התנגדות לשאלה בחקירה ראשית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות לשאלה בחקירה ראשית - עדות שמיעה: השופט אדר: .1משנשאל אח המנוח, העד בחקירה ראשית, על פגישתו עם המנוח, כשבוע לפני הרצחו, לגבי תוכן שיחתם; וכן על התרשמותו לגבי התנהגותו ומצבו של המנוח - התנגד לכך סניגורו של הנאשם בן-גל, תוך הסתמכות על הכלל של: "עדות שמיעה". הובאה בפנינו הוראת חוק אחת: סעיף 10של פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(להלן - הפקודה) וכן שני פסקי דין: א. ע"פ 16/49, לוי נ' היועמ"ש (להלן - משפט לוי) [1]. ב. ע"פ 158/66 בולקין נ' היועמ"ש (להלן - משפט בולקין) [2]. וכן הובאו סימוכין מספריהם של ד"ר אליהו הרנון "דיני ראיות", חלק ב', עמ' 171(להלן - ספר הרנון) [10] ושל השופט יעקב קדמי "על הראיות בפלילים", עמ' 165(להלן - ספר קדמי) [11]. .2בפקודה נאמר: " .10עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות לואי שלו תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה לא נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה: (1) ..... (2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר הארועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה". עינינו הרואות בסעיף זה את המבחן האובייקטיבי: היות האמרה הנוגעת לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשרשרת הנסיבות הקשורות במישרין לבצוע העבירה; שהאמרה הנוגעת לאותו המעשה או לנסיבות לוואי שלו. אין בו מבחן של זמן מתן אמרת המנוח. הדעת וההגיון אומרם כי הזמן צריך להיות בסמוך לפניו או לאחריו של אותו מעשה ובאופן סביר לנסיבות הקיימות במעשה מיוחד כזה, בתנאי שימלא אחר המבחן האובייקטיבי, כאמור: "גם אמרה שנאמרה לפני מעשה אלימות עשויה להתקבל עפ"י הוראה זו, ובלבד שתהיה קשורה במישרין במעשה". (ספר הרנון, עמ' 171) [10]. .3משפט לוי [1] דן בסעיף 10(3) לפקודה, אמרת "שכיב מרע" אך נאמרו בו כמה עניינים כלליים, וטוב להזכירם: "כלל גדול הוא, כי עדות מפי השמועה אינה עדות, שכן משמיע השמועה דיבר דבריו שלא בשבועה ולא היה נתון לחקירת שתי-וערב... היוצא מן הכלל הזה נוצר, איפוא, מתוך ההכרח לשמור על שריד ההוכחות היחיד, לשם עשית צדק, שכן במקרים רבים קרבן הפשע הוא עד הראיה האחד. אולם תנאי הוא, כי בטרם תתקבל הודעה כזאת מן הצורך להוכיח מסיבות מסויימות, אשר יש בהן מעין ערובה, כי דברי ההודעה נכונים הם" (עמ' 170) [1]. לאור כל הראיות שהיו בפני בית המשפט שם - והם לא נקטעו על הסף - הגיע בית המשפט למסקנה כי האמרה של הנפטרת לא נתקבלה משום שלא התייחסה במישרין למעשה האלימות: "אך אין לאמר בשום פנים, כי היחסים האינטימיים שהופסקו זמן רב לפני מעשה הפשע, קשורים ושלובים במעשה הפשע או מהוות מסיבות לוואי לו" (עמ' 171) [1]. .4פסק הדין המנחה הוא משפט בולקין [2]: "דעתי שאי אפשר להכניס למסגרת הסעיף הזה ("הסעיף 8של פקודת העדות, שבו מצוי החוק הפוזיטיבי שלנו") עדות על דברי שושנה שמהם מתגלה פחדה בפני המערער. דברים אלה אמנם מעידים על מצבה הנפשי ערב הרצחה אך אין הם מתייחסים למעשה ההריגה עצמו ואין הם "חלק משלשלת המסיבות הקשורה עם בצוע העבירה". (עמ' 405) [2]. בצורה רחבה ביותר ניתן לכאורה, לצורך ההבחנה במשפט זה, לפרט את הקטע האמור, כעולה ומשתמע ממרכיביו: א. אין לקבל עדות של עד על אמרת נפטר על מצבו הנפשי, כגון שבהם מתגלה פחד, או על המסיבות האופפות והקשורות בחייו, כגון: עקובים; ב. אין לקבל עדות עצמאית של עד על התרשמותו הוא לגבי התנהגותו ומצבו הנפשי של הנפטר, תוך כדי שיחתו עם הנפטר; ג. אין לקבל דברים אם תכנם איננו מתייחס - במפורש ובדווקנות - למעשה ההריגה עצמו. רכיב ראשון. אינני רואה כל סיבה מדוע לא ישמע עד בבית-המשפט על אמרת נפטר לגבי הגורמים השונים המשפיעים עליו אותה שעה ועל מצבו הנפשי, לרבות הסיבות הישירות לפחדו או תאורים על הנסיבות האופפות את חייו, כמו: עקובים; כשהמנוח סבר, שעשוי להתקיים מצב מסויים; וכשהיו למנוח לכאורה סיבות להעלות - דווקא אותו זמן, שבוע לפני הרצחו - חששות לבטחונו ושלמותו ואף דבר על חשבונות כספיים, דבר שלא עשה במשך שנים - וכל זה כשקיים החשד שאותם דברים נוגעים למעשה הרצח עצמו או לנסיבות לוואי שלו. "אם המטרה היא להוכיח את עצם העובדה כי אדם אחר אמר דברים מסויימים לעד, כי אז לא יחול הכלל, באשר העדמעיד ונחקר על מה שהוא קלט במישרין בחוש השמיעה שלו, והעדות שהוא מוסר אינה עדות שמיעה אלא עדות מקורית". (ספר קדמי, עמ' 154) [11]. Evidence of a ataement mazde to a witness by a person who" is not himself called as a wotness may or may not be Hearsay. It is hearsay ande inadimissible when the Contained in the staement. It is not hearsay and is object of the evidence is to establish the truth of what is ,not the truth of the statement but the fact that it was admissible when it is proposed to establish by the evidence . I w.l.r(1956) subramanian v. Public prosecutor( ."made .[7] ( 969,965 גם זו: נראה לי כי יש לאפשר להביא בפני בית המשפט את העובדות הרלוונטיות לעניין סטפן אף מראה שהמלה "עדות שמיעה" משתמשים בה במובנים שונים, לרבות המלה הנרדפת "אי רלוונטיות". חששו של הסניגור המלומד הוא שהפתח הצר יכול ליהפך לדרך המלך, בו יוכנסו עניינים שאין להם קשר לדבר, וכן העד יכול "לספר סיפורים על תקופות וארועים שאין להם שיעור", ושאי אפשר יהיה להפריכם בחקירה נגדית. בנוסף לתשובות האחרות לכך, באה גם התשובה הבאה: בית המשפט יכול לא להאמין לעד והתוצאה המעשית שווה לאי קבילותה. מאידך, חשש כזה אינו מצדיק את החסימה הטוטלית לדיון בעניין לרבות שמיעת גירסתו של הנאשם וחקירתו הנגדית. "בסעיף 8הנ"ל ראה המחוקק לנכון להכשיר עדות שהיא בבחינת עדותו על פי שמועה, מכיון ש"הכלי הראשון" אינו קיים עוד מחמת מותו, מחלתו או העדרו מן הארץ, ולעומת זה דאג - במקום שבועתו של זה לתחליף אחר המשמש לו ערובה מספקת לאמיתות הדברים". (ע"פ 64/55, פסקים עליון, כרך י"ט, עמ' 152) [3]. רכיב שני. עדותו של עד על מה שראה והתרשם אישית לגבי התנהגותו ומצבו של הנפטר, וזאת תוך שיחה עמו - הנה עדות עצמאית ומותר להביא לבית-המשפט עדות כזו. "החולה פגשה בשוטרים ודברה אתם, ואלו תארו את הופעתה המבוהלת והנפחדת, את התפרצויותיה בבכי ואת שמלתה המקומטת והמלוכלכת בעשב ובקוצים" (ע"פ 436/80 עמוסי ואח' נ' מדינת ישראל בעמ' 571[4]). אוסיף במאמר מוסגר כי במשפט זה אמרה החולה לשוטרים הנ"ל שלא אנסו אותה; ובפוגשה לאחר מכן באחות גם לה לא מסרה פרטים כל שהם רק לאחר מכן שוחחה עם הרופאה ועל כן, בנסיבות מקרה זה לא היתה עדותה קבילה. רכיב שלישי. לדעתי יש לקבל את כל אותן הראיות הרלוונטיות הנוגעות (מלה הניתנת להרחבה ולגמישות, לאור המסיבות המיוחדות בכל משפט, בין ישירות ובין בעקיפין) לא רק לאותו מעשה אלא אף לנסיבות לוואי שלו, לפי סדר הארועים, גם לפני מעשה אלימות, ובלבד שתהיה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לבצוע העבירה. .5לא אכנס לשאלה הרחבה בדבר צמצומו באופן דראסטי או בטולו הגמור של הכללהפוסל עדות שמיעה (ראה גם ספר הרנון, עמ' 132[10]); וכל עוד שסעיף 10קיים בספר החוקים - יש למלא אחריו. אך אפשר גם אפשר, עם כל הכבוד וההערכה, לבדוק מחדש את העקרונות שהונחו במשפט בולקין [2] - דבר שעשיתי - וכן לבדוק אם אין מקום, מבחינת הפרשנות ולאור התפתחות ההלכה לקבוע עיקרי שימוש יותר ליברליים בכלל זה. ולדוגמה ההתפתחות שחלה בסעיף 12לפקודה, לאור השמוש והנסיון שהצטברו במשפטי הזוטא לעניין קבילות הראיה וראיית בית-המשפט שהיתה חופשית ומרצון, וזה כשהתובע הביא עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה. יש גישה הגורסת כי לא יהיה זה פגם משפטי, לצורך הכרעה בקבילות, אם יעיין בית המשפט לפני ההכרעה בהודייה עצמה, אשר מתוכה - מתוכנה ופנימיותה - אפשר ללמוד על החופשיות והרצון. גם במשפט בולקין [2] לא נדחו הראיות על הסף. הפועל היוצא הוא כי בפני בית המשפט יובאו כל העניינים הרלוונטיים; וחזקה על בית המשפט שיבור התבן מהמוץ ושהכרעתו תיקבע, בסופו של דבר, על-פי ובכפוף לסעיף 10לפקודה [8]. אומר הסניגור המכובד: "הדברים שכאן הולכים לאמור, הם לפי דעתנו, אסורים כראיה וזה לא המקרה, שבו ניתן לאמור שייכנסו בהסכמה בשלב זה ובית המשפט נאמר יכריע אחר-כך בסוגיה זו". אין הנמקה זו נראית לי. בודאי יודע הסניגור דברים שהם נסתרים מבית המשפט, הואיל ובית המשפט חי מפי העדויות המובאות בפניו. על כן ידיעת הסניגור היא סוביקטיבית. אשר על כן, שומה על בית המשפט לדעת על כל העובדות הרלוונטיות לצורך ההכרעה האובייקטיבית. גם זו, עצם העובדה שהסניגור מתנגד להבאת הדברים - שלא כמו בעניין משפט חרמון, שהדבר תלוי ברצונו ובודאי יש לו טעמים טובים לכך - הוא אכן מעורר חשש שיש דברים רלוונטיים, שאולי יש בהם חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לבצוע העבירה. סיכומו של דבר: בהתנגדות הסניגור יש משום נסיון, באמצעים פורמליים, לנעול על הסף את דלתות בית המשפט מהבאת דברים שאולי הם רלוונטיים ומהותיים הנוגעים לנסיבות הרצח והקשורים עמו. מעצם אי הבאת עניינים רלוונטיים אלה, שלכאורה שייכים לעניין ומטרתם גילוי האמת, תהיה התוצאה שבית המשפט יהיה מנוע לבדוק כהלכה וכיאות את העניין ותמנע ממנו אף הקביעה לעניין קיומם או אי קיומם של התנאים שהחוק דורש אותם בסעיף 10הנ"ל [8]. החסימה על הסף, בנסיבות המקרה, יש בה משום אי צדק ואולי אף עשויה להביא לעוות הדין. מסקנתי היא שיש להתיר שמיעת עדותו הרלוונטית של העד אדי אלטרוביץ ורק בשלב מאוחר יותר - להכריע על הקבילות. השופט שטרוזמן: א. הגב' רוזנטל, ב"כ התביעה, מבקשת לשאול את העד, מר אדי אלטרוביץ, על תכן שיחה שהיתה לעד עם אחיו המנוח ביום השבת, שמונה ימים לפני שהמנוח נרצח, במטרה להביא לידיעת בית-המשפט את דברי המנוח באותה שיחה. פרופ' דוד ליבאי, ב"כ הנאשם בן-גל, מתנגד לבקשה. ב"כ הצדדים לא חששו לומר לבית-המשפט את עיקר תכנה של השיחה בין העד והמנוח, עפ"י העדות הצפויה של הע, שנסבה על סכסוך בין המנוח והנאשם בנגל, בענין כספים שהמנוח מסר לנאשם להפקדה בשוויץ, וההשלכות של אותו סכסוך. הגב' רוזנטל הסבירה שתבקש להתייחס באמון לדברי המנוח, כפי שיובאו מפי העד, כי הם מסבירים - לגרסת התביעה - את המניע שהיה לנאשם בן-גל לרצוח את המנוח. ב. אילו נתקבלה הצעת משרד המשפטים לחוק הראיות החדש [9], לא היה קושי לב"כ התביעה, כי עפ"י הצעה זו "כל דבר העשוי להביא לידי הוכחת נידן כשר כראיה" (סעיף 2) ו"מקום שבית-המשפט פוסק על-סמך אימרה של אדם שלא העיד במהלך המשפט, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתמך עליה ולוותר על ראיה ישירה או ישירה יותר" (סעיף 53) [9]. אך ההצעה עדיין לא הגיעה לכלל חקיקה, ועל-פי הדין הנוהג כיום, "עדות שמיעה" אסורה אלא אם היא בגדר אחד החריגים, היוצאים מן הכלל, שהותרו על-פי פקודת הראיות [נוסח חדש] [8]. "אם היתה ראיה "עדות שמיעה" או לאו, תלוי במטרה שלמענה הובאה; הובאה כדי להוכיח, כי פלוני ירה באלמוני, הרי זו עדות שמיעה; הובאה כדי להוכיח כי פלמוני אמר שפלוני ירה באלמוני, הרי זו עדות ישירה" (ע"פ 11/58 מנקס נ' היועמ"ש בעמ' 1956מפי כב' השופט זוסמן ז"ל) [5]. אין ספק, שהגב' רוזנטל מתכוונת להביא את עדות האח במטרה להוכיח את המניע שהיה לנאשם בן-גל - לגרסת התביעה - לרצוח את המנוח, על-פי דבריו של המנוח לאחיו, ותבקש לסמוך על עדות זו כראיה קבילה להוכחת המניע; שהרי אין היא טורחת בהעלאת האח לעדות אך ורק כדי לומר לביתהמשפט שאחיו אמר לו שהנאשם בן-גל נהג כך או אחרת בכספים שהיו, או לא היו, בידיו, בלי ליחס חשיבות לתכנם של הדברים כראיה ראויה לאמון. עלכן עדות זו אסורה בהיותה "עדות שמיעה" אלא אם היא נכללת בגדר החריגים שהותרו לפי פקודת הראיות להבאתה כראיה. ג. הגב' רוזנטל הציעה לנו להתיר את העדות על-פי סעיף 10(2) [8] לפקודת הראיות [נוסח חדש] המתיר עדות על אימרת נפטר, קרבן של מעשה אלימות, כאשר האימרה "נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים, עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה". יתכן, כי מניע לרצח יכול היה להיחשב כחוליה הראשונה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה. אך הפסיקה לא הכירה במניע כ"חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה"; ואף לא הכירה בפחדו של קרבן הרצח מפני הנאשם ברצח, כראוי להכרה כראיה קבילה בבית-המשפט, כאשר הביטוי לפחד בא מפי הקרבן (כמובן בהיעדר ראיה אחרת קבילה לכשעצמה), בשעה שאיננה סמוכה למותו, אלא קודם לכן, כך שנותק הקשר הישיר בין המקום בו סיפר הקרבן על פחדיו מהנאשם למקום ולשעת מותו כתוצאה מהרצח, שבביצועו הואשם הנאשם. ב-ע"פ 158/66 בולקין נ' היועמ"ש [2], קבע כב' השופט לנדוי, שדיבר בשם בית-המשפט, כי עדות על דברי המנוחה שפחדה מהמערער "אמנם מעידים על מצבה הנפשי ערב הירצחה, אך אין הם מתייחסים למעשה ההריגה עצמו ואין הם חלק משלשלת הנסיבות הקשורות עם ביצוע העבירה", ואגב כך הביא מפסיקת מועצת המלך באנגליה. "ביטויים כללים המצביעים על פחד או חשד אם מפני איש מסויים או אחר ושאינם קשורים במישרין לאירוע המוות, אינם קבילים" [2]. הלכה זו תקפה, ולא הופנתה תשומת לבנו לשינויה. אין לי ספק בדבר חשיבותן של הראיות האמורות להוכיח שלנאשם היה מניע לביצוע העבירה, אם כי "המניע לעבירה... אינו מעלה ואינו מוריד לענין האחריות הפלילית..." (סעיף 16לחוק העונשין) ואין מונע מהתביעה להוכיח את המניע בראיות כשרות על-פי הדין ועל-פי פסיקת בית-המשפט העליון, אם בידה ראיות כאלו. עדותו של האח, מר אדי אלטרוביץ, על דברי אחיו המנוח, שמהם אמור בית-המשפט ללמוד על מניע אפשרי שהיה לנאשם בןגל לרצוח את המנוח, אינה ראיה מותרת, ואין בהם אלא, אולי, כדי לשמש את המשטרה בחקירותיה ובחיפושיה אחר חשודים לרצח ומניעיהם לכך. ד. עמיתי הנכבד, השופט אדר, מסכים שעל-פי הפסיקה של בית-המשפט העליון עדותו של מר אדי אלטרוביץ על דברי אחיו, איננה ראיה קבילה, והוא מציע "לבדוק מחדש את העקרונות שהונחו במשפט בולקין.... וכן לבדוק אם אין מקום, מבחינת הפרשנות ולאור התפתחות ההלכה, לקבוע עיקרי שימוש יותר ליברליים" לכלל הפוסל "עדות שמיעה". אני מסכים בצורך בבדיקה זו, אך אינני משוכנע, כעמיתי הנכבד, שהבדיקה נעשתה והושלמה עד כדי התרת עדות שמיעה במשפט זה על-ידי ביתהמשפט המחוזי. הכלל האוסר עדות שמיעה מעוגן היטב בדיני הראיות בישראל ובמדינות אחרות. הנטיה לבטל או לצמצם את האיסור על הבאת "עדות שמיעה" לבית-המשפט הולכת וגוברת בישראל ובמדינות אחרות. כב' הנשיא שמגר התייחס לכך לאחרונה. בהחלטתו בר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון המנוחה סילוורמן ז"ל ואח’, בעמ' 286, 287[6] אמר: "יתירה מזו, המגמה, אשר באה לידי ביטוי בהתפתחותו של המשפט, בהשתקפותה בחקיקה ובפסיקה בישראל כמו גם בארצות בהן נוהג המשפט האנגלו-אמריקאני.... היא של צמצום הסייגים החלים על קבילותן של ראיות, כדי להותיר בידי בית-המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה". סקירה נרחבת של התפתחות הפסיקה בענין קבילותם של דוחות של ועדות חקירה, הביאו למסקנתו (עמ' 245) [6] "בענין קבילותו של הדוח, מקובלת עלי ההשקפה, המבקשת להקל על הגשת עדות שמיעה ולהרחיב את תחומיה של ההודאה השילוחית. בבחירה בין ההשקפות השונות, שמצאו ביטוי במשפט המקובל האנגלו-אמריקאני, מן הנכון לשוות נגד עינינו את המגמה היסודית בדיני הראיות.... בטויה של זו בהסרת מחסומים מלאכותיים באותה מידה בה ניתן לעשות את הדבר בלי לפגוע ביכולתו של בית-המשפט לבדוק ולסנן את החומר המוגש לו", וכאן באה שורת תנאים שאותם יש ליישם כאשר מבקשים להכריע בשאלת קבילותו של דוח ועדת החקירה. כלומר, אף כב' הנשיא שמגר לא פתח את אולם בית-המשפט לרווחה לקבלת "עדות שמיעה", למרות הנטיה הגוברת לכך והדגיש כי את הסרת המחסום לקבילות עדות זו ניתן לעשות באותה מידה שלא יהיה בה כדי לפגוע "ביכולתו של בית-המשפט לבדוק ולסנן את החומר המוגש לו". כך, בתחום המשפט האזרחי נפתח פתח צר לכניסתה של "עדות שמיעה" שהיא דוח של ועדת חקירה שנתמנתה על-ידי בעל הדין לחור את הנושא ומסרה את מימצאיה לבעל הדין או לגורם רישמי, ולא נפתח פתחו של אולם לכניסת עדות השמיעה בתחום האזרחי, למרות שהוא תחום שבו הותרו עדויות כאלו במדינות אחרות, שלא התירו עדות שמיעה בתחום הפלילי. פרופ' הרנון, המתייחס לאפשרות של ביטול הכלל הפוסל עדות שמיעה, בספרו דיני ראיות (חלק ב, עמ' 149) [10], מעיר: "אולם שאלה היא, אם שינוי כה מרחיק לכת אמנם רצוי לנו, במיוחד במשפטים פליליים. הרפורמות שהוכנסו ושהומלצו באנגליה ובארצות-הברית בשנים האחרונות, אינן דוגלות בביטול מוחלט של הכלל הפוסל עדות שמיעה". על-כן אינני סבור, שאנו, בשבתנו כשופטים של בית-המשפט המחוזי, רשאים להתיר "עדות שמיעה", שמטרתה להוכיח מניע לרצח בהיעדר תשתית הלכתית לכך, מבחינת הפסיקה בישראל ובעמים, ובהיעדר תשתית עובדתית לכך - כאשר התביעה לא האירה עינינו על האפשרות שתהיה לנו לערוך בירור וסינון נאותים, ככל שיהיה נחוץ, אם בכלל, מדברים שנשמע מפי העד שאינו יכול להיחקר עליהם, כי אינם בידיעתו האישית, אלא הובאו לידיעתו עלידי אחיו המנוח. ה. בהנחת השתית הנאותה לבירור הבקשה להתרת עדות השמיעה, כבקשת ב"כ התביעה, ישנו קושי, והוא הצורך לבסס את הבקשה על-ידי פירוט העדות, "עדות-השמיעה", שתכנה אסור שיבוא לידיעתנו. כאשר הדיון מתנהל בפני חבר מושבעים וההחלטה בידי השופט לאסור או להתיר את העדות, כשהדיון מתקיים ללא נוכחות (או ללא אפשרות הקשבה) של המושבעים - אין קושי כזה. אך אצלנו - שאני. מן הראוי ליתן את הדעת על-כך בבוא העת לשינויים בפקודת הראיות [נוסח חדש], או לחקיקה החדשה של דיני הראיות, המתייחסת ל"עדות שמיעה". ו. במשפט בולקין לא נדחתה "עדות השמיעה" על הסף. היא הותרה על- ידי הערכאה הראשונה, ומסתבר, על-פי פסיקת בית-המשפט העליון, שבטעות הותרה. אין אני רואה כיצד נהיה בני חורין להתיר "עדות שמיעה" בהכרה שאיננה מותרת, והתרתה היהת לא כדין. אין "עדות השמיעה" דומה לעיון בהודיית נאשם במהלך משפט זוטא, כי "עדות שמיעה" לא תהא קבילה ולא תוכשר כראיה אפילו אם המעיד יהיה מהימן על בית-המשפט, ואילו ההודאה תוכשר כראיה קבילה אם יוברר שניתנה כדין. על-כן, אף על-פי שאני מסכים עם עמיתי הנכבד שחזקה על בית-המשפט שלא יכריע את הדין עפ"י ראיות פסולות, ואינני יכול להסכים להתיר את הבאתן בידיעה מראש כי הן פסולות. האפשרות שרק אחרי שנשמע עדותו של מר אדי אלטרוביץ נוכל לקבוע אם אימרת המנוח מתייחסת לאירוע הקשור במישרין לרצח, היתה צריכה לקבל ביטוי בדברי ב"כ התביעה. על אף הקושי שיכול היה להיות לב"כ התביעה בהנחת התשתית לכך, כפי שהבהרתי לעיל (פיסקה ה) - לא היה לה קושי ולא היתה לה מניעה לכך על-ידי הסניגוריה. ב"כ הצדדים הבהירו לבית-המשפט את עיקר תכנה של העדות, ולא היה בה כדי להניח את הדעת, שניתן להתירה על-פי סעיף 10(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] [8] והלכה בולקין [2]. ז. עמיתי הנכבד העיר בצדק, כי על-פי הדין הנוהג עתה נמצא המפתח להתיר את "עדות השמיעה" בידי הסניגוריה: רוצה - מתירה והעדות נשמעת בהסכמתה מסרבת - והעדות אסורה. אך, הפעם המפתח בידי הסניגוריה. לא מן הנמנע שבהמשך המשפט תעמוד הסניגוריה ותשחר לפתחה של התביעה להתיר לה הבאת "עדות שמיעה", וב"כ התביעה תחזיק במפתח ותעשה בו כרצונה: תסכים - והעדות תותר; תסרב - והעדות תיאסר. אם לא במשפט זה - אזי במשפט אחר. כך או כך, השליטה איננה בידי בית-המשפט להתיר או לאסור "עדות שמיעה" הנראית בעיניו, לפי שיקול דעתו, רלבנטית וחשובה לנושא הנדון, או רחוקה ומיותרת. אין בכך חידוש. בשיטת המשפט שלנו השליטה על הבאת ראיות היא בידי בעלי הדין ולא בידי בית המשפט. לפיכך אני מציע לקבל את התנגדות הסניגוריה. השופט הכהן: .1כל המחלוקת בין באי כוח הצדדים, הצטמצמה לשאלה, האם עדותו של העד מר אדי אלטרוביץ, בגין אימרת אחיו המנוח יעקב אלטרוביץ ז"ל, שאין חולק על כך שהיא עדות שמיעה, כלולה בחריג לפי סעיף 10(2) הנ"ל, כמצוטט לעיל, לפיו עדות כזו הינה קבילה. .2באת כוח התביעה העלתה לפנינו בטענותיה, בין היתר. את תוכן האימרה שהעד מתכוון להעיד עליה, ומתוך דבריה למדנו לדעת כי האימרה של המנוח מתייחסת לקשר עסקי שהיה בין המנוח ובין הנאשם מספר 1, לחשבונות שהיו למנוח במשרד "מוריץ את טוכלר" ולסכסוך שהיה בין המנוח ובין הנאשם מס' 1, הנובע מכספים שהיו צריכים להיות מועברים, ולא הועברו, על ידי הנאשם מס' 1, לחשבונו של המנוח בחוץ לארץ. באימרה זו יש, לדברי באת כוח התביעה, כדי להסביר מניע אפשרי של הנאשם מס' 1לבצע את העבירה המיוחסת לו וכדי לסתור בענין זה אימרה של הנאשם מס' 1הכלולה בהודעתו/יו במשטרה. .3אינני רואה כיצד עדות על תוכן האימרה הנ"ל נוגעת למעשה האלימות שבוצע במנוח לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה. מסופקני אם אימרה בקשר למניע אפשרי של נאשם לבצע אלימות יכולה להיכנס למסגרת החריג לפיו צריכה האימרה להיות "נוגעת למעשה האלימות" עצמו על פי סעיף 10(2) הנ"ל. אך גם אם נרחיב את המושג "מעשה האלימות" הכלול בסעיף 10(2) הנ"ל לעבר כל מניע אפשרי לביצוע מעשה האלימות, אין האימרה הנדונה כאן, כפי שפורטה על ידי באת כוח התביעה מהווה חוליה בשלשלת נסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה, וזאת לא רק משום שבדרך כלל מעצם טבעה קשה להלום אימרה הנוגעת למניע אפשרי לביצוע העבירה כדי שתהווה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה, אלא גם משום שבאת-כוח התביעה לא הצליחה להראות לנו בטענותיה - שלא הוגבלה בהן - שהאימרה לפי סדר האירועים מהווה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורה במישרין לביצוע העבירה. אימרתו של קורבן העבירה, למשל, שהוא הולך או הוזמן למקום מסוים בו בוצע מעשה האלימות כלפיו יכולה להיות חוליה כזו, כי אימרה כזו כשלעצמה ומכיוון שהיא נוגעת למעשה האלימות אכן מהווה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה, מה שאין כן במקרה שלפנינו שאף אם תוכן האימרה יש לו אולי קשר ורלבנטיות לאישום עד כדי היותו חוליה בכל מערכת העובדות עליהן מושתת האישום, הרי שאין האימרה מהווה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשוות במשרין לביצוע העבירה. זאת ועוד, אף תוכן האמרה, כפי שהובא לפנינו, הגם שאולי יש לו רלבנטיות לאישום אין הוא קשור במישרין לביצוע העבירה. .4לכל בר-בי-רב ידוע שעדות על אימרה של אדם, ולאו דווקא מי שאין אפשרות להביאו למשפט, יכולה להיות קבילה, אם כל מה שמתכוונים להוכיח הוא את אמירת האימרה בלבד ולא את תוכנה. אולם במקרה הנדון אף שבתחילה ניסתה באת-כוח התובעת לטעון כאילו אין היא מתכוונת להוכיח אלא את האימרה בלבד - לא יכולה היתה בסופו של דבר שלא לאשר כי הכוונה והתכלית של התביעה היא להוכיח את תוכן האימרה, וזאת כדי לסתור, באמצעות תוכן האימרה, דברים שאמר הנאשם מס' 1בחקירה המשטרתית וכן כדי להעלות אפשרות של מניע לביצוע העבירה. לפיכך, אם אין העדות על האימרה - בהיותה עדות שמיעה - כלולה בחריגים שעל פיהם הינה קבילה, ומכיוון שעל פי הטענות שנשמעו עד כה מפי באת-כוח התביעה אין העדות על האימרה של המנוח כלולה באחד מחריגים אלה אין אני רואה מקום להתיר השמעת עדות זו. למותר לציין, כי השמעת עדות על אימרה כדי לסתור דברים שאמר נאשם או אדם אחר אינה קבילה כלל אלא אם כן האימרה נוגעת למעשה האלימות בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 10(2) הנ"ל, כי אז שוב אין כל נפקות לכך אם האימרה סותרת או לא סותרת דברים שאומר אדם אחר. .5עוד אעיר, כי אני מסופק, אם על פי נוסח ההצעה לחוק הראיות התשמ"א-1981, כשרה כראיה כל עדות שמיעה, שכן סעיף 2להצעת החוק הנ"ל קובע לאמור: "כל דבר העשוי להביא לידי הוכחת נידן (שאלה שבעובדה העומדת להכרעה בבית המשפט, כמוגדר שם - צ' מ' ה') כשרה כראיה". כך למשל, אם יתבקש בית משפט לקבל עדות כראיה על אימרתו של אדם אחר, לרבות קורבן של אלימות, לפיה הביע באימרתו את חששותיו כי הנאשם מתכוון לבצע בו מעשה אלימות, אינני בטוח אם על פי החוק המוצע הנ"ל עדות כזו הינה כשרה כראיה, אלא אם כן האימרה כוללת עובדות המהוות יסוד לחששות אלה. הוא הדין לכל אימרה שאין בה אלא הצהרה בלבד, אפילו יש באימרה על ידיעה עובדתית שבלשון בני אדם ברחוב היא נקראת ידיעה, אבל בבחינה משפטית אין היא מבוססת על ידיעתו האישית של בעל האימרה אלא על שמיעה בלבד או השערה וכיוצא בזה. זוהי, אגב, אחת הסכנות הטמונה בקבלת עדות שמיעה, חוששני שהאימרה הנדונה, בחלקה לפחות כמו החשד של המנוח כי כספים לא הועברו לחשבונו בחוץ לארץ, לא היתה מתקבלת כראיה אף על-פי החוק המוצע הנ"ל, אך "דיה לצרה בשעתה". .6אינני רואה כל פסול ואין לי אף לא תרעומת על כך שהסניגור מתנגד לקבילותה של העדות הנדונה. אדרבה, חובתו היא להגן על זכויותיו של הנאשם ולסייע לבית המשפט למנוע עיוות דין שעלול להגרם כתוצאה משמיעת עדויות בלתי קבילות. אין אני רואה כל מקום לחשוד שהסניגור מתנגד לעדות הנדונה מחשש שמא "יש דברים רלוונטיים שאולי יש בהם חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה". אילו היו כאלה, לא היתה באת כוח התביעה מסתירה אותם מפנינו, ועדיין אין הדלת נעולה בפניה ויכולה היא לגלות אותם, אם תרצה בכך. כל עוד המחוקק אינו מאפשר את קבילותה שלעדות שמיעה כראיה אין לראות בהתנגדות בא כוח צד כלשהו לקבלת עדות כזו "משום ניסיון באמצעים פורמליים לנעול על הסף את דלתות בית המשפט מהבאת דברים שאולי הם רלוונטיים ומהותיים הנוגעים לנסיבות הרצח והקשורים עימו". כל עדות שמיעה על אף שהיא יכולה להיות רלוונטית ומהותית לאישום ועל אף שאם תתקבל ניתן להרשיעו על פיה, הינה פסולה ובלתי קבילה לחלוטין על פי הדין הנוהג היום, אלא אם כן בא כוח הצד שכנגד, מטעמים השמורים עמו, אינו מתנגד להשמעתה או שהיא נכללת באחד החריגים וביניהם אלה הכלולים בסעיף 10הנ"ל. כל צד רשאי להתנגד לקבילותה של עדות כזו אם הוא סבור כי האינטרס שהוא מייצג עלול להינזק ומידת הצדק עלולה להפגע. .7על כן, גם אני בדעה שיש לקבל את התנגדותו של ב"כ הנאשם מס' 1, עו"ד ליבאי. הוחלט ברב דעות לקבל את התנגדות הסניגוריה.דיוןחקירה (בבית משפט)