מחלת מקצוע כתאונת דרכים

האם מחלת מקצוע של אדם שהפעיל ציוד מכני כבד תוכר כתאונת דרכים ? קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלת מקצוע כתאונת דרכים: 1. התובע, מפעיל ציוד מכני כבד, הועסק ע"י הנתבעת מס' 1, נחלת מושבי הגליל, אגודה חקלאית שיתופית לעיבוד אדמות החולה בע"מ (להלן: הנתבעת), בהפעלת ציוד כבד שכלל טרקטורים וקומביינים שבבעלות הנתבעת. עבודה זו ביצע עבור הנתבעת החל משנת 1975 ועד 1979. בשנת 1978 החל התובע לסבול מכאבים חזקים והפרעות בתנועה ובתחושה בשתי ידיו ובפרקי העצמות בזרועותיו, וכך בעקבות בדיקות רפואיות נקבע כי כתוצאה "מחשיפתו הממושכת של התובע לויברציות ורעידות תמידיות, הכרוכות בהפעלת הציוד הכבד הנ"ל, משך מספר שנים, נגרם נזק חמור לפרקי העצמות ולעצבים בשתי ידיו" (סעיף 5 לתובענה). לפיכך, מאחר ולטענתו כל הציוד הכבד שנהג התובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת מהווה "כלי רכב", כמוגדר בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן - החוק הנ"ל), והואיל והנתבעת מס' 2- ביטוח חקלאי אגודה שתופית הדדית בע"מ (להלן - חברת הביטוח) הינה המבטחת של כל הציוד הכבד שעליו עבד התובע, ומכיוון שנטען, שהנזק שנגרם לתובע הינו נזק שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הנ"ל, עתר התובע בתובענה דנן לחייב המעבידה - הנתבעת מס' 1, וכן את חברת הביטוח נתבעת מס' 2, לפצותו על כל נזקיו והפסדיו עקב מצבו הגופני שנגרם כתוצאה מנהיגתו בכלי הרכב שבבעלות הנתבעת מס' 1. 2. לאור כל זאת, ומאחר ומדובר בנזק הדרגתי שהתפתח מאז שנת 1975, וזאת עוד לפני תחולת החוק הנ"ל, ומכיוון ולטענת הנתבעים לא עסקינן כלל ב"תאונת דרכים" כהגדרת החוק הנ"ל, עותרים הנתבעים בבקשה זו למחוק, או לדחות על הסף, את תביעת התובע, שעילתה, כאמור, נעוצה רק בחוק הנ"ל. אולם על-מנת לאפשר דיון בהמרצה זו, ללא שמיעת כל ראיות, אלא רק על-פי התובענה ונספחיה, הוסכם על דעת ב"כ הצדדים כי בשלב זה תוכרע רק הסוגיה האם יש בכלל מקום לעתור, לאור העובדות שבהן מדובר, לפצות התובע בהסתמך על הוראות החוק הנ"ל, והאם מסכת העובדות ועילת התובענה עולות בקנה אחד עם החוק הנ"ל. סעיף 1 לחוק הנ"ל קובע במסגרת ההגדרות כי "תאונת דרכים" מהווה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שמוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו", כאשר בכל מקרה נקבע בסעיף 2 לחוק הנ"ל כי "המשתמש ברכב מנועי חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב" (סעיף 2(א)), בעוד שגם אם "היה השימוש ברכב על פי היתר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש" (סעיף 2(ב)). חוות הדעת הרפואית של ד"ר דניאל רייס, שבגינה הוגשה התובענה, מצביעה על כך שעסקינן בהתפתחות הדרגתית שבעקבותיה חש התובע "באופן הדרגתי כאבים במרפקיו וכעבור זמן החל לסבול מכאבים וחולשה בכפות ידיו. ממסמכיו יש ללמוד שפיתח שינויים ארטרוטיים במרפקיו כתוצאה מעבודתו ובתור סיבוך של הארטרוזיס נגרם נזק דו צדדי לעצבים האולנאריים". (חוות דעתו של ד"ר רייס). זאת ועוד, מסקנתו של ד"ר רייס הינה, איפוא, כי "עקב מחלה מקצועית בשני מרפקיו נגרם ארטרוזיס בולט במרפקים אלה אשר גורם להגבלת התנועות וכאבים בעת ההפעלה". 3. כאמור, נטען שמצבו הגופני של התובע והפגיעה בידיו ובפרקי העצמות הינה תולדה של עבודתו בכלי רכב כבדים, לאורך תקופה ממושכת. כלומר, לא עקב אירוע חד פעמי, אלא כתוצאה מהצטברות של פגיעות זעירות ומצטברות (מיקרוטראומות), שהביאו בסופו של דבר למצבו הנוכחי. לפיכך יש לתת הדעת לשאלה העקרונית והמהותית בענין זה והיא, הם מכלול עובדות אלה מהוות עילת תביעה מכח החוק הנ"ל. בדרך כלל, תאונה הינה אירוע פתאומי שלא נגרם בכוונה ושלא צפו מראש ושגרם לנזק או לפגיעה (ראה גם ע"א 414/66 פישביין נ' דגלס ויקטור פול ואח' בעמ' 458 וכן ע"א 710/75 מנוע ת"א-יפו הנדסה כללית ותכנון בע"מ נ' קונפידנציה בע"מ בעמ' 55). לכן המבחן העיקרי להיותו של אירוע "תאונה" היא הפתאומיות של מקרה מסוים שניתן לאתרו, בדרך כלל, בזמן, דהיינו אפשר לקבוע מתי ובאיזה מקום אירע. אולם יחד עם זאת אפשר ובמקום אירוע פתאומי אחד, שניתן לגביו לקבוע בדיוק את הזמן והמקום שבו אירע, יכול שתהיה סדרה של אירועים שבכל אחד מהם מתקיים אמנם תנאי הפתאומיות, אך רק בהצטברותם באה התוצאה הסופית. לסוגיה זו של המיקרוטראומות נזקקים בדרך כלל בתביעות עקב פגיעות מצטברות ומתמשכות במהלך עבודה, כמו למשל, רעש, ריח, אבק, חומרים כימיים, וכדומה, כשהבעיה הינה האם יש לראות הפגיעה בגדר של תאונת עבודה, או מחלה מקצועית (לענין ההבדל בין תאונת עבודה ומחלת מקצוע ראה גם סעיף 35לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח- 1968). מכל מקום, המבחן בדרך כלל לגבי אבחנה בין תאונה ומחלה מקצועית תלוי במשך הזמן שבו מתפתח הנזק ובמספר האירועים שגרמו לנזק, אם כי עצם העובדה שאדם נפגע מספר רב של פגיעות אין בה בהכרח כדי לשלול מפגיעות אלה את היסוד של תאונה (ראה גם sons Burrel .seloage v). על כל פנים - There must, nevertheless come a time when the indefinite" Called accidents and the length of-number of so Time over which they occur take away the element of Roberts v) ".accident and substitute that of process .(dorothea slate quarries למעשה, קיים דמיון רב בהקשר לעובדות שהביאו בסופו של דבר למצבו הנוכחי של התובע, עבודה ממושכת והפעלה בכח של זרועותיו אגב הנהיגה בכלי הרכב הכבדים, לבין הממצאים העולים מ-עב"ל, 13/57 המוסד לביטוח לאומי נ' בקשי נאג', שבו אדם שעבד כגוזר עור בבית חרושת לנעלים עתר לתשלום גימלאות מהמוסד לביטוח לאומי, עקב פגיעה בזרועותיו כתוצאה מעבודה זו, אם כי, לדבריו, ייחס האירוע לכאב חזק שחש לפתע יום אחד בעת שגזר עור קשה, כשהספיק כבר לגזור עור זה במשך כשלוש שעות. אולם הרופא שהעיד מטעם התובע ציין כי מצא אצלו בפרק יד ימין דלקת גידים הנובעת משימוש ממושך בפרק היד ותנועות ממושכות יום יומיות והצטברות של אלפי תנועות כאשר לכל תנועה נוספת יש השפעת מה. וכך, עקב המאמץ המיוחד באותו יום חש לפתע בפגיעה בידו. על כל פנים, פגיעה כזו אי אפשר לקבל באופן פתאומי, אלא רק כתוצאה משימוש ממושך ביד. המחלוקת בענין זה היתה, איפוא, האם מדובר בתאונת עבודה לצורך החוק לביטוח לאומי, או במחלה מקצועית, שלא נמנתה על המחלות שפורטו בתקנות. כב' השופט שרשבסקי (כתוארו דאז), קבע כי "אם יכולים להוכיח שעבודתו של האיש הביאה פתאום לשינוי פיזיולוגי בגופו וכתוצאה ממנו הוא נהיה בלתי מסוגל לעבודה, יש לראות בך תאונת עבודה, מבלי להתחשב בכך שהמאורע הביא את התוצאה המזיקה רק מפני שהאיש היה חולה לפני כן, ויהא זה אפילו ממחלה שמוקדם או מאוחר היתה מביאה לאותה תוצאה" (עמ' 227). לכן "שאלת ההבחנה בין מחלת עבודה ותאונת עבודה מתעוררת רק אם לא יכולים להוכיח מאורע פתאומי ומיוחד בעת עבודתו של האיש שהביא לשינוי בגופו, וגרם לכך שהוא נהיה בלתי מסוגל לעבוד. אך אם יכולים להוכיח מאורע כזה, אין לשלול קיום תאונת עבודה, גם אם המאורע אירע כתוצאה מעבודתו הרגילה של האיש ויכול היה להיות מוכשר להביא לתוצאה המזיקה רק מפני שהיתה טמונה באיש מחלה, בין אם היא תוצאה של עבודתו או לא, ואפילו אם המאורע הביא רק להתפתחות נוספת של המחלה, וכתוצאה מכך הוא נהפך לבלתי מסוגל לעבודה" (עמ' 228). יחד עם זאת, יושם אל לב, כי במרוצת השנים נעשה נסיון לפרש בגמישות מה את המונח "תאונה", גם כאשר לא ניתן היה לקבוע את הזמן המדויק של כל תאונה ותאונה כשהיה מדובר במספר תאונות קטנות, והעיקר שאפשר לקבוע באופן סביר שכל תאונה קטנה שכזו אירעה תוך כדי העבודה, כאשר את הנזק הכולל שנגרם לנפגע אפשר לייחס לצירוף כל התאונות הקטנות. וכך נקבע בפסק-הדין motor co. Ltd fitzsimons v.ford] 15]. שם נקבע כי פועל שעבד ליד מכונה חשמלית שפעלה בקצב של 2800 סיבובים בדקה, וכעבור שנתיים של עבודה, קיבל שיתוק ביד שבה לחץ כל הזמן על המכונה, וזאת עקב הזעזועים שנגרמו על ידי סיבובי המכונה, זכאי לפיצויים מאחר והוכח כי כל זעזוע גרם להרס מסוים בתאי הדם שלו, עד שבמשך תקופה ארוכה הצטבר ההרס באופן שגרם למעצור רציני בזרימת הדם ביד. לכן לא היה כל צורך לקבוע את זמן קרות כל אחת מהתאונות הקטנות, כל עוד הוברר שהתאונות אירעו כולם תוך כדי עבודתו ושהיה קשר סיבתי בינן לבין הנזק שנגרם (ראה גם עב"ל 55/62 חנניה מלול נ' המוסד לביטוח לאומי וכן ספרו של השופט מנחם גולדברג - הביטוח הלאומי, עמ' 58 ואילך). 4. כפי שעולה מן המקובץ, ובנסיבות שבהן עסקינן בתובענה זו, יהיה זה סביר לומר שלתובע מחלה מקצועית שאפשר ותחילתה עוד בטרם החל לעבוד אצל הנתבעת, הואיל וגם מחוות דעתו של ד"ר רייס נראה בבירור שהתובע עובד כטרקטוריסט מאז שנת 1961, ובתור מפעיל ציוד כבד משנת 1973, כאשר אצל הנתבעת החל לעבוד רק בשנת 1975, ולמעשה גם ד"ר רייס קבע בחוות דעתו כי מדובר במחלה מקצועית, גם אם מחלה זו אינה מאוזכרת ברשימת המחלות המקצועיות המוכרות בחוק הביטוח הלאומי. אין חולק, איפוא, שהחוק בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975, לא חל כלל בהקשר למחלות מקצוע, גם אם מחלות אלה נגרמו עקב שימוש בכלי רכב, כמוגדר בחוק, כאשר ברי שמטרת החוק הנ"ל הינה קביעת אחריות מוחלטת והעדר הצורך בהוכחת אשם, אך זאת בתאונות דרכים ולא לגבי מחלות מקצוע. אולם גם אם ייאמר שיש לראות הנסיבות דנן באספקט של תאונת עבודה וכאירוע תאונתי, ולא מחלה מקצועית, אירוע שנגרם עקב שימוש בכלי רכב, הנכללים במסגרת החוק הנ"ל, משוכנעני שאין כל מקום לקבוע שהחוק הנ"ל חל גם על ארוע מתמשך או אירועים שנמשכו תקופה ארוכה שעיקרם מיקרוטראומות ושגרמו למצבו הנוכחי של התובע. אכן החוק הנ"ל מתייחס בהגדרת תאונת דרכים למילה "מאורע" אך אין בהכרח להסיק מכך שיש לראות זאת בפירוש דווקני של אירוע אחד בלשון יחיד, ותו לא, הואיל וחוק הפרשנות תשמ"א- 1981, קובע בסעיף 5"האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך", כאשר ברי כי "חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מינהל, אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת, לענין הנידון, ואם אין בענין הנידון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה. אולם על מילים וביטויים שבחיקוקים והוראות מינהל שניתנו לפני תחילת חוק זה, לא יחול סעיף 3א לא יוסיפו לחול ההגדרות שבסעיף 1 לפקודת הפרשנות" (סעיף 1), מה עוד ואין כל שוני בין סעיף 5 הנ"ל שבחוק הפרשנות לבין ההוראה המקבילה שהיתה בפקודת הפרשנות [נוסח חדש]. אולם יחד עם זאת, יושם אל לב, כי כפי שבזמנו בפקודת הפרשנות בהקשר לדברים בענין לשון יחיד ורבים היתה הנחייה, כי כל זאת "כשאין באותו חיקוק הוראה מפורשת אחרת, ואין בגוף הענין, או בהקשר, דבר שאינו מתיישב עם משמעות זו", מודגש במפורש בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, כי "מונח שהוגדר בחיקוק משמעו כהגדרתו והגדרה זו תחול גם על תקנות שהותקנו לפי אותו חיקוק, וכל צורה דיקדוקית הנגזרת מהמונח תתפרש לפי אותה משמעות, הכל אם אין הוראה אחרת לענין הנידון ואם אין בענין הנידון או בהקשרו, דבר שאינו מתיישב עם אותה הגדרה" (סעיף 2). לכן, בדרך כלל, לשון יחיד בחיקוק משמעו גם בלשון רבים, "מלבד אם אותו חיקוק מורה במפורש אחרת, או שגוף הענין, או הדבק הדברים אינו מתיישב עם פירוש כזה" (ע"א 240 66 הרשות לפיתוח החולה בע"מ נ' רפאל אזולאי בעמ' 862). מכל מקום, ברור כי "כדי לגלות אם משתמעת כוונה נוגדת יש, לדעתי, לעיין לא בצורת מילים מיוחדת, אלא במהותו ובמגמתו של דבר החקיקה בשלמותו", (תרגום דבריו של סיר מיכאל הוגן, זקן השופטים של הונג קונג בפסק הדין: ltd. V. A.g. of hong kong sin poh(.h.k) amalgamated. ראה בפסק-דין 30/75 ד"נ יוסף קובי נ' מדינת ישראל, בעמ' 788 ואילך). אמנם אין בחוק הנ"ל, כל הוראה מפורשת לפיה ניתן ללמוד שיש לקרוא המילה "אירוע" בלשון יחיד דווקא, או כי אינו חל על אירוע מתמשך, שאפשר וניתן לראותו כאירוע אחד ורצוף, אך אין לדידי כל ספק ספיקא, כי יש להשקיף גם לעבר מגמת החוק הנ"ל ומטרתו, כאשר "ביטויי מפתח עליהם סובב חוק צריכים להתפרש מתוכו של אותו חוק ועל פי מטרתו התחיקתית" (ע"א 133/79, 863 ישראל בוכמן ואח' נ' מוחמד אלנסארה ואח' בעמ' 67 וכן ע"א 680/80 עזבון המנוח צבי פריימן ואח' נ' חברת קו צינור הנפט אילת אשקלון, בעמ' 584, 585). המדיניות המשפטית שעליה מושתת החוק הנ"ל, נעוצה בקביעת אחריות מוחלטת בנזיקין ללא כל צורך בהוכחת אשם, אמנם "מדיניות משפטית בריאה צריכה להימנע מיצירתן של הבחנות דקות ודקיקות, המונעות כל ביטחון משפטי והמטילות ספק באשר להחלטתו העתידה של בית-המשפט" (ע"א 326/80 פאטמה סואעד ואח' נ' סועד טאהא ואח'] [בעמ' 203). אך יחד עם זאת "מתן פירוש מצמצם לביטוי פלוני שבחוק עשוי, לעתים, להתחייב מהמדיניות המשפטית הכללית, עליה מבוסס דבר החקיקה, המחייב תוצאה זו" (ע"א 326/80, עמ' 204). נראה, שאין ולא היתה כל מטרה או כוונה כלשהיא בחוק הנ"ל לקבוע כי גם עובדות בגין אירוע או אירועים המתייחסים למיקרוטראומות עולות בקנה אחד עם הוראות החוק הנ"ל, וזאת על מנת לפטור התובע מהצורך להוכיח רשלנות בהקשר לכך, גם אם נזקו הגופני של התובע הינו כתוצאה משימוש ברכב מנועי. על כל פנים, אין ליתן לחוק הנ"ל פירוש רחב דווקא, בנסיון להרחיב תחולתו למצבים שאינם נופלים כלל במסגרתו באופן טבעי. יש לתת לחוק זה פירוש מאוזן שיתן תוקף למשמעותו הרגילה והטבעית של החוק הנ"ל (ע"א 326/80 הנ"ל, עמ' 204). יתר על כן, מהותו של החוק הנ"ל הוא מתן פיצוי לנפגעים בתאונות דרכים ואין חולק, שכל בר-בי-רב לא יעלה על דעתו לראות אירוע של תאונת דרכים במסכת של מיקרוטראומות שיסודן בפגיעות זעירות ומצטברות במשך תקופה מתמשכת, גם אם כל הפגיעות נובעות וכרוכות משימוש בכלי רכב, ואין זו כלל כוונת המחוקק. מכל מקום, יושם אל לב, כי "כל עיון ובדיקה מן הנכון שתופנה אל מלותיו של החוק, אשר את פירושו אנו מבררים, כדי לנסות ולעמוד על משמעותם כפשוטה. לבדיקה כגון זו קו מנחה נוסף, ההופך לכלי עזר פרשני, כאשר אין בפירוש כפשוטו כדי להשיב במישרין על השאלה הניצבת לפני הערכאה השיפוטית, והוא כי ביטויי מפתח בהוראת החוק צריכים להתפרש מתוכו של אותו חוק ועל פי מטרתו התחיקתית, ואין טעם להיזקק להגדרות המשמשות ייעודן על רקע שונה ולשם השגת מטרה שונה" (ע"א 680/80 בעמ' 584). נקודת המבט על החוק הנ"ל הינה, איפוא, כי "החוק ביקש לפתור בעיה מוגדרת וקונקרטית בדרך שעוצבה על-ידי המחוקק הישראלי, תוך שילוב חלקי רעיונות, שהועלו בחקיקה זרה, ועל ידי ועדות ציבוריות, שפעלו במערכות משפט אחרות. אין להתעלם מכך, שהפתרון שאומץ, היינו המרת הזכות לתבוע בנזיקין בזכות ובפיצויים המעוגנים באחריות מוחלטת, לא נתקבל על נקלה, אלא רק תוך השלמה עם המציאות, שהכתיבה את שינויו של החוק. על רקע כל אלה מובן הוא עוד ביתר שאת כי יש לפרש את ההגדרות שבחוק שלנו, מתוכו של החוק, אשר משקף את הפתרון הייחודי שלנו ולא רק על פי מטרתו ומהותו הכלליות" (ע"א 680/80 הנ"ל בעמ' 585, 586). בנקודה זו אציין, כי גם יצחק אנגלרד, בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעת שהינו מתייחס למונח "מאורע" מבהיר, כי לדעתו מושג זה ממלא תפקיד מגביל מסוים בהטלת האחריות. "המושג מאורע מצביע על התרחשות יחידה בפני עצמה, להבדיל מהליך הדרגתי וממושך המורכב מגורמים שונים. פגיעה גופנית או נפשית שבאה כתוצאה הדרגתית מקיום תחבורה מנועית אינה כלולה במושג תאונת דרכים" (בעמ' 33). 5. אין, איפוא, כל מנוס אלא לקבוע, גם אם נתעלם מהעובדה שמדובר בכלי רכב רבים שגרמו בסופו של דבר למצבו הנוכחי של התובע, וגם אם מצבו הינו תולדה רק של שימוש בכלי רכב אלה, ומאז 1975 כאשר החל לעבוד אצל הנתבעת, כשאין חולק שכל כלי רכב אלה הינם בבעלותה ומבוטחים אצל חברת הביטוח - הנתבעת מס' 2, וגם אם לא ניתן משקל לכך שחוות דעתו של ד"ר רייס צויין שהתובע עובד בתור טרקטוריסט מאז 1961 ובתור מפעיל ציוד כבד משנת 1973, וזאת כאמור עוד לפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת, ואפשר שמצב זרועותיו הינם עקב התפתחות הדרגתית מאז החל לעבוד כמפעיל טרקטורים או לפחות כשהחל לעבוד כמפעיל ציוד כבד, עוד בטרם החל לעבוד אצל הנתבעת, כי אין להסיק כלל מלשון החוק הנ"ל שחוק זה בא לתת פתרון למצב זה, ולפגיעה שבאה כתוצאה מהתפתחות הדרגתית, עקב שימוש בכלי רכב, במרוצת תקופה ממושכת. תוצאה אחרת שהיתה מכניסה הנסיבות דנן תחת כנפי החוק הנ"ל, היתה מביאה למצב אבסורדי ובלתי רצוי לחלוטין, מאחר וכידוע מירב הנהגים המקצועיים (במשאיות, אוטובוסים, מוניות, וכדומה) סובלים במרוצת שנות עבודתם מבעיות של כאבי גב עקב נהיגה ממושכת, כתוצאה משימוש בכלי הרכב, ומשוכנעני שאין כלל לומר שהחוק הנ"ל ביקש לפתור גם בעיות אלה, ולקרוא גם לנסיבות כאלה תאונת דרכים. 6. התוצאה היא, כי על-אף שאין ממש בטענות ב"כ הנתבעים בדבר העדר יריבות בין התובע והנתבעת מס' 1, כשהינו סומך יתידותיו על סעיף 2(ב) לחוק הנ"ל וכן על ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית ואח', המתייחס לנהג ללא בטוח כדין, בעוד שבתובענה זו העובדות שונות לחלוטין, הרי אין ספק שאין בנמצא בתובענה המבוססת כאמור רק על החוק הנ"ל, כל עילה כנגד הנתבעים, מכח החוק הנ"ל. אולם מאחר וההלכה הפסוקה כי במסגרת דיון בבקשה למחיקת תובענה על הסף או דחייתה, יש לנהוג זהירות יתירה ולא לעשות שימוש באמצעי זה אלא רק במקרים שבהם ברור "כי בשום אופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו" (ע"א 335/78 יוסף שאלתיאל ואח' נ' אריה שני ואח' בעמ' 155). יתר על כן "בית-המשפט לא ידחה תביעה על הסף, אפילו במקרים שעל פי כתבי הטענות כמות שהם היה מקום לעשות כן, אם ניתן לרפא את כתב הטענות על ידי הוספת פרטים בדרך של תיקון" (ע"א 335/78 הנ"ל בעמ' 156 וכן ראה ע"א 796/80 פנחס אוחנה נ' עזרא אברהם ואח', בעמ' 341). לכן סבורני, שאין מקום כבר בשלב זה להגיע לתוצאה זו של דחייה או מחיקת התובענה כנגד נתבעת מס' 1, אך לא כך הדבר באשר לחברת הביטוח - נתבעת מס' 2. עדיין ייתכן שהתובע ישקול לעתור לתקן התובענה ולחייב המעבידה נתבעת מס' 1, על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], אם הינו סבור שיש באפשרותו להוכיח אשם כלשהוא מצד המעבידה, שגרם למצבו הגופני, כתוצאה מעבודתו זו, ואם כי לדעתי הסיכוי לכך קלוש ביותר, אין לחסום דרכו זו של התובע אם יגיע למסקנה שכזו. אולם לא כן הדבר באשר לחברת הביטוח - נתבעת מס' 2, מאחר ואין ספק שיש לדחות התובענה שהוגשה נגדה, הואיל ולכל הדיעות, היריבות כלפיה הינה רק כמבטחת כלי הרכב שעליהם הועסק התובע, ועם השמטת הקרקע מתחת לעילה על-פי החוק הנ"ל, אין ולא עשויה להיות כלפיה כל יריבות גם לא בעילת רשלנות כלשהיא. לפיכך הנני דוחה התובענה נגד נתבעת מס' 2, ומאפשר לתובע תוך 30 יום מהיום לתקן התובענה כנגד נתבעת מס' 1, שאם לא כן תדחה התובענה גם נגד נתבעת זו. אולם לאור הסיכויים באשר לעילת הנזיקין כנגד הנתבעת מס' 1, נקבע בזה, כי כל תיקון שכזה יהיה כפוף לתשלום ההוצאות שנפסקו בבקשה זו לזכות הנתבעים ושהינן בסך כולל של -.000, 75 שקל בצרוף מ.ע.מ., ללא כל קשר לתוצאות, ובצרוף ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.מחלת מקצוערפואהתאונת דרכיםהכרה בתאונת דרכים