קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נהיגה תחת השפעת קנביס רפואי: מונחת בפני בקשתו של המבקש להשיב לידיו את רישיון הנהיגה שלו אשר נפסל מנהלית לתקופה של 30 יום ע"י קצין משטרה בחנתי את חומר החקירה שהוגש לעיוני ושקלתי את טיעוניהם של הצדדים ומסקנתי בעקבות כל אלה היא כי דין הבקשה להידחות. לא היתה מחלוקת בפי הסניגור כי המבקש אכן נהג במכונית בזמן ובמקום אשר בו עיכבו אותו השוטרים באירוע הנתון נשוא התיק שבפני. על אף שאין עדיין בתיק החקירה המשטרתי חוות דעת מן המכון לטוקסיקולוגיה, לא היתה גם מחלוקת בפי הסניגור בקשר עם ביסוס ראיות לכאורה על כי בעת הנהיגה הנ"ל היו בגופו של המבקש תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן מסוג קנביס. על פי סעיף 64ב.(א) לפקודת התעבורה "שיכור" הוא, בין היתר, מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן. נמצאתי אומר לפיכך כי בידיה של המשיבה ראיות לכאורה לכך שהמבקש נהג ברכב בהיותו "שיכור" כהגדרתו בחוק. אלא שטענתו והגנתו של המבקש עוסקת בכך שקיים היה בידו בעת הרלבנטית רישיון להחזקה ושימוש בסם הנ"ל. על טענה זו אין לי אלא להשיב את הדברים הבאים: רישיון לשימוש בסם מסוכן לחוד, ונהיגה ברכב לחוד. פטור מהעמדה לדין מכח פקודת הסמים המסוכנים לחוד, והוראות פקודת התעבורה האוסרות על נהיגה בשכרות לחוד. קנביס מוגדר כסם מסוכן ואף הרישיון לשימוש בו אשר הוצג לי ע"י המבקש מציגו ומגדירו כסם מסוכן. העובדה שלפלוני ניתן רישיון להשתמש בסם מסוכן איננה הופכת את הסם לסם שאיננו סם מסוכן. ברישיון השימוש בסם המסוכן שהוצג לי על ידי המבקש אף נרשם "כי בעת השימוש בסם המסוכן חל איסור מוחלט על ביצוע פעולות הדורשות ריכוז ולרבות נהיגה". (ההדגשה איננה במקור. ע.נ.). עמדתי היא כי את המילים "בעת השימוש" יש לפרש באופן מרחיב ולא באופן מצמצם, ומכל מקום יש לזכור כי נוסח זה הוא נוסחו של הרשיון לשימוש ולא נוסחו של החוק. מי אשר זכה לקבל רשיון לעשות שימוש בסם מסוכן, ועושה שימוש כזה, יתכבד נא להימנע מלנהוג וישתמש במקום זאת באמצעי תחבורה אחרים שאינם כרוכים בנהיגתו שלו. מנוסחו של רישיון השימוש שהוצג לי עולה כאמור כי הגורם אשר חתום עליו סבר כי יש קורלציה בין שימוש בסם הנ"ל לבין פגיעה ביכולת לבצע פעולות הדורשות ריכוז ולרבות נהיגה כאמור. מבית המשפט לא יכול לטעמי לצאת מסר אשר יפקיר את ביטחונם של הולכי רגל, נהגים ומשתמשים אחרים בדרך, ואף לא את בטחונו של המבקש עצמו בנהיגתו. מסר שכזה איננו נכון ואיננו מתיישב עם הוראת המחוקק וניתוחה המכתיב לטעמי כי באם סבר המחוקק שנשקפת סכנה מנהג המוגדר כ"שיכור" אזי אין זה מעלה או מוריד לעניין סכנה זו באם אותו אדם זכה להיות "שיכור" ברישיון. ולהדגיש: דבר המחוקק הוא כי די בהימצאותם של תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן בגופו של הנהג. המחוקק לא הציב קיומה של השפעה של הסם על הנהג כתנאי לגיבוש יסודותיה של העבירה של נהיגה בשכרות בהקשר זה. יש שיבקרו את החוק על כך, אך זהו החוק. הסניגור טען בבקשתו כי אין איסור על החזקת רישיון נהיגה על ידי אדם שקיבל רישיון להשתמש בסם מסוכן. על כך אשיב לסניגור כי ראשית עולה מהרשיון להשתמש בסם כי הוא מוגבל בזמן, ושנית כי קיומו של רישיון נהיגה והיותו בתוקף אין פירושה רשות לנהוג בניגוד למתחייב על פי פקודת התעבורה ותקנותיה. הסניגור הוסיף וטען בבקשתו כי אין כל איסור בפקודת הסמים המסוכנים על נהיגה בזמן שימוש בקנביס המשמש לצורך רפואי. על כך אשיב לסניגור כי האיסור על נהיגה ב"שכרות" מצוי בפקודת התעבורה וכי המבקש - ככל נהג - כפוף להוראותיה של פקודת התעבורה בהתנהלותו בדרכים. אף אין אני סבור כי עלה בידי הסניגור להצביע בפני על קביעה של שר הבריאות - לענינה המסוים של פקודת התעבורה וסעיף 64ב(א) לפקודה זו - כי הסם מן הסוג שצרך המבקש מצוי בחריג הנזכר בסיפת הגדרת "סם מסוכן" בסעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה. במקרה דנן, ומשאין מחלוקת אם כך בקשר עם ראיות לכאורה לעניין קיום היסודות של נהיגה ושל הימצאות תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן בגופו של המבקש - אין אלא לקבוע כי קיימות בידיה של המשיבה ראיות לכאורה לאשר יוחס למבקש. משלא מצאתי כאמור כי גם יש בטענות הנוספות שהעלה הסניגור כדי לשנות מן המסקנה כי קיימות ראיות לכאורה כאמור, פועל יוצא מכך הוא שיש לקבוע כי לכאורה נהג המבקש באירוע זה אגב ביצוע של עבירה של נהיגה בשכרות כהגדרתה על פי דין. התנהלות שכזו מצד נהג מצביעה על מידה של מסוכנות הנשקפת מנהיגתו ובהקשר זה, ואף בשים לב לעברו התעבורתי של המבקש, לא מצאתי כי קצין המשטרה נקלע לטעות לכשהחליט לפסול את רישיונו של המבקש כסמכותו. אשר על כן הבקשה להשבת הרשיון נדחית. עם זאת אציין כי לא נעלמה מעיני אפשרות ההגנה לנסות לבסס טענה (במשפט) לתחולתה של הגנה על פי סעיף 34יט. לחוק העונשין שכותרתו "טעות במצב משפטי" ונוסחו כי : "לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור,עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". אלא ששאלת תחולתה של הגנה שכזו בנסיבותיו של אירוע זה ובנסיבותיו של מבקש זה - וכאן יהא הנטל על ההגנה - היא שאלה שדינה להיבחן במסגרת שמיעת ראיות . חומר החקירה מוחזר לתביעה. זכות ערר כחוק לבית המשפט המחוזי בת"א.קנאביסמשפט תעבורהרפואהסמים