או עבור תקופות שבהן ביטח מכונית שבה נהגה בפועל אשתו. כמו כן היא מצביעה על כך שהוא ביקש החזר דמי ביטוח חופפים בזמן הנוגעים לשתי מכוניות ורואה בכך ביטוי לחוסר תום ליבו. התובע טוען שהוציא 8900 ₪ בגלל שהביטוח סירב לכסות את נזקי התאונה שבה היה מעורב. הנתבעת טוענת שנזק זה לא הוכח כראוי, שהתובע הסתבך בעדותו וכלל לא ברור אם וכמה שילם מכיסו וכמה נאלץ להוציא בשל התנהגות דיונית פגומה שלו שהגדילה את הוצאותיו. אילו ידע התובע שרישיון הנהיגה שלו הותלה, היה מכלכל את צעדיו בהתאם. יתכן שלא היה מחזיק בשתי מכוניות - ענין שבצידו עלויות (שלא נתבעו) החורגות מתשלומי הביטוח. סביר שלא היה נוהג במכונית שאינה מכוסה בביטוח. בדיעבד, ברור שמקצת ההוצאות שהוציא, הוצאו לשווא. עם זאת, ראוי לציין שמקצת דמי הביטוח שולמו לכיסוי סיכונים אשר אינם תלויים בתוקף רישיון הנהיגה של התובע: ביטוח נגד גניבה, נגד נזקי רכוש הנגרמים בעת חניה, או נזקים הנגרמים בעת שנהג אחר נוהג במכונית כדין. הצדדים לא הציעו מנגנון מתאים לחילוץ מדוייק של רכיבי הביטוח ששילם התובע לשווא מתוך סך דמי הביטוח ששילם. כך גם, אין בחומר הראיות די על מנת לקבוע כמה בדיוק שילם התובע מכיסו רק בשל העדר כיסוי ביטוחי (ולא בשל מחדליו הדיוניים). עם זאת, ברור שהעלות הכוללת של הסיטואציה שבה מצא עצמו התובע, עולה במידה ניכרת על הסכום שהוציא בפועל מכיסו. בנסיבות אלה, מצאתי לנכון לקבוע לתובע פיצוי גלובאלי בגין עלויות אלה 15,000₪. התובע טוען שנאלץ לשלם 17,325₪ עבור הטיפול המשפטי בביטול החלטת הועדה הרפואית ועוד 1000₪ על הוצאות שונות הנובעות מכך. הנתבעת טוענת שראש נזק זה אינו ברור, שכן ככל שיקבע כי למדינה אחריות יפסקו לתובע הוצאות משפט. הנתבעת גם טוענת שלתובע "שבחר בשירותיו היקרים של ב"כ אינו יכול להלין אלא על עצמו." טיעון זה מתעלם מכך, שניסיונו של התובע לבטל את החלטת הועדה הרפואית כבר הוכתר בהצלחה מפני שהנתבעת אישרה למרב"ד שקביעת הפרופיל היה שגויה. אולי נסתר מעיני המדינה שעבודה של עורכי-דין עולה ללקוחותיהם כסף, אך איני רואה סיבה שהתובע ישא בעלות תיקון טעויות שעשתה הנתבעת וההזקקות לעזרת עו"ד בנסיבות שפורטו הוא מעשה סביר ונכון. בגין רכיבים אלה אני פוסק לתובע פיצוי בסך 18,325₪. משנודע לתובע שהותלה רישיון הנהיגה שלו ועד שבוטלה ההחלטה, הפסיק התובע לנהוג. לפי עדותו (ועדות אשתו) הדבר השפיע מאוד על אורחות חייו וחיי משפחתו. התובע גם טוען ששילם לחבר, דמיין גולדברג, כ- 4000 ₪ בחודש, במשך כחצי שנה, כדי שינהג עבורו. גם מר גולדברג העיד על-כך. לטענתם התשלום נעשה באופן לא מתועד, במקביל לכך שמר גולדברג קיבל דמי אבטלה. הנתבעת מציגה טענות אלה כביטוי להתנהגות בלתי חוקית של התובע ושל מר גולדברג שבגינה אין הטענה ראויה לאמון. בסה"כ התובע, מבקש שיפסקו לו 180,000₪ בגין 36 חודשים שבמהלכם לא יכול היה לנהוג ונאלץ להוציא כספים על תחליפים שונים אף שהוא לא שמר קבלות על כך. הנתבעת מזכירה שהתובע היה שותף של אחיו לעסקים וגם אשתו נהגה עבורו הוא לא הוכיח כלל ראש נזק זה - לא כל שכן את שיעורו. מכאן מסקנתה, ש"התובע אינו זכאי לקבל ולו שקל בודד אחד". דעת בית-המשפט אינה נוחה כשמעידים בפניו על עסקות בלתי מתועדות שאינן מדווחות לשלטונות המס, או על עדים המקבלים שכר ודמי אבטלה במקביל. ההלכה הנוהגת בדיני הנזיקין ברורה: כאשר בית-המשפט נדרש לאמוד את נזקיו של אדם, הוא לא יתעלם מהכנסות שהוכחו באופן משכנע רק מפני שהן לא דווחו לשלטונות המס. אף שהתובע ומר גולדברג העידו על אותה עסקה, נותר בי ספק באשר להיגיון הכלכלי שבה. נראה שהתובע יכול היה להוציא פחות כסף אילו נעשתה העסקתו של מר גולדברג כחוק ובאמצעות העסק של התובע ולא במזומן מכיסו. עם זאת, בהחלט יתכן שמר גולדברג נהג עבור התובע וקיבל תמורה כספית כלשהי. אכן, קשה מאוד לדמיין שקבלן מצליח להתמיד בעסקיו במשך שלוש שנים בלי שהוא נוהג כלל ומבלי שימצא לכך "תחליפים". ואותם "תחליפים" שווים כסף - בין אם מדובר בשימוש בתחבורה ציבורית, ובין אם הם מבוססים על הסתמכות על שירותיהם של אחרים (אשתו, אחיו, פועלים, לקוחות) - אנשים אשר במקום לעסוק בפעילות הרגילה שלהם מבזבזים את זמנם על הובלת התובע, או שהתובע המסתמך על טוב ליבם נאלץ לבזבז את זמנו כשהוא מתלווה אליהם לפי לוחות הזמנים שלהם (ולא שלו). בשים לב להיקף הפעילות הרלבנטית ולמשכה, אני פוסק לתובע פיצוי בסך 100,000₪ בגין עלויות אלה. התובע טוען לנזק לא ממוני, לפיצוי מוגבר, לפיצוי בשל פגיעה בחופש התנועה ולפיצוי בשל פגיעה בפרטיות והוצאת דיבה. הנתבעת טוענת, שבמקרה זה כלל לא מדובר בהוצאת לשון הרע או בפגיעה בפרטיות, שהתובע נכשל בהוכחת רכיבי עוולות אלה, וגם שצה"ל מילא חובה חוקית כשדווח בתום לב למרב"ד על קביעת הועדה הרפואית. הנתבעת טוענת שאין לפסוק לתובע כל פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ובחופש התנועה, שכן התובע היה חופשי לעשות ככל העולה על רוחו, וללכת לאשר ירצה ללא הגבלה. הנתבעת גם טוענת לאשם תורם של 100% של התובע, המנתק כל קשר סיבתי ומאיין את התביעה. לטענתה, מחדלים אלה כללו את החלטתו של התובע שלא להגיש עתירה מינהלית כבר בשנת 2006 ובכך שלא יזם חקירת מצ"ח בעניינו. מהנטען בסיכומי התובע עולה שלמעשה מדובר בשמות נרדפים לאותו נזק עצמו - הפגיעה הרגשית שגרמו לתובע מעשי הנתבעת ומחדליה. לא הוכח שהתקיימו במקרה זה רכיבי עוולות הוצאת לשון הרע או פגיעה בפרטיות. יתירה מזאת, כאשר רשות שלטונית מדווחת לרשות אחרת על עובדה שאין לה סיבה לפקפק באמינותה (אפילו היא מתגלה אח"כ כשגויה) מחמת חובתה שבדין, קמה לה הגנה טובה כנגד תביעה בגין עוולות אלה. אף אין לומר שבנסיבות הענין נפגע עצם חופש התנועה של התובע, אף שנפגע אחד האמצעים למימושו (נהיגה עצמית). התובע טוען שנפגעה האוטונומיה שלו. הזכות לאוטונומיה היא זכותו של אדם להחליט על מעשיו ומאוויו ולפעול לפי בחירתו. הפגיעה בה היא ראש נזק במסגרת עוולת הרשלנות. רק פגיעה בליבּת זכות הבחירה, בגרעין הקשה של זכות האדם המקדשת את האוטונומיה ובעניין מהותי מזכה בפיצוי. פגיעה כזו יכולה להיות בטיפול רפואי שלא בהסכמה, או בפגיעה בזכותו של אדם לטוות את סיפור חייו, עניינים המצויים בגרעין הקשה של זכותו של כל אדם לשלוט בחייו. (זוהי תמצית שבתמצית של ההלכה הרלבנטית - דיון מפורט יותר המסכם את ההלכות, נמצא בפסקאות 71-73 בע"א 1326/07 ליאור המר נ' מדינת ישראל, שניתן ביום 28.5.12) דומני שמופרז יהיה להתייחס לפגיעה בזכות להחזיק ברישיון נהיגה כאל חלק מהליבה של זכות הבחירה או כחלק מה"גרעין הקשה" של הזכות לאוטונומיה. אף שמעשי הנתבעת ומחדליה פגעו בזכות של התובע, לא מדובר בפגיעה באוטונומיה שלו המצדיקה פיצוי. בסופו של דבר פשוט נגרם לתובע נזק לא ממוני. בתי-המשפט נוהגים לפסוק פיצוי בשל נזק כזה כדבר שבשגרה בתביעות בשל נזק גוף. לתובע כאן לא נגרם נזק גוף. הסבל שנגרם לו נבע מכך שבמשך שלוש שנים נמנע ממנו לנהוג ונמנעו ממנו הפעולות השגרתיות אשר מקיימים בעלי רישיון נהיגה. ללא ספק מדובר בשיבוש של אורחות החיים שכל אדם הנזקק למכוניתו לשם עבודה, צרכי המשפחה או הנאה, לא יתקשה להבינו. אלא שזהו רק חלק מהענין. לאחר שהתברר לתובע שרישיון הנהיגה שלו הותלה, החלה מסכת תלאות, ביזוי וחשדות שבעצם נמשכה עד סיום משפט זה. התובע מצא עצמו מעורב במשפט בשל נזק רכוש. בתחילה הניח שיהנה מהגנתה של חברת ביטוח. אחר-כך, גילה שנותר לבדו במערכה. לא רק שהדבר עלה לו ממון, הדבר היה כרוך באי נעימות וטרדה. המשך הדברים היה במסע ממושך של התובע להשבת המצב לקדמותו. התברר לתובע שקשה מאוד לאדם להוכיח שאינו חולה אפילפסיה - ושכדי לזכות ברישיון הנהיגה שלו, עליו להניע את צה"ל להודיע לרשות הרישוי שקביעת הועדה הרפואית היתה שגויה. ענין זה, התגלה כקשה וממושך מאוד. נקל לנתבעת לטעון בסיכומים שהיה על התובע ליזום הליכים אחרים משנקט והעובדה שבחר בדרך פעולה שנקט (בין השאר, פניה לרשות הרישוי, לנציב קבילות החיילים ולסגן הרמטכ"ל בעצמו ובאמצעות עו"ד) ולא בדרכים אחרות מהווה תרומת אשם של 100%. די בבחינת עמדתה גם בשלב זה, כדי להבהיר עד כמה טענה זו מנוכרת למציאות ומקוממת. אין כל סיבה להניח שאילו נאלצה המדינה לברר ולהסביר את מעשיה במסגרת של הליך מנהלי (למשל), היתה עושה זאת טוב יותר או מהר יותר, משעשתה זאת בהליך זה. מוזר שהמדינה מייחסת לתובע תרומת אשם של 100% מפני שלא יזם חקירת מצ"ח, כאשר גם נציב קבילות החיילים וסגן הרמטכ"ל שאליהם פנה, לא יזמו אותה. האם המדינה סבורה שחקירת מצ"ח היתה מניבה ראיות טובות יותר משהניבה חקירת הקצין הבודק (ד"ר גייזלר) שמינה סגן הרמטכ"ל? ואם כן - מדוע לא יזמה חקירה כזאת בעצמה? האם אין גבול להתנערות מאחריות? בסיכומי המדינה, הוצג התובע כחסר תום לב, כאדם לא נורמטיבי שכנראה ביצע תחבולה, השתחרר מהשירות בצה"ל שלא כדין וכעת מנסה להתעשר מכך. אלה טענות חמורות מאוד, במיוחד כשהן מושמעות מפי גוף בעל יוקרה ועוצמה כפרקליטות המדינה. אם זה יחסה של הנתבעת אל התובע לאחר שחקרה בעניינו ולאחר שנשמעו הראיות קל לדמיין את התגובות שבהן נתקל במשך השנים שבהן ניסה לשכנע את פקידיה, שאינו סובל מאפילפסיה, שלא השתתף באותה ועדה רפואית ושכל צרותיו נובעות מתקלה שלא הוא אחראי לה. מהי תווית המחיר המתנוססת מעל בושתו של אדם המתרוצץ מפקיד לפקיד ומקצין לקצין ומנסה לשווא במשך שלוש שנים לשכנע אותם שאינו נוכל, שלא רימה איש ושבסך הכל מבקש הוא לקבל את רישיון הנהיגה שלו שנלקח ממנו בהליך פגום? מהו פיצוי ראוי לרגשות שחש אדם, המתהפך על משכבו בלילות בעודו מחפש פתרון למלכוד קפקאי שבתוכו מצא את עצמו? ומה מחירם של הזמן, הדאגה, המאמצים שנאלץ התובע להשקיע - ועל חשבון מה באו - בחפשו אחר פתרון למצוקתו? ומהו פיצוי ההולם את החוויה של מי שנאלץ שוב ושוב לחשוף עצמו (כולל בבדיקות רפואיות שאינן נחוצות לריפויו) בפני זרים גמורים רק כדי לשכנע אותם שאינו חולה ואינו נוכל? התשובה שבסיכומי המדינה פשוטה. לכל זה בעצם אין ערך ולא מגיע לתובע "אפילו שקל". זוהי השקפה זחוחה המבטאת אי-כבוד לתובע ולזכויותיו. התקלות בפעולת הנתבעת גלויות היו על פניהן במשך כל ההליך: הנתבעת "לא מצאה" מסמכים וגם לאחר שנות חקירה לא ידעה להסביר כיצד נקבע לתובע פרופיל רפואי בגין מחלה שבה לא לקה - ומי זולתה מצופה להסביר את מעשיה? הנתבעת לא השמיעה אפילו מילה של התנצלות. אף שהצהירה ש"אינה יודעת" להסביר את האירועים, היא למעשה התמידה בהצגת התובע כנוכל תוך התעלמות מהתקלות שנחשפו אצלה ובלי להקים תשתית ראייתית לטענותיה. מביך ומעציב שזו עמדת המדינה. ראוי לדחות אותה במפורש כעמדה פגומה מבחינה ערכית, עמדה המתעלמת מכך שסמכויות רחבות יוצרות חובות זהירות רחבות ומבטאת אדישות למה שנאלץ התובע לחוות מאז שנת 2006. בשוקלי את החוויות שעבר התובע, אני פוסק לו פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 200,000 ₪. לאור האמור התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע 333,225₪. על כך יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20%, האגרה והוצאות משפט (שישומו ע"י הרשם, עפ"י פירוט שיגיש התובע).משפט תעבורההתליית רשיון נהיגההתליית רשיוןרישיון נהיגה