יחסי עובד מעביד בחברה משפחתית

בית הדין האזורי קבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה. בקביעתו, הפנה בית הדין האזורי לכך שהמערער הועסק בחברה משפחתית. בינו לבין החברה לא נכרת חוזה עבודה, וככל ששולמה לו תמורה, היא שולמה תמורת חשבונית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד בחברה משפחתית: השופטת רונית רוזנפלד פתח דבר 1. המערער, מהנדס אזרחי במקצועו, נפגע ביום 13.6.04 בתאונת דרכים. ביום 11.7.04 הגיש המערער את תביעתו למוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד) לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה. זאת באשר לטענתו, התאונה אירעה בדרכו חזרה מפגישת עבודה שקיים עם חברת סולל בונה. את טופס התביעה למוסד מילא כ"עובד עצמאי". תביעתו נדחתה מן הטעם שביום האירוע לא היה רשום במוסד כעצמאי, ואף נכון ליום דחיית תביעתו אינו רשום כעובד עצמאי. כנגד החלטת המוסד הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי. בתביעתו ביקש לקבוע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין חברת 'קירטונג 2001' בע"מ, שמטעמה לטענתו התייצב לפגישת עבודה עם חברת סולל בונה. על קיום יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה ביקש לבסס את תביעתו לדמי פגיעה בגין התאונה, כמו גם לתשלום דמי אבטלה. 2. בית הדין האזורי קבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה (השופטת אריאלה גליצר-כץ ונציגות הציבור הגב' הדסה שליסל והגב' צפרא דוויק; בל' 5583/05). על קביעה זו סב הערעור שלפנינו, בו אנו מתבקשים לקבוע כי יש לראות במערער עובד החברה, וכי יש להכיר באירוע כתאונה בעבודה. אין עלינו להידרש במסגרת הערעור לתביעת המערער לדמי אבטלה. התשתית העובדתית הרלוונטית- גרסת המערער 3. בשנת 2001 הקים המערער את חברת 'קירטונג 2001' בע"מ (להלן: החברה) יחד עם בן דודתו, מר אליהו מימון. בשנת 2003 לערך העביר המערער את מניותיו בחברה לרעייתו, הגב' רינה דרור. לטענת המערער, עד ליום 1.1.03 הוא נתן שירותים לחברה. בעבור שירותיו שולם לו סך 7,000 ש"ח בחודש, בכפוף להמצאת חשבונית. החל מיום 1.1.03 שונה מעמדו והוא הפך להיות עובד החברה. בהתאם, שולם לו לדבריו שכר חודשי בסך 15,000 ש"ח. בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה, ולמערער לא ניתן לכל אורך תקופת עבודתו בחברה פירוט לגבי תנאי עבודתו. כמו כן, לא שולם לו שכרו על פי המוסכם. כתוצאה מכך לדבריו, הודיע על התפטרותו שתיכנס לתוקף ביום 30.4.04. לטענת המערער, בהיותו בעל הידע בחברה, התבקש ביום 13.6.04 על ידי רעייתו הגב' דרור, להיפגש עם חברת 'סולל בונה' עימה הייתה החברה בקשרי עבודה, ולקדם רעיון עסקי בשם החברה. המערער פעל על פי הנחיותיה ונפגש עם נציגי סולל בונה. בדרכו חזרה מאותה פגישה נפגע בתאונת דרכים בה שבר את ידו. פסק הדין של בית הדין האזורי 4. בית הדין האזורי קבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה. בקביעתו, הפנה בית הדין האזורי לכך שהמערער הועסק בחברה משפחתית. בינו לבין החברה לא נכרת חוזה עבודה, וככל ששולמה לו תמורה, היא שולמה תמורת חשבונית. מן הראיות שהציג המערער עלה, כי לא היה שוני של ממש בין העבודה שביצע בתקופה עד ליום 1.1.03, ובין העבודה שביצע לאחר מועד זה. המערער טען שעד ליום 1.1.03 סיפק לחברה חשבוניות בתמורה לתשלומים שקיבל, והחל מיום 1.1.03 הפך לעובד. אלא שגם לאחר מועד זה לא קיבל תלושי שכר, אלא סיפק חשבוניות. בנוסף לכך הציג המערער בפני בית הדין ראיות מהן עולה, כי הוא ראה עצמו החל מחודש אפריל 2004 כעצמאי. בית הדין ציין, כי המערער כלכל את צעדיו במידה רבה עקב היותו פושט רגל. הדרכים בהם הגדיר את עצמו, בין כ"עצמאי" ובין כ"עובד", היו בהתאם לכך, ומבלי שהדבר עוגן מבחינה משפטית או עובדתית. כך, למשל, הועבר חלקו של המערער במניות החברה לגב' דרור לאור מגבלותיו כפושט רגל. לפי העולה מעדותה, הגב' דרור לא הייתה בעלת תפקיד כלשהו בחברה, ונוצר הרושם כי היא מבקשת לסייע למערער בעדותה. נקבע כי בדברים של מר מימון כפי שנרשמו בפרוטוקול דיון שנוהל בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפיהם המערער קיבל מהחברה משכורת ולא תמלוגים, אין כדי להועיל למערער. סטאטוס של אדם כעובד אינו נקבע על בסיס אמירה כזו או אחרת, אלא על פי מכלול הנסיבות. המערער לא הציג ראיות המצביעות על היותו עובד בחברה, כי אם ההיפך. למעשה הוצגו ראיות המעידות כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה. לאור האמור נקבע כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער לבין החברה. אשר על כן התביעה נדחתה. תמצית טענות הצדדים בערעור 5. במסגרת דיון קדם ערעור הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם כי הדיון בערעור יתנהל על דרך של סיכומים בכתב באופן שב"כ המוסד יטען את טענותיו שירשמו לפרוטוקול ויחשבו כסיכומים בכתב, והמערער יגיש סיכום טענותיו בכתב. נקבע עוד כי למוסד תהא זכות תשובה לסיכומי המערער. 6. לטענת המערער, ממכלול העדויות והראיות עולה כי הונחה התשתית העובדתית הנדרשת להוכחה, כי החל מיום 1.1.03 חל שינוי במעמדו מעצמאי לעובד שכיר. המערער עזב מקום עבודה מסודר בטכניון וסגר את תיקו במס הכנסה "אשר היה רשום על שמו לצורך עבודתו כשכיר", כדי לעבוד אך ורק באמצעות החברה. מכאן ניתן ללמוד, כי הוא האמין בתום לב שהוא עובד בחברה כשכיר. כמו כן, לאחר מועד זה ביצע המערער את עבודתו כחלק מהמערך הארגוני הרגיל של החברה, שכרו שופר משמעותית וכן הוא קיבל רכב מן החברה. כמו כן נטען, כי המערער הוציא שתי חשבוניות בחודש ינואר 2003 בעבור חוב עבר. פרט לכך, מיום 1.1.03 ולאורך תקופת עבודתו של המערער שולמו לו סכומי כסף ללא קבלת חשבוניות, דבר המראה כי שולמה לו משכורת כשכיר. בכך אף תומכת הודעתו של מר מימון לחוקר המוסד, וכן חקירתו בפני בית המשפט המחוזי, בה ציין כי המערער קיבל משכורת ולא תמלוגים. בנוסף, המערער לא היה בעל עסק עצמאי משל עצמו. לאור מאפייני הפן החיובי והפן השלילי של מבחן ההשתלבות עליהם מצביע המערער, נטען, כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה. בנוסף לכך נטען, כי היה מקום להתייחס לתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם המוסד, שמסקנתה היא ש"אין מדובר בעצמאי לא רשום אלא במי שלא היה עובד עצמאי ביום שנפגע", משמע, שעל פי תעודה זו היה המערער שכיר. 7. מנגד טוען המוסד לביטוח לאומי כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. בית הדין האזורי התרשם מהראיות שהונחו בפניו ומן העדויות, ואין עילה להתערבות ערכאת הערעור בממצאיו. לגופו של עניין נטען, כי כאשר נוצר שינוי סטאטוס של אדם ממעמד של עצמאי למעמד של עובד, יש צורך בתשתית ראייתית המבססת את אותו שינוי. תשתית כזו לא הוצגה בפני בית הדין, ואף לא הוצגה ראיה פוזיטיבית המלמדת כי המערער היה עובד בחברה. המערער, שהיה דירקטור ובעל מניות בחברה, הוכרז כפושט רגל בשנת 2003. כדי להתחמק מהמפרקת שמונתה לחברה העביר את המניות בחברה לאשתו, הגב' דרור, העברה אשר הותנתה בתנאים, והיא החליפה אותו בחברה כשותפה פורמאלית. לפיכך, יש להבין את מעורבותו של המערער בענייני החברה המשפחתית חודשיים לאחר מועד עזיבתו, כמחווה משפחתית. כמו כן, על רקע פשיטת רגל והסכסוך בין המערער לבין שותפו מר מימון, אמירתו של מר מימון בבית המשפט המחוזי, לפיה שולמה למערער משכורת, אינה מהווה ראיה להיותו עובד. מעדותו של מר מימון בפני בית הדין האזורי ניתן להבין באופן ברור, כי המערער לא היה עובד שכיר בחברה. לאור האמור נטען, כי הראיות שהביא המערער להיותו עובד, דהיינו, תשלומי שכר בסך 15,000 ש"ח וכן שהחברה העמידה לרשותו רכב, אינן מספיקות להוכחת יחסי עובד ומעביד. מנסיבות העניין עולה דווקא, כי סכומי הכסף ששולמו למערער הינם למעשה חלוקת רווחי החברה. לכך תורמת העובדה כי הגב' דרור לא קיבלה סכומי כסף מן החברה, על אף היותה בעלת מניות בה. המוסד מדגיש, כי אי קיום או הימצאות של חשבוניות שהפיק המערער אינם מהווים הוכחה לכך שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער לבין החברה, על אחת כמה וכמה כאשר המערער עצמו טוען שלא שולמו לו סכומי כסף. זו קרוב לוודאי הסיבה, מדוע לא הוציא המערער חשבוניות. כמו כן, בטופס התביעה לדמי פגיעה ציין המערער כי הוא עצמאי. לאחר שלמד המערער כי ברישומי המוסד הוא לא רשום כעצמאי, הוא ניסה את מזלו ובחר לטעון כי הוא היה שכיר בחברה. עוד נטען, כי מסקנת המערער שמתעודת הציבור שהוגשה ניתן ללמוד על כך שהיה שכיר בחברה ולא עצמאי, אינה נכונה. דיון והכרעה 8. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מסקנת בית הדין לפיה לא הוכח קיומם של יחסי עובד מעביד בין המערער לבין החברה המשפחתית שהייתה בבעלות חלקית שלו מעוגנת היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו, ומשכך ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, על פי הוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. על כך נוסיף הדגשים אחדים, כמפורט להלן. 9. את תביעתו לדמי פגיעה הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי כ"עובד עצמאי". משנדחתה תביעתו לאור הוראת סעיף 77 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, נוכח העובדה שלא היה רשום במוסד כ"עובד עצמאי", הגיש תביעתו לבית הדין בה ביקש כי יקבע מעמדו כשל "עובד". הסבר שיש בו ממש לשינוי הזה שבהצגת מעמדו, לא נשמע מפי המערער. 10. בבוא בית הדין לבחון אם אכן יש לראות את המערער כעובד החברה עליו ליתן דעתו לכך שהמערער היה מבעלי החברה יחד עם בן משפחתו מר מימון, לפחות עד שנת 2003. מתוך הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי עולים סימני שאלה בדבר העברת מניותיו של המערער בשנת 2003 לידי רעייתו הגב' דרור. על פני הדברים, העברה זו של המניות לא שיקפה שינוי של ממש במעמדו ובתפקידיו בחברה. זאת בשים לב לכך שלגב' דרור לא היה תפקיד ממשי בחברה, ואף המערער עצמו לא הצביע על שינוי שיש בו ממש בין תפקידיו בחברה בתקופה שלפני העברת מניותיו לרעייתו, ולאחר מכן. 11. את מעמדו של המערער כעובד החברה יש לבחון בשים לב למבחנים כפי שנקבעו בפסיקה לעניין קיום יחסי עובד מעביד בין חברה לבין בעלי מניותיה. לעניין זה נזכיר את הכלל שנקבע בסוגיה בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בין בעלי החברה ומנהליה, לבין החברה לפיו: קיימת חזקה לפיה אדם הוא עובד חברה כאשר הוא מבצע עבודה תמורת "שכר", מוגדר על ידי החברה כעובד שלה ושולמו עבורו דמי ביטוח כ"עובד" (עב"ל 20182/97 המוסד לביטוח לאומי - גרוסקופף, פד"ע לד, 97, 109 (1999), להלן: עניין גרוסקופף; עב"ל 300/96 רוני סגיסמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 205, 207-208 (1999); עב"ל 1324/00 שמואל פלקס - המוסד לביטוח לאומי, מיום 27.10.02; עב"ל 56/03 יעקב ענבר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 27.6.06). בית הדין הוסיף וקבע בפסק הדין בעניין גרוסקופף מבחנים לבירור השאלה אם בעל המניות פועל בחברה שלו גם כעובד, לפיהם יש לבדוק האם ניתן להבחין בין התפקיד והפעילות "כעובד" החברה, לבין הפעילות כבעל מניות ומנהל; האם הסדר העבודה בחברה אמיתי או פיקטיבי; ; האם ניתן לקבוע מהם תנאי העבודה של הבעלים בחברה (ראו בעניין גרוסקופף, בעמ' 118-114). 12. בחינת קיומה של החזקה לפיה אדם הינו עובד חברה כאשר הוא מבצע עבודה תמורת שכר, מוגדר על ידי החברה כעובד שלה ושולמו עבורו דמי ביטוח כעובד, מעלה כי למערער לא שולם שכר כעובד החברה, הוא לא הוגדר כעובד החברה, ולא שולמו עבורו דמי ביטוח כעובד. לא זו אף זו, לפני בית הדין האזורי לא הובאה תשתית ראייתית שיש בה ממש כדי להראות מה היו תנאי העסקתו של המערער בחברה, והאם ניתן להפריד בין פעילותו כבעל מניות לבין תפקידו כעובד. לפני בית הדין גם לא הוצג ולא הוכח כל שינוי בתפקידיו של המערער בחברה בהתייחס לתקופה שלפני 2003 בה נתן לכאורה את שירותיו לחברה כעצמאי ולאחריה, כמו גם בהתייחס לתקופה שלפני העברת חלקו במניות לרעייתו ולתקופה שלאחר מכן. אכן מר אליהו מימון העיד בבית המשפט המחוזי במסגרת הליך בש"א 992/04 כי המערער קיבל ממנו משכורת, ולא קיבל תמלוגים מן החברה. צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי בעדות זו, שנשמעה במסגרת סכסוך כספי משמעותי בין המערער לבין מר מימון, אין די כדי לבסס טענת המערער בדבר קיום יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה. הנה כי כן, על פני הדברים לא הוכח מעמדו של המערער כ"עובד" החברה. 13. ויתרה מכך. המערער הגיש לתיק בית הדין מכתב נושא תאריך 23.3.04 בו הוא מודיע על התפטרותו שתיכנס לתוקף ביום 30.4.04. כמו כן, בתעודת עובד ציבור שהוגשה לתיק מצוין כי ביום 19.9.04 התקבל דין וחשבון שנתי מן המערער, בו הוא מצהיר על מעמדו כשכיר בחברה בתקופה שמחודש ינואר 2003 ועד אפריל 2004; על היותו מובטל בחודש מאי 2004 ועל כך שבתקופה שמיום 13.6.04 ועד ליום 14.9.04 היה "נפגע תאונת עבודה". הנה כי כן, על פי גרסת המערער עצמו, ביום 13.6.04 כבר לא היה עובד החברה. 14. נוסיף עוד על האמור, כי הקושי להבחין בין מעמדו של המערער כבעלים של החברה לבין תפקידו הנטען כ"עובד", בא לידי ביטוי מובהק בהתייחסויות השונות שלו לנסיבות פגישתו עם נציגי חברת סולל בונה ביום התאונה הנטענת. בעוד שבמסמכים שהוגשו בערעור ובתצהיר עדות ראשית שהגיש המערער לבית הדין האזורי נטען, כי המערער התבקש להיפגש עם סולל בונה על ידי רעייתו, הגב' דרור, שהיא בעלת מניות בחברה, הגב' דרור עצמה לא ידעה בחקירתה להשיב לשאלה באיזה עניין התקיימה הפגישה. בקשר לפגישה העיד המערער בבית הדין האזורי כי ניהל משא ומתן ארוך עם חברת סולל בונה, וכי הוא נדרש על ידה לעבוד כעצמאי ולנהל מפעל משותף לשתי החברות. כאמור, המערער לא הבהיר כיצד זה ניהל מו"מ באופן אישי "גב אל גב" עם סולל בונה כ"עובד" החברה, לאחר שהתפטר ממנה. לא למותר הוא להוסיף כי בדיון "קדם ערעור" טען המערער, כי החברה ניהלה עם סולל בונה משא ומתן במשך כשנתיים ו"לא היה מקום "לזרוק" את הכל לפח". לטענתו, במשך תקופת ההודעה המוקדמת התקשר למערער מר מימון וביקש ממנו "ללכת לסולל בונה וכך עשיתי וזה מה שקרה". אלא שתקופת ההודעה המוקדמת שנתן המערער לחברה הסתיימה ביום 30.4.04. 15. הנה כי כן, המערער לא הוכיח כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה במועד כלשהו, לא כל שכן, לא עלה בידו להוכיח היותו עובד החברה במועד התאונה הנטענת, שאירעה ביום 13.6.04, למעלה מחודש לאחר ש"התפטרותו" נכנסה לתוקפה. 16. סוף דבר בדין נדחתה תביעתו של המערער לדמי פגיעה, בהעדר יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה. למען הסר ספק, לא נטען במסגרת הדיון כי התקיים במערער הנדרש על מנת להכיר בו כעצמאי. הערעור נדחה. אין צו להוצאות.דיני חברותחברה משפחתיתיחסי עובד מעביד