קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת חייב מתיק הוצאה לפועל: ביום 24.2.2008 הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה למתן פסק דין הצהרתי. המבקש ביקש מבית המשפט להצהיר כי: ששמו של המבקש כחייב יימחק מתיק ההוצל"פ שמספרו 7-96-20416-03, המתנהל בלשכת ההוצל"פ בירושלים. שהחלטת ראש ההוצל"פ פוני שניתנה ביום 23.6.1997 בטלה ככול שהיא נוגעת למבקש. שבית המשפט יצהיר שלמבקש אין קשר לחוב שיש למשיב הפורמאלי (להלן: "העובד") וכי על המשיב להיפרע מהעובד בלבד ולא לפנות אל המבקש כדי להיפרע מן החוב הנקוב בפסק הדין. רקע עובדתי: המבקש היה המחזיק של מתחם תחנת הדלק אורנים בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו. במתחם זה פעלה מאפיית "אושרת" (להלן: "המאפייה") שהייתה בבעלותו של המבקש יחד עם שותף נוסף. למשיב הפורמאלי (להלן: "העובד") שעבד במאפייה היה חוב כספי כלפי המשיב. ביום 23.6.1997 התייצבו בלשכת ההוצל"פ, בפני ראש ההוצל"פ דאז, הרשם פוני, המבקש, העובד ובא כוחו של המשיב, עו"ד דכוור (להלן: "עו"ד דכוור"). השלושה חתמו על הסדר לפיו המבקש התחייב להעביר לידי עו"ד דכוור בכל חודש תשלום בסך של 1000 ₪ ממשכורתו של העובד עד לסילוק סופי של מלוא החוב כפי שמופיע בתיק ההוצל"פ. בהסכם נרשם שהתחייבותו של המבקש עומדת עד לפירעון מלא של החוב, ללא כל קשר להמשך עבודתו של העובד אצלו. כמו כן נרשם בהסכם כי אם המבקש לא יעמוד בתשלומים, הוא יצורף אוטומטית כחייב נוסף בתיק לגבי מלוא סכום החוב. ראש ההוצל"פ נתן להסדר זה תוקף של החלטה, לבקשת הצדדים. טענות המבקש בסיכומיו: המבקש טוען כי בעת עריכת ההסכם והחתימה עליו בלשכת ההוצל"פ, ביום 23.6.1997 התייצב לדיון כאשר הוא אינו מיוצג על ידי עורך דין. בחותמו על ההסדר הסכים המבקש להפחית ממשכורתו של העובד סך של 1000 ₪ מידי חודש על מנת לסייע למשיב לגבות את החוב מהעובד. המבקש סבר בתום לב כי הסדר זה מותנה ותקף רק כל עוד העובד עובד אצלו, ועל כן הוא נתן הסכמתו להסדר. כמו כן, המבקש מציין שחתם על ההסדר מבלי לקרוא את תוכנו כשהוא אינו רואה היטב בלא משקפי הראייה שלו, כאשר הוא אינו מיוצג על ידי עו"ד ושראש ההוצל"פ לא הסביר לו את מהות ההסדר והיקף התחייבותו. המבקש מציין כי לא הבין שההסדר מחייב אותו להמשיך ולשלם למשיב מידי חודש גם לאחר עזיבתו של העובד את מקום העבודה. אם היה מבין את מהות ההסדר כלל לא היה מסכים לחיובו בנוסף לחיוב העובד. שכן, ההחלטה הופכת אותו לחייב באופן אישי ומרחיבה יתר על המידה את חבותו מקום שאינה קיימת כלל. הוא מדגיש שרק בדיעבד הסתבר לו שההסדר שהתקבל ביום הדיון כלל את חיובו האישי ואת צירופו כחייב בתיק. בעניין זה מדגיש המבקש שמעולם לא היה חייב למשיב כספים וכלל לא היה לו קשר אליו פרט לקשר העקיף שנבע מחובו של העובד אליו. כמו כן מציין המבקש שבהתאם להחלטה שהתקבלה בפני ראש ההוצל"פ, הוא העביר למשיב במשך 7 חודשים סך של 1000 ₪, סך הכל 7000 ₪. כעבור 7 חודשים עזב העובד את עבודתו אצל המבקש ועקבותיו נעלמו. מיד לכשעזב העובד הודיע המבקש לעו"ד דכוור על עזיבתו. בנוסף מתוך רצון כן לסייע, המבקש אמר למשיב כי ישנם כספים אצל חברת הביטוח המיועדים לתשלום פיצויי הפיטורין של העובד ומהם ניתן להיפרע, והמליץ שב"כ המשיב יפעל לעיקולם. טענות המשיב בסיכומיו: המשיב סובר שעומדת לו טענת התיישנות שכן עילת התביעה התגבשה עם צירופו של המבקש כחייב בתיק ההוצל"פ לפי החלטת רשם ההוצל"פ, או לכל המאוחר לאחר שסירב לקבל את האזהרה ביום 19.1.1999, שהיא כדין מסירה לחייב. המרצת הפתיחה הוגשה ביום 28.12.2008 לאחר שחלפו 11.5 שנים מיום החתימה על ההסכם ו-10 שנים וחודש מיום צירופו של המבקש כחייב בתיק ההוצל"פ ו- 9 שנים ו-11 חודשים מיום שסרב המבקש לקבל לידיו את האזהרה בתיק ההוצל"פ, כך שבכל מסכת עובדתית התיישנה העתירה של המבקש. המשיב מציין שהמבקש הגיע לדיון בפני רשם ההוצל"פ רק לאחר שלא מילא אחר צווי העיקול שהוטלו על משכורות העובד ובשל היותו המחזיק של אותן משכורות. לכן סביר היה שיחתום על אותו הסכם ויתחייב לפרוע את החוב. גם מעדותו של עו"ד דכוור עלה שהמבקש התחייב לשאת בפירעון החוב של העובד מאחר ומעל ראשו ריחפה חרב חיוב אישי לאחר שלא כיבד את צווי העיקול. כמו כן חזקה על אדם שהוא יודע על מה הוא חותם, בפרט כאשר מדובר במסמך הנחתם בפני רשם ההוצל"פ, אשר עמד בחובותיו ודאג לכך שהמבקש יבין את תוכן ההסכם עליו הוא חותם, ואשר קיבל תוקף של החלטה. מעבר לאמור, סובר המשיב שאין לקבל את טענת המבקש להעדר היגיון כלכלי מבחינתו בחתימתו של ההסדר. שכן על אף שהעובד הוא שהתפטר, המבקש שילם פיצויים כשלא היה מחויב לעשות כן לפי החוק. נראה שגם בשעת עריכת הסדר בפני הרשם ההוצל"פ ידע המבקש שבכוונתו לשלם לעובד פיצויים אף אם יתפטר, אזי לא ניתן לומר שהחתימה על ההסכם משולל היגיון כלכלי שכן החוב עמד על 17,000 ₪ בעוד שסכום הפיצויים לאור הוותק של העובד עמד על סכום דומה לזה. מעבר לאמור, טוען המשיב שהמבקש מבקש סעד של הצהרה על מחיקת שמו מתיק ההוצל"פ, ביטול החלטת ראש ההוצל"פ מיום 23.6.1997, והצהרה על כך שאין לו קשר לחוב, סעדים שאינם סעדים הצהרתיים. אשר על כן אין בקשה זו ראויה להידון במסגרת המרצת פתיחה, שכן היא אינה עומדת בתנאים הקבועים בתקנות 249 ו-253 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א"). לטענת המשיב, מקומם של סעדים אלו הוא בערעור על החלטת רשם ההוצל"פ שלא הוגשה בזמנה, וכעת המבקש מנסה להשתמש בהליך דנן כתחליף לערעור שהיה עליו להגיש לפני למעלה מ-10 שנים. כמו כן, מוסיף המשיב שדין המרצה הפתיחה להידחות לגופה, שכן המבקש לא צרף להמרצת הפתיחה תצהירים לתמיכה בעובדות, כנדרש בתקסד"א. כן סובר המשיב שגם במסגרת עדותו של המבקש הוא נתגלה כבלתי אמין. כמו כן טוען המשיב שהכלל הוא שיש לפרש חוזה לפי לשונו וכל ניסיון לטעון שהאמור בחוזה אינו מבטא את אומד דעת הצדדים או שלשון החוזה לא ברורה ומשתמעת לשתי פנים אינו נכון במקרה זה. לפי הפסיקה המבחן לאומד דעתם של הצדדים המאפשר סטייה מלשון החוזה הינו מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, וייעשה בו שימוש רק במקום שלא עלה בידי בית המשפט להתחקות אחר כוונת הצדדים מלשון החוזה, שלא כבמקרה דנן. אשר על כן סובר המשיב שיש לדחות את המרצת הפתיחה, לחייב את המבקש בהוצאות הבקשה ולהורות על המשך ההליכים בלשכת ההוצל"פ. דיון והכרעה: בהסכם התשלומים שנחתם ביום 23.6.1997 בפני הרשם פוני ראש ההוצל"פ נאמר: " 1. מר רנה חגג (המבקש - ד.פ.)...מתחייב בזאת בהתחייבות בלתי חוזרת להעביר לידי בכ' הזוכה עו"ד דכוור, תשלומים חודשיים בסך 1000 ₪ כ"א ממשכרותו של החייב (העובד - ד.פ.) החל מיום 5.7.97 ובכל 5 לכל חודש שלאחריו, עד לסילוק סופי של מלוא החוב כפי שמופיע בתיק ההוצל"פ. .... 3. התחייבותו של המעסיק (המבקש - ד.פ.) עומדת עד לפרעון מלא של החוב, ללא כל קשר להמשך עבודתו של החייב אצל המעסיק. .... 5. במידה והמעסיק לא יעמוד בתשלומים, יצורף אוטומטית כחייב נוסף בתיק לגבי מלוא סכום החוב. 6. הצדדים מבקשים לתת להסדר הנ"ל תוקף של החלטה". על הסכם זה שקיבל תוקף של החלטה בהוצל"פ חתמו המבקש, העובד ועורך דינו של המשיב, עו"ד דכוואר. המבקש הגיש לבית משפט זה את בקשתו בדרך של המרצת פתיחה, וביקש מבית המשפט סעד הצהרתי לפיו יוצהר כי המבקש איננו חייב בתיק ההוצל"פ שמספרו 7-96-20416-03, המתנהל בלשכת ההוצל"פ בירושלים ויימחק שמו כחייב מתיק הוצל"פ זה, וכן יוצהר שהחלטתו של ראש ההוצל"פ פוני שניתנה ביום 23.6.1997 בטלה ככול שהיא נוגעת למבקש. תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעות כי: תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה. גורן בספרו מפרט מהם התנאים לבקשת סעד הצהרתי: "תובע עשוי לזכות בפסק דין הצהרתי בהתקיים שני תנאיים מצטברים אלה: האחד בהוכיחו כי קנויה לו זכות או כי נתקיים "מצב" שעליו הוא מבקש להצהיר. והאחר, בהוכיחו "כי מן הראוי ל'שריין' אותה זכות." (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, עמ' 504) מן האמור עולה שסעד הצהרתי הינו סעד שניתן לתובע אשר הוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון - הוכיח שבידו זכות מסוימת או מצב מסוים המצדיקים כי תינתן לו ההצהרה המבוקשת. השני - שהוכיח שמן הראוי לשריין את אותה זכות או את אותו מצב על ידי מתן פסק דין אשר ישתיק כפירה והכחשה של זכות זו שלו בעתיד, וזאת עקב מעשה בית דין שייווצר על ידי פסק הדין ההצהרתי שניתן. במקרה דנן מבקש המבקש כי יוצהר שהוא איננו חייב בתיק ההוצל"פ. אולם נראה כי בקשתו לקבל פסק דין הצהרתי אינה המסלול הנכון במקרה דנן. שכן היותו של המבקש חייב בתיק ההוצל"פ הנדון נקבע הסדר בין הצדדים לו נתן ראש ההוצל"פ תוקף של החלטה ביום 23.6.1997. מחיקתו של המבקש כחייב מתיק ההוצל"פ אינה מהווה זכות קנויה שלו, ואין הוא יכול לבקש מבית משפט זה או אחר להצהיר על זכותו. נראה על כן כי במקרה דנן הצעד הראוי בו היה המבקש צריך לנקוט הוא להגיש ערעור על החלטת הרשם. ערעור שכזה לא הוגש וגם המועד להגשתו חלף מזה זמן רב. אף אם המבקש יטען כי בעת החתימה לא היה מיוצג על ידי עורך דין וכי הוא לא הבין את משמעות ההסדר עליו חתם בפני ראש ההוצל"פ, הרי שבעת קבלת הצו הראשון שנשלח אליו מלשכת ההוצל"פ היה המבקש צריך לפנות להוצל"פ ולברר במה דברים אמורים, ולמצער להגיש ערעור על החלטה הרשם במועד זה. מעבר לאמור, אף אם נראה את ההסדר עליו חתמו הצדדים כהסדר חוזי, הרי שגם טענות מתחום העילות החוזיות, אותן יכול, לכאורה, המבקש לטעון לא תוכלנה להתקבל עתה שכן ההסדר בין הצדדים נדון ונחתם בשנת 1997, וחלפו למעלה מ- 13 שנים ממועד החתימה עליו. אציין שאף ממועד קבלת הצו הראשון אותו קיבל המבקש מלשכת ההוצל"פ כבר חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. אשר על כן אין מנוס מלדחות את תביעתו של המבקש. עם זאת אדגיש כי על לשכת ההוצל"פ לעשות כל אשר לאל ידה על מנת לגבות את החוב מהעובד, היינו החייב הממשי בחוב בתיק ההוצל"פ הנדון, ורק אם מאמצים אלו יעלו חרס יש לפנות לגביית החוב מידיו של המבקש. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. הוצאה לפועל