מחיקת התביעה על הסף

הלכה פסוקה היא כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף, קל וחומר לדחותה, רק במקרים בהם ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את בתביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות מירבית, וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. חובת הזהירות הנ"ל מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בדחייה על הסף, היוצרת מטבעה ככלל מעשה בית דין [ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ וההפניות שם; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, בעמ' 174 - 175]. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקה על הסף: 1. בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט מרדכי בן חיים), בת.א. 153297/09, מיום 13.01.11, שהורה על דחיית התביעה שהגישו המערערים כנגד המשיב, על הסף, בטרם דיון לגופו של עניין. 2. ראשיתה של הפרשה בהתקשרות של המערערים, בני זוג ישראליים שהתגוררו בארה"ב עם חברת Global Ocean Fright, Inc (להלן: "גלובל") בארה"ב, לצורך משלוח מטען שלהם ארצה. אין חולק כי המערערים שילמו לגלובל על פי דרישתה סך כולל של 5,700 $, כאשר סכום זה כולל את כל הוצאות משלוח המטען שלהם עד הגיעו אליהם ארצה. גלובל הודיעה למערערים בדוא"ל כי שחרור המטען ייעשה בישראל באמצעות המשיב - מר יוסף דובר, הוא "הנתבע 2". 3. על פי המפורט באריכות בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 18.03.09 (כתב התביעה המקורי הוגש ביום 25.01.09 במסגרתו עתרו המערערים לשחרור המטען, כאשר לאחר שהמטען שוחרר תוקנו הסעדים הנתבעים), הגעת המטען לישראל התעכבה תחילה בשל תאונה שהייתה לאוניה בדרכה ארצה, והמטען הגיע רק ביום 05.11.08, במקום להגיע במועד המתוכנן ביום 08.10.08. עיכובים רבים נוספים חלו בשחרור המטען, כאשר לטענת המערערים, המשיב, ששימש כשלוחה של גלובל, דרש מהם תשלומים נוספים כנגד הטיפול שלו בשחרור המטען. לאחר עיכוב של למעלה משלושה חודשים, כאשר המערערים חזרו והתלוננו בפני המשיב על העיכוב הבלתי סביר בקבלת המטען, והוסיפו וטענו שמדובר במטען רגיש ומאוד חשוב להם, שכלל בין השאר פריטים ומזכרות של בתם, שנהרגה באסון ערד, ולאחר ששילמו למשיב סכום נוסף לפי דרישתו כדי לקבל סוף סוף את המטען - התנה המשיב את שחרור המטען בחתימתם על כתב ויתור, לפיו הם מוותרים על כל טענה שעלולה להיות להם כלפיו, וטען שאם לא יחתמו - לא ישוחרר המטען, ואף יוחזר לארה"ב. כך, ביום 07.01.09 חתם מערער 1 - לטענתו בלית כל ברירה - על כתב הויתור לשם שחרור המטען (להלן: "כתב הויתור"), וכאשר גם לאחר שנחתם כתב הויתור, והוא נדרש לשלם סכום נוסף - התעכב שחרור המטען, אשר שוחרר בסופו של דבר רק ביום 26.01.09. 4. בכתב התביעה שהגישו המערערים נגד המשיב, נגד גלובל ונגד חברת צים שירותי ספנות משולבים בע"מ (להלן: "צים"), הם תבעו מכל אחת מהנתבעות, ביחד ולחוד, את נזקיהם. יצוין כי, לאחר שהתביעה נגד המשיב נדחתה על הסף, בהתאם להחלטה נשוא הערעור, התביעה כנגד גלובל נמחקה לאחר שלא הצליחו לאתרה ולבצע מסירה, והתביעה נגד צים הועברה, בשל העדר סמכות מקומית, להמשך הדיון בבית המשפט בחיפה. 5. טענתם העיקרית של המערערים בכתב התביעה הייתה כי הם חתמו על כתב הויתור בלית ברירה, תחת לחץ וכפיה, מחשש שאם לא יעשו כן, הם עלולים לאבד את המטען שיוחזר לארה"ב. 6. בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא ביום 15.04.10, לאחר שהמשיב הגיש ביום 01.12.09 "בקשה למחיקת ו/או דחיית התביעה על הסף", הן בטענת מניעות לאור קיומו של כתב הויתור, הן בטענה של העדר עילה, והן בטענה כי הנתבע 2 כפי שהוגדר בכתב התביעה - "יוסף דובר - ישרדם-דמקו בע"מ" - אינו אישיות משפטית, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית, כדלקמן: "מקובלת עלינו הצעת בית המשפט לפיה בית המשפט לא ידון בבקשה לסילוק על הסף שהוגשה אך זכותו של הנתבע 2 לעמוד על טענותיו בדבר ויתור התובעים תעמוד בעינה והוא יהיה רשאי להוכיחה במסגרת הדיון בתביעה וגם לטעון לגביה בסיכומים. כמו כן מוסכם עלינו כי היה ובית המשפט ידחה את התביעה נגד הנתבע מס' 1 [הצדדים אישרו בעת הדיון בערעור כי מדובר בטעות דפוס והכוונה לנתבע 2 - ההערה שלי - ר.ל.ש.] בין היתר על יסוד קיומו של כתב ויתור, ישלמו התובעים לנתבעת 2 את הוצאות הבקשה בסך 15,000 ₪ וזאת בנוסף לכל חיוב שיושת עליהם במסגרת פסק הדין". בעקבות זאת ניתנה החלטת בית המשפט שאישרה את ההסכמה הדיונית, כדלקמן: "החלטה הנתבע מס' 2 יוסף דובר יגיש כתב הגנה בתוך 30 יום מהיום. לבקשת התובעים, ניתן להם פרק זמן של 60 יום כדי להודיע לבית המשפט אם בדעתם למחוק את הנתבעת מס' 1 מכתב התביעה ו/או להגיש בקשה לצורך תיקון כתב התביעה באופן שבמקום אותה נתבעת יצורפו האורגנים שלה ככל שב"כ התובעים ימצא כי מתקיימת עילת תביעה נגדם. כמו כן אני מאשר את ההסכמה הדיונית שבין התובעים מזה והנתבע מס' 2 מזה בדבר הבקשה לסילוק על הסף". 7. משום מה, על אף האמור, ובאופן די תמוה, בהתעלם מהסכמה זו שקיבלה תוקף של החלטה, נדרש ביהמ"ש לדון "בבקשה מתוקנת" לדחייה על הסף, שהוגשה על ידי ב"כ המשיב, שחזר והגיש כחודש לאחר הדיון הנ"ל, ביום 16.05.10, בקשה חדשה בה חזר על כל טענתיו כפי שהועלו בבקשה הראשונה. אומנם איש מהצדדים לא העלה טענה לקיומה של ההסכמה הדיונית באותו שלב (המערערים העלו טענה זו במסגרת ערעורם), וגם מעיני בית משפט קמא נעלמה ההסכמה הנ"ל, אך אני סבורה שדי בקיומה של הסכמה דיונית ברורה שקיבלה תוקף של החלטה, כדי שלא לדון בבקשה הנוספת, ובוודאי שלא לדחות את התביעה על הסף ! וכך קרה שביום 04.11.10 התנהל דיון לגופה של הבקשה לדחיית התביעה על הסף, במסגרתו נחקר המשיב, כשבסופו של יום נעתר בית המשפט לבקשה ודחה את התביעה על הסף, וזאת בעיקר בהתבסס על קיומו של כתב הויתור, ובהתבסס על כך ש"לא ניתנה הודעה כלשהי בדבר ביטול ההסכם" (כשהכוונה לכתב הויתור). 8. לטעמי, די היה בהסכמה הדיונית שהופרה, כדי לקבל את הערעור, לבטל את הדחייה על הסף, ולהחזיר התיק לבית משפט קמא לשמיעת כל ראיות הצדדים ולדיון בתובענה לגופה. 9. מעבר לדרוש יצויין, כי גם לגופו של עניין לא היה מקום לדחיית התביעה "על הסף". אומנם המערערים חתמו כאמור על כתב ויתור לפיו ויתרו לכאורה על כל תביעה כנגד המשיב, ומסמך זה נחתם בנוכחות באת כוחם. ואולם, בפי המערערים טענות כבדות משקל לגבי הנסיבות בהם נאלצו לחתום על כתב הויתור, עליו חתמו שעה שהופעל עליהם לחץ, כאשר לא נותרה להם ברירה. כך, יש למערערים, לטענתם, ראיות להוכחת עילת תביעה אישית כנגד מר יוסף דובר. 10. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף, קל וחומר לדחותה, רק במקרים בהם ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את בתביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות מירבית, וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. חובת הזהירות הנ"ל מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בדחייה על הסף, היוצרת מטבעה ככלל מעשה בית דין [ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ ( 04.06.04), וההפניות שם; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, בעמ' 174 - 175]. 11. אומנם במקרה דנן אכן חתם המערער 1 על כתב ויתור, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי התביעה לגופה, למערערים טענות שאין להתעלם מהן בכל הנוגע לנסיבות החתימה על כתב הויתור ואינני סבורה כי היה מקום לדחות התביעה על הסף מבלי לבחון טענות אלה לגופן, כאשר בית משפט קמא קבע בגוף ההחלטה כי המשיב אכן התנה את מתן שירותיו - דהיינו, שיחרור המטען - בתשלום כספים על ידי המערערים, ואכן איים שאם לא יקבל את הכספים שדרש יוחזר המטען לארה"ב, וסיכם בית המשפט וקבע: "ובכך הפעיל על המשיב [המערער - ר.ל.ש.] לחץ של ממש" (פסקה 10 לפסק הדין). 12. זאת ועוד, כאשר מדובר בטענה של ביטול מחמת כפייה קובע סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה" (הדגשות שלי - ר.ל.ש). בית משפט קמא קבע אומנם כי לא ניתנה במקרה דנן הודעת ביטול, אולם בכתב התביעה, שהוגש כבר ביום 25.01.09 - יום לפני ששוחרר המטען לידי המערערים ביום 26.01.09 - שהוא לכאורה המועד בו פסקה הכפייה - טענו המערערים כי כתב הויתור נחתם בעקבות לחץ וכפיה מצד המשיב, כאשר יש לבחון אם בנסיבות העניין לא ניתן לראות בכך "הודעת ביטול" תוך זמן סביר, כאשר נפסק כבר כי הכפייה נפסקת רק כאשר המטען משוחרר (ע"א 650/73 לוי נ' "איריני", פ"ד כח(1)505, 510; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, בעמ' 266 - 267). 13. זאת ועוד, בודאי שלא היה מקום לקביעת בית המשפט כי דין התביעה להידחות שכן טענת הכפייה לא פורטה בתצהיר, ובלשון בית המשפט: "מעבר לעובדה כי טענת העושק והכפייה נטענה בעלמא, לא פורטה כדבעי ולא נתמכה בתצהיר..." (סעיף 9 לפסה"ד), שהרי בשלב זה של ההליך לא היה עדיין מקום להגיש תצהיר לגופו של עניין, ולא היה מקום להתבסס על כך בדחיית התביעה על הסף. 14. באשר לשאלת קיומה של עילת תביעה אישית כנגד מר יוסף דובר ולזהות "נתבע 2" - גם בענין זה אני סבורה שבכל מקרה לא היה מקום לדחיית התביעה על הסף ללא שמיעת ראיות. אומנם בהקשר זה כתב התביעה לא תוקן, ואולם המערערים הבהירו כבר בתגובתם לבקשה הראשונה לדחייה על הסף, וכן בדיון עצמו, כי המשיב, מר יוסף דובר, נתבע באופן אישי. משטענו כך, היה מקום לאפשר להם להוכיח זאת. למעשה בית משפט קמא לא בחן טענה זו לגופה, שכן סבר כי די בקיומו של כתב הויתור לשם דחיית התביעה על הסף, וכלשונו: "טענה זו, אף אם אקבלה כמוכחת, אין בה כדי להעלות או להוריד, שכן כפי שציינתי לעיל, המשיבים פטרו את המבקש ואת החברה מאחריות כלשהי וויתרו על כל תביעה כנגד מי מהם, ועל כן אף דין טענתם בעניין זה להדחות". לא אחת נפסק כי בנוסף לאחריות שניתן להטיל על חברה, קיימת אפשרות, בנסיבות מסוימות, להטיל גם אחריות אישית על בעל מניות ו/או נושא משרה מכוח תורת האורגנים, וללא קשר להרמת מסך או לאחריות החברה. זאת, מכוח עילות לפי דיני החברות, הכופפים את מקבלי ההחלטות בחברה להסדרי דין שונים, כמו חובות אמון, כך שבמקרה של הפרה של אותם ההסדרים ניתן לתבוע, או מכוח עילות לפי הדין הכללי, כמו חוזים ונזיקין [א' חביב-סגל דיני חברות (תשס"ז) (להלן: "דיני חברות"), בעמ' 341 - 342]. בתוך כך, ניתן לבסס חובה אישית על נושא משרה כלפי צדדים שלישיים שעימם התקשו בשם החברה על יסוד חובת תום הלב [דיני חברות, בעמ' 343; ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2)713; ע"א 10582/02 ישראל בו אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ ( 16.10.05)].כך גם ניתן לבסס חובה כאמור על עוולות מדיני הנזיקין, כמו תרמית, הטעיה, רשלנות וכדומה, שכן הפעילות בשם החברה אינה פוטרת את נושא המשרה מהחובות הכלליות על פי דין [דיני חברות, בעמ' 343-344]. סוף דבר 15. לאור כל האמור, ובמיוחד לאור ההסכמה הדיונית שהייתה בין הצדדים והמדברת בעד עצמה - דין הערעור להתקבל. לפיכך הנני קובעת כי פסק דינו של בית משפט קמא בטל. התיק יוחזר לבית המשפט לקבלת כל ראיות הצדדים ולדיון בתובענה לגופה. הנני מחייבת את המשיב - יוסף דובר - לשלם למערערים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. הפיקדון שהפקידו המערערים יוחזר להם, על פירותיו, באמצעות ב"כ. מחיקת תביעה / הליך