סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א- 1971 קובע כי: "48. (א) דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון; והוא הדין בעובד של עורך דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך הדין. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עורך דין או עובד של עורך הדין." יעקב קדמי בספרו על הראיות חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע- 2009 בעמ' 1088 מפרש את המונח "שירות מקצועי" הקבוע בסעיף 48 לפקודת הראיות: "המדובר ב'שירות מקצועי' במשמעותו החיובית, הניתן על-ידי מי שמשמש כ'משרת בית- המשפט', וכשותף למאמץ הכולל של השמירה על שלטון החוק. אשר על כן, מקום שמדובר בהדחה שמדיח לקוח את עורך-הדין למסור עדות כוזבת כי אז '... הדברים... הם במישור אחר לגמרי, ולא רק ששום קשר ענייני אין להם לשירות מקצועי שנותן עורך- דין - אלה הם נוגדים אותו ניגוד חמור. הדברים נסבו על הפצת מסמך מזויף, בידוי ראיה והדחה בעדות כשהמערער מנסה להפוך את... [עורך הדין] לשותפו בעבירות ואיש לא יעלה על הדעת... כי עניינים שכאלה ייחשבו כעניינים שיש להם 'קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על- ידי עורך- הדין ללקוח'; שהכלל הוא שמעשים כאמור מצויים ב'תחום פלילי- עברייני גרידא, המצוי הרחק מזה שהתכוון המחוקק להגן עליו בדרך של חסיון בין הלקוח לבין עורך- הדין ועובדיו". האמור מבוסס על ע"פ 670/80 אבו חצירא נ' מדינת ישראל פ"ד לה(3) 692. ביהמ"ש העליון חזר על הלכה זו בפסיקה מאוחרת יותר, למשל בבג"ץ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח נ' השר לביטחון פנים פ"ד נח(2) 746. חיסיוןשאלות משפטיותלקוחות