סירוב להעיד במשפט פלילי

נטען כי מאחר שהעד סירב להיחקר, הן על-ידי בא-כוח המדינה והן בחקירה הנגדית על-ידי ההגנה, הרי לא ניתן לראותו בתור עד, שהייתה הזדמנות לחוקרו על-ידי שני הצדדים, במובן סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב להעיד במשפט פלילי: השופט ג' בך: .1המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' סגלסון) בעבירות הבאות: א. עשיית עיסקה בסם מסוכן שלא כדין, עבירה לפי סעיף 13לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג- 1973(להלן - הפקודה), בכך שבחודש אוגוסט 1983קנה מאדם בשם X (להלן - X) 60גרם סם מסוג הירואין תמורת 000, 7שקל; ב. קשירת קשר לבצע פשע, היינו לייבא סם מסוכן, ויבוא, ביחד עם אחרים, של 1.2ק"ג הירואין לישראל בדצמבר 1983, עבירות לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וסעיף 13לפקודה; ג. עשיית עיסקה בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13לפקודה, בכך שלאחר יבוא הסם לישראל קיבל מX הירואין בכמות של 300גרם. בשל העבירות האלה נידון המערער לעונש מאסר בפועל של שמונה שנים וחצי, החל מיום מעצרו ב- .21.1.87כמו כן הפעיל בית המשפט עונש מאסרעל-תנאי של שנה אחת, שהוטל על המערער במשפט קודם, באופן ששישה חודשים מאותה תקופה יהיו חופפים למאסר שהוטל בתיק דנן, ויתרת ששת החודשים ירוצו במצטבר. משמע, שהוטלה על המערער תקופת מאסר כוללת של תשע שנים. יצוין, כי כתב האישום הוגש רק ביום 6.12.87, מפני שהמערער הפך קודם לכן לעבריין נמלט וברח לצרפת, בה שהה שנתיים. רק בעקבות הסתבכותו עם החוק בצרפת (בשל עבירת התפרצות) גורש המערער לישראל, וכך נתאפשרה העמדתו לדין על-פי כתב האישום כאמור. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין, ולחלופין כנגד מידת העונש. .2עובדות המקרה הן מורכבות. המדובר ברשת של מבריחי סמים, שבראשה עמד X. הסם נרכש על-ידי הקושרים בטורקיה, הוברח ליוון, ויובא משם לישראל. אינני רואה מקום, לצורך ליבון השאלות המתעוררות בערעור זה, לסקור את חומר הראיות בשלמותו. די לציין, שהתביעה ביססה את עיקר טיעוניה על גירסתו של X הנ"ל, אשר מסר בעת החקירה המשטרתית הודעות מפורטות, בהן סיבך הן את עצמו והן את יתר חברי הרשת, לרבות המערער. לדבריו של X, בהם הפליל את המערער למעשה בכל העבירות בהן הורשע, נמצא חיזוק על-ידי ראיות נוספות, הן מפי שותפים נוספים לעבירות והן מפי עדים, אשר סיפקו הוכחת נסיבתיות לרעת המערער. באמצעות עדויות אלה ניתן היה להפריך את גירסתו המיתממת של המערער עצמו, אשר טען לחפות מפשע. .3X לא מסר עדות מפלילה כנגד המערער מעל דוכן העדים, עת הופיע כעד תביעה במשפט של הלה. הוא לא נקרא בתור עד המדינה. משפטו שלו נסתיים עוד קודם לכן, והוא נידון בשל העבירות האמורות ל- 10שנות מאסר. מיד עם תחילת עדותו אמר X, שכל אשר סיפר לשוטרים בנושא הסמים היה תעלול שהמציא לעצמו, וכי "עבד על המשטרה" כדי להתחמק מאישום פלילי חמור אחר. יותר לא מוכן היה X לומר, והוא סירב להיחקר על- ידי באי-כוח שני הצדדים. גם כאשר בית המשפט הענישו בחודש מאסר על-פי פקודת בזיון בית המשפט בשל סירובו להעיד, וניתנה לו הזדמנות לבוא ולהעיד תוך אותו חודש, עמד במריו, והעדיף שעונש המאסר הממושך אותו הוא מרצה יוארך בחודש נוסף. אימרותיו של X במשטרה, שש במספר, הוגשו על-ידי התביעה, והשאלה המרכזית במשפט זה נסבה סביב השאלה, אם אמרות אלה, אשר כאמור הכילו תיאור מפורט של העבירות שיוחסו למערער, יכולות לשמש ראיה קבילה במשפט על-פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(להלן - פקודת הראיות). .4מאחר שX סירב להיחקר, הן על-ידי בא-כוח המדינה והן בחקירה הנגדית על-ידי ההגנה, הרי לא ניתן לראותו בתור עד, שהייתה הזדמנות לחוקרו על-ידי שני הצדדים, במובן סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, ועל-כן לא ניתן לקבל את האמרות כראיות קבילות על-פי סעיף משנה זה (ראה ע"פ 722/85 [1], בעמ' 367בו נקבע, כי עד הממלא פיו מים ומסרב להשיב לשאלות אינו יכול להיחשב בתור "עד" במובן סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, וע"פ 631/76 [2], בעמ' 529-531, בו נפסק, כי אין להתחשב כלל בעדותו של עד, אשר סירב להשיב לשאלות הצד שכנגד בחקירה נגדית). .5אולם בית המשפט קמא החליט להכשיר את אימרותיו של X כראיות קבילות, על סמך הוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, אשר זו לשונו: "בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית- המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". (ההדגשות שלי - ג' ב'). לשם כך חייב היה בית המשפט להשתכנע, כי "אמצעי פסול" שימש כדי להניא או למנוע את X מלתת את עדותו, ובית המשפט קבע, כי אכן שוכנע בקיומו של אמצעי פסול כאמור. זוהי למעשה השאלה היחידה שהתעוררה בקשר לאותן אמרות. איש לא הטיל ספק בכך, שהודעותיו של X נגבו בצורה נאותה ונמסרו מרצונו החופשי של העד; הסניגור המלומד אף לא חקר את חוקרי המשטרה, שהעידו בעניין זה על נסיבות גבייתן של אותן אמרות. יתרה מזו: שוכנעתי, כי שאלת "האמצעי הפסול", שגרם לסירובו של X להעיד, תכריע למעשה את גורלו של ערעור זה כולו. אבהיר דבריי אלה: אחרי עיון באימרותיו המפורטות של X במשטרה ביחד עם יתר חומר הראיות, הרי אין ספק בלבי, כי יכול היה בית המשפט קמא לסמוך על אמרות אלה כעל דברי אמת, בתנאי כמובן שרשאי היה גם לקבוע, כי האמרות הינן קבילות על-פי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, וקבילות זו תלויה כאמור בשכנועו של בית המשפט בקיומו של אותו "אמצעי פסול". כמו כן אוכל לקבוע ללא היסוס, כי אם אימרותיו של X מתקבלות כקבילות וכאמינות, אזי ישנו ביתר הראיות גם אותו חיזוק הדרוש לקביעת מימצאים מרשיעים כנגד הנאשם, על-פי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. מאידך גיסא, אם נגיע למסקנה, כי לאור חומר הראיות שהובא לפניו לא היה בית המשפט רשאי לקבוע שסירובו של X להעיד הוא תוצאה של הפעלת אמצעי פסול כלפיו, ואם תיפסלנה משום כך אימרותיו של X במשטרה כראיה, כי אז לא ניתן לאשר את הרשעת המערער בדין. הראיות הנסיבתיות האחרות והראיות המצביעות על שקרי המערער יכולות לשמש חיזוק בעל משקל רב להודעותיו של X, אך אין די בהן כשלעצמן כדי לבסס עליהן הרשעה בדין, ללא אימותיו של X. עלינו לבחון איפוא את השאלה, אם קביעתו של בית המשפט קמא בדבר האמצעי הפסול שהשפיע על X נעשתה כדין. .6נאמר מיד, כי מרכיב אחד, עליו ביסס בית המשפט המחוזי את מסקנתו בנקודה זו, אינו מקובל עלי. בהציגו לפניו את השאלה, אם הוכח שקיום אמצעי פסול הביא להימנעותו של X מלהעיד, קובע השופט קמא: "נראה לי שאצא ידי חובתי להשיב לשאלה בחיוב בהסתמכי על קביעתו של בית המשפט העליון ששמע שני ערעורים במאוחד באותה פרשה ושגם שם סרב אותו X להעיד; הכוונה לע"פ 169/86 וע"פ 614/86 שנשמעו ביחד: האחד של מדינת ישראל נגד סוהיל סרסור ועמנואל ולצ'יוק, והשני של חסאן חסונה נגד מדינת ישראל, וענינם פרשת יבוא הסמים בה אנו עסקינן. באותם הערעורים קבל בית המשפט העליון את גישתו של השופט אבן ארי, בנגוד לגישתו של השופט שטרוזמן וקבע שהוכח במקרה שלפניו קיומו של האמצעי הפסול שגרם להמנעות של X להעיד. ואם שם כך, הרי בפנינו כך, כשמדובר באותו ראש כנופיה שX שמו". להבנת הכתוב אוסיף, כי השופט א' שטרוזמן ישב לדין במשפטם של סרסור ואח’, ואילו השופט א' אבן-ארי דן במשפטו של חסונה, כאשר שני המשפטים התייחסו לאותה פרשה של יבוא הירואין, המשמשת נושא המשפט דנן. בשני המשפטים הנ"ל סירב X הנ"ל למסור עדות מעל דוכן העדים. אולם בו בזמן שהשופט שטרוזמן לא שוכנע, במשפט שהתנהל לפניו, שהוכח כי סירובו של X נגרם על-ידי אמצעי פסול, הגיע השופט אבן-ארי למסקנה שונה במשפט שהתנהל לפניו, וקבע, כי קיומו של האמצעי הפסול הוכח לפניו. כאמור, קיבל בית המשפט העליון, בשני הערעורים ששמיעתם אוחדה, את עמדתו של השופט אבן-ארי ופסק, שהאמצעי הפסול אכן הוכח כדבעי בכל אחד משני המשפטים האמורים (ראה ע"פ 169/86, 614*). והנה סבר השופט קמא במשפט דנן, נושא הערעור שלפנינו, כי רשאי הוא לאמץ את מסקנתו העובדתית האמורה של בית המשפט העליון בערעורים הנ"ל* גם ביחס לסירובו של X להעיד במשפט של המערער. נראה לי, עם כל הכבוד, כי בכך שגה השופט המלומד. קביעותיו העובדתיות של בית-משפט אחד במשפט פלילי המתנהל נגד פלוני אינן יכולות להוות בסיס למימצאים במשפט פלילי של אלמוני, אשר נערך לפני שופט אחר, אפילו מואשמים פלוני ואלמוני בעבירות דומות אשר בוצעו במסגרתה של אותה משימה פלילית. השופט במשפטו של פלוני קבע את מימצאיו על סמך העדויות שהובאו לפניו ועל-פי התרשמותו מהעדים, אשר נחקרו לפניו עלידי באי- כוח הצדדים, וקביעותיו העובדתיות אינן משמשות כלל ראיה קבילה במשפטו של אלמוני. לכן רשאי היה השופט קמא להשתכנע מקיומו של ה"אמצעי הפסול" שהשפיע על X רק מתוך הראיות שהובאו לפניו במשפטו של המערער, ולא על סמך קביעותיו של בית-משפט זה בע"פ 169/86, 614* הנ"ל. לזכותו של בא-כוח המדינה, עורך-דין גורדון, ייאמר, כי לא ניסה להגן על חלק זה מהנמקת בית המשפט המחוזי, וכי ביסס את כל טיעוניו אך ורק על העדויות שהושמעו לפני השופט במשפטו של המערער עצמו. ואכן, הבאו לפני בית המשפט ראיות מספר, שאף הן הוזכרו בפסקדינו של השופט קמא, ושאף עליהן ביסס את החלטתו בנדון. .7לפני שנעמוד על משמעותן של ראיות אלה ועל משקלן, מן הראוי לסקור בקצרה את הקריטריונים הרלוואנטיים לעניננו, והמתייחסים לשאלה, מה הם סוגי הראיות, אשר בעזרתן רשאי בית המשפט "להשתכנע" מקיומו של "האמצעי הפסול" שבגללו סירב עד למסור עדותו. א. די בכך שבית המשפט משתכנע, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות, ואין צורך להוכיח, שהאמצעי הופעל על-ידי הנאשם באותו משפט עצמו או בהשראתו, ושהופעל דווקא בקשר לאותו משפט בלבד (ראה ע"פ 567/80, 616(המ' 121/81) [3], בעמ' 690). די שבית המשפט יהיה משוכנע, כי עולה מן הנסיבות, שמאן דהוא, בין שהוא קרוב משפחה של הנאשם או ידידו הקרוב ובין שהוא מתנדב או משתייך לקבוצת אנשים בעלי מטרה משותפת, הצליח להשפיע על העד באמצעים פסולים. ב. המבחנים הם גמישים, ומוכתבים על-ידי ניסיון החיים והשכל הישר. יכול בית המשפט להשתכנע הן מעדויות ישירות והן מראיות נסיבתיות, לרבות מידע כללי שהגיע אל חוקרי המשטרה. ג. אין צורך להוכיח, שהלחץ כלפי העד הופעל על-ידי מעשה מסוים או על- ידי השמעת איומים במלים מפורשות; המסקנה בדבר "האמצעי הפסול" עשויה להתבקש מכל נסיבות העניין. ד. מאידך גיסא אין להסתפק בהשערות גרידא. אין להחיל את סעיף 10א(ב) על מקרים, בהם הסתלק העד ביוזמתו ממתן עדותו, תוך רצון למלט עצמו מאימת הדין, אף אם לרצון זה מיתוסף המניע שלא לעמוד מול חבריו לשעבר ולהפלילם (ראה: ע"פ 553/81 [4], בעמ' 753; ע"פ 696/84 [5], בעמ' 333). רצון כזה, וכן סימני פחד הניכרים אצלו, יכולים להיות מוסברים על-ידי שיקוליו הסובייקטיביים והעצמאיים של העד עצמו, ואינם מצביעים בהכרח על הפעלת אמצעי פסול על-ידי גורם חיצוני. אולם המצב עשוי להיות שונה, כאשר העד - בשל פחד קיצוני - נוקט אמצעים דראסטיים כדי להימנע מלהעיד, כגון שהוא חותך את ורידיו כל אימת שהוא מוזמן להעיד או גורם לעצמו פצעים מכאיבים אחרים (ראה ע"פ 696/84 [5] הנ"ל, בעמ' 332-333; וכן ע"פ 169/86, 614* הנ"ל). ה. השכנוע של בית המשפט אינו חייב להגיע לדרגה של קביעה מעל לכל ספק סביר; די אם המסקנה בדבר קיום "האמצעי הפסול" מוסקת במידת סבירות גבוהה מכל הנסיבות. .8מה הן העדויות, שהובאו לפני בית המשפט במקרה דנן, כדי להסביר את סירובו של X למסור עדות כנגד המערער? א. חוקר המשטרה רס"ר שורק העיד, כי כאשר נעצרו חברי הכנופיה והוגשו נגדם כתבי-אישום, הגיעו אל המשטרה ידיעות על הפעלת לחצים מצד בן דוד של X, בשם חוסם חסונה. אביו של X הופיע במשטרה והתלונן על כך שמנסים להתנכל לו, שפותחים לו את המכונית, וכן שאיימו שיפוצצו את הבית, עד שהוא נאלץ להציב שמירה על ביתו. ב. חוקרת המשטרה, פקד נתנאלה פרוכטר, מסרה בעדותה, כי לאחר פתיחת החקירה בפרשה הנדונה החל לזרום למשטרה מידע, שרוצים לרצוח את X חסונה על כך שהוא פתח את הפה כנגד חבריו, בהיותו ראש הכנופיה. X עצמו הביע בפניה אותם חששות וכינה את חוסם חסונה הנ"ל "המשוגע של המשפחה". ג. אחיו של X, Y, שהינו נהג מונית במקצועו, העיד, כי באחד הימים במרץ 1984הוכרח על-ידי שני צעירים לנסוע אתם לתוך פרדס, תוך שאיימו עליו באקדח. להלן חלק מעדותו: "אז בפרדס מחכה חוסאם חסונה. היה לו אקדח. הוא אומר לי: רד מהאוטו. ירדתי. הכניסו אותי בתוך הפרדס ושלף אלי אקדח והוא אומר לי: אני רוצה להרוג אותך. אז אמרתי לו: למה? מה יש בינינו? אז הוא אמר לי: אחיך דיבר עלי, לא יודע מה. אמרתי לו: אבל מה זה מענין אותי? מה יש לי נגדך? מה יש לך נגדי? למה אתה שולף אקדח? הוא לא רצה לשמוע ממני, התחיל להכות אותי וגם אחרים נכנסו להרביץ לי". העד מסר בהמשך, כי חוסם חסונה ירה עליו שתי יריות, בכיוון לרגליים, בלי שהכדורים פגעו בו. לבסוף התחנן העד על חיי ושילם לחוסם סכום כסף ניכר של אלפי דולרים. ד. איש משטרה נוסף, רפ"ק אבו חצירה, העיד, כי באחד הימים, לאחר שנתגלתה הפרשה נושא משפט זה, כאשר נלקח X לבית המשפט, בחור בשם סעדו, "התבטא במכלאות של בית המשפט למטה לעבר X חסונה: מניאק, אתה עד מדינה - וX חסונה אמר לו: תמתין לפרוטוקול, אתה תראה בפרוטוקול. אז הוא אומר לו: אני לא ממתין לפרוטוקול. אני יודע, שאתה עד מדינה. הדברים נרשמו בדו"ח זכרון דברים שלי". .9נראה לי, כי יש בראיות אלה כדי להצדיק את הסקת המסקנה, כי הפעלת אמצעי פסול היוותה מניע דומיננטי לסירובו של X להעיד בבית המשפט כנגד המערער. ניתן, כמובן, לטעון לגבי כל אחת מהראיות הנ"ל, כי אין היא קונקלוסיבית, ושאין היא קשורה במשפטו של המערער דווקא. כך אפשר לומר, כי אין זה ברור למה בדיוק התכוונו הבריונים שתקפו את אחיו של X, Y, ואיימו עליו, וכי סיבת האיומים על אביו של X לוטה בערפל. כמו כן אפשר לטעון, שלא הוכח לאיזה משפט התכוון אותו צעיר, שהטיח בפני X את ההאשמה שהוא עד מדינה. ובכלל ניתן להדגיש, שהמדובר באירועים שהתרחשו זמן רב לפני פתיחת המשפט נגד המערער. אולם, לדעתי, אין בהבעת ספקות אלה כדי לטשטש את התמונה בשלמותה. אין חולקים, שX היה ראש הרשת של מבריחי הסמים, וכי הוא הפליל את חבריו ואת שותפיו לדבר עבירה באימרותיו לפני חוקרי המשטרה. והנה מתחיל מסע של התנכלויות ואיומים כנגד X וחברי משפחתו. האב מתלונן במשטרה כנגד איומים ונאלץ לשכור שומרים על ביתו. אותו חוסם חסונה, שממנו פחד X והמכונה על-ידיו "המשוגע במשפחה", מתנכל לאחיו של X ביחד עם אחרים, תוקף אותו, מאיים עליו ויורה בכיוונו, ומסביר זאת בהתנהגותו הבוגדנית של X. אין ספק, כי אירוע זה לא נעלם מעיני X והובא במוקדם או במאוחר לידיעתו. אין נפקא מינה לעניין אירועים אלה, אם המתנכלים והמאיימים חשבו באותה עת על משפטו של המערער דווקא. די אם התכוונו לאיים על X ועל משפחתו בקשר לחשיפת הכנופיה כולה, על כל חבריה. אם לאחר מכן מסרב X להעיד במשפטיהם של כל הקושרים, הרי ניתן אז להסתמך על הוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות בכל אחד מהמשפטים. בהקשר זה נודעת חשיבות מיוחדת לתקרית, בה הטיחו בפני X את ההאשמה שהוא עד מדינה וקראו לו "מאניאק", והוא מתגונן ומשיב: "תמתין לפרוטוקול". שוב אינני מיחס חשיבות לשאלה, לאיזו חקירה התכוון כאן משמיע האיום. מספיק, כי יודעים אנו, כי X חושש מהאשמה זאת, ושלמעשה הפליל את חברי הרשת האמורה ונקרא להעיד במשפטיהם. סיכומו של דבר: במסגרת ה"שכנוע" על-פי סעיף 10א(ב) האמור, אשר אינו מחייב הוכחה למעלה מכל ספק, ואשר אינו מחייב הוכחת אמצעי מפורש וספציפי, יש בחומר הראיות בשלמותו כדי לבסס במידה מספקת את מסקנת בית המשפט המחוזי, שסירובו של X להעיד כנגד המערער אכן נגרם על ידי אמצעים פסולים. אימרותיו של X היוו איפוא ראיות קבילות, והפועל היוצא מכך הוא, כפי שהוסבר לעיל, כי הרשעתו של המערער בעבירות הנ"ל בדין יסודה. .10גם לא מצאתי עילה מספקת להתערבותנו במידת העונש שהוטל על המערער. המערער היה פעיל ברשת מבריחי סם מסוג הירואין לישראל, ופעילותו כללה נסיעות לחו"ל, היינו לטורקיה וליוון. המדובר בכמות גדולה מאוד של סם קטלני זה, ומי שלוקח חלק בעבירה מסוג זה חייב לצפות לעונשים מירביים. גם על שותפיו לפשע של המערער הוטלו עונשים כבדים. X, שהיה ראש הרשת, נידון כאמור ל- 10שנות מאסר, ועל קושרים אחרים הושתו עונשים של 7ו- 6שנות מאסר. יש גם לציין, שהמערער הוא בעל עבר פלילי רציני למדי, אשר כלל הרשעות בעבירות סמים, והיה תלוי ועומד נגדו מאסר-על-תנאי בר-הפעלה. העובדה, שהעבירות בוצעו בשנת 1983, ושמשפטו של המערער נשמע רק ב- 1987, גם היא אינה מהווה נסיבה מקילה של ממש, כאשר איחור זה בניהול המשפט נגרם עקב בריחתו של המערער מישראל והסתבכותו במעשי עבירה בצרפת. אשר-על-כן סבורני, כי מן הדין לדחות את הערעור ולאשר את הכרעת הדין ואת גזר הדין שניתנו בבת המשפט המחוזי. השופט א' חלימה: אני מסכים. השופטת ש' וולנשטיין: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. משפט פליליסירוב להעידדיון