קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על גניבת רכב: השופט צ' סגל: .1לפנינו שני ערעורים שאוחדו: האחד, (ע"פ 1299/99), עניינו סב על .1 של בית-המשפט השלום בירושלים (כב' הש' לי-רן), בת"פ 1939/98 מיום 11.5.99, בגדרו הורשע המערער בארבע עבירות של פריצה לרכב בכוונה לבצע פשע- לפי סעיף 413ו' סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977(להלן: "החוק"); בארבע עבירות של גניבת רכב-לפי סעיף 413ב' לחוק; בשלוש עבירות של גניבה מרכב-לפי סעיף 413ד' (א) לחוק; בקבלת נכסים שהושגו בפשע- לפי סעיף 411לחוק, ובכניסה לישראל שלא כדין- לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952(להלן: "חוק הכניסה לישראל"). בגין ביצוע עבירות אלו הושת על המערער עונש מאסר בפועל של 34חודשים, 12חודשי מאסר על תנאי, וכן הופעל נגדו עונש מאסר על תנאי של 12חודשים, מחציתו במצטבר ומחציתו בחופף לעונש המאסר שהוטל עליו, ובסה"כ 40חודשי חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הוטלו עליו גם 2חודשי מאסר על תנאי למשך 3שנים שלא יעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל. בשלב שמיעת טענות הצדדים לפנינו, צמצם ב"כ המערער את ערעורו אך ורק לעניין ההרשעה וחזר בו מן הערעור על חומרת העונש. הערעור השני (ע"פ 1301/99), סב על ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המערער. עוד בטרם נרחיב בנדון, נציין עוד, כי על שותפיו של המערער באותו תיק פלילי (1939/98) הושתו עונשי מאסר קלים לאין שיעור מן העונש שהושת על המערער. האחד, נאפז ג'בארין (להלן: "נאפז"), נדון ל- 24חודשי מאסר בפועל. השני, נידאל מטור (להלן: "מטור"), נדון ל- 16חודשי מאסר בפועל. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש גם כנגד נאפז ג'בארין, שחלקו באירוע ניכר יותר, אך במהלך הדיון לפנינו, כשהסתבר לב"כ המדינה שהוא שוחרר בינתיים ממעצרו, היא ביקשה, ברוב הגינותה, לחזור בה מן הערעור. הערעור על ההכרעה רקע: .2המערער הורשע בחמישה אישומים, לפיהם ביום 13.4.98בין השעות 23:24-00: 00רער. הוא נסע בצוותא עם אנשים נוספים, ביניהם: נאפז ונאדל, ברכבו של נדאל מסוג "מיצובישי" למרכז העיר בירושלים. במהלך שעות ספורות הם הספיקו לפרוץ לארבעה כלי רכב מסוג "סובארו", לגנוב אותם וכן לגנוב חפצים שונים שנמצאו בתוכם, כל זאת עד שנתפסו ע"י אנשי המשטרה בשעות הבוקר המוקדמות של יום .14.4.98 גרסת המערער בבימ"ש קמא: .3המערער טען, שהוא יצא מביתו שבתקוע בשעה 00: 23לערך לכיוון ירושלים במטרה להגיע למכון ליווי. מטרתו זו לא צלחה והוא הגיע לבית קפה הנמצא במוסררה שם נטל חלק במשחקי ביליארד ווידאו. בסמוך לשעה 30: 01הגיע גם נאפז לבית הקפה. הוא הכיר את נאפז על-פי מראהו בלבד אך לא בשמו. בצאתו מבית הקפה בסמוך לשעה 00: 02הוא פגש גם את נאדל וביקשו להסיעו למחסום הצבאי בואכה בית לחם. נאדל נאות לכך אך ביקש תחילה לעצור כדי לאכול פיצה. נאפז, שהכיר את נאדל, הצטרף אליהם והם נסעו בצוותא למרכז העיר. משהסתבר להם שלא יוכלו לקנות פיצה הם קנו בירות, עלו לרכבו של נאדל והחלו בנסיעתם. בדרכם הם נעצרו ע"י אנשי המשטרה. נימוקי הערעור: .4טוען המערער, באמצעות ב"כ המלומד עו"ד דכוור, כי טעה בית-משפט קמא עת הרשיעו על אף הספק שנתגלה, עת קבע שהחזקה התכופה לא נסתרה במידת הסבירות הנדרשת. בנוסף, הוא מלין גם על קביעת בימ"ש קמא, לפיה הוא תיאם עם שני שותפיו הנוספים את גרסאותיהם עוד טרם מעצרו. דיון: .5המערער נתפס כשהוא יושב במושב האחורי של מכונית השייכת לשותף נוסף ובה נתגלה ציוד שנגנב מכלי הרכב שנגנבו מספר ימים קודם לכן. "חזקה תכופה" זו, אם אין בצידה הסבר סביר שיסתור את המסקנה, לפיה נטל חלק במעשה הגניבה, די בה כדי להביא להרשעת המערער במעשה. בעניין דידן, נדחתה גרסת המערער עת נמצאה כבלתי מהימנה, ואנו כערכאת ערעור לא מצאנו עילה המצדיקה התערבות חריגה בכך (ע"פ 1201/98 כליפה (חליפה) נ' מ"י, דינים עליון נד 100). בע"פ 480/88 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 397, 399-400, נקבע בהקשר לכלל ה"חזקה התכופה" כלהלן: "הכלל בדבר "החזקה התכופה" אינו אלא אחת מהחזקות שבעובדה. על פי ההגיון וניסיון החיים, ניתן להסיק מהימצאותו של חפץ שנגנב, זמן לא רב לאחר הגניבה, בחזקתו של פלוני על הקשר שבין פלוני לבין מעשה הגניבה. הקשר בין מחזיק הסחורה הגנובה לבין מעשה הגניבה הינו בגדר הנחה בלבד. הנאשם רשאי להביא ראיות שתהיה בהן סתירה של ההנחה העולה מהימצאות הסחורה הגנובה בידיו, או שיהיה בהן כדי להטיל ספק במשתמע מהימצאותה בידיו. בסופו של עניין, על בית-המשפט לשקול את הנסיבות כולן, אפילו הסברו של הנאשם לא נמצא מהימן, ובהתחשב בכלל נסיבות המקרה עליו לקבוע, אם יש בחזקה כאמור כדי לבסס מסקנה במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי להרשעתו של הנאשם" בע"פ 831/81 רפאל שרף נ' מ"י, פ"ד לז(2) 174, 177, נקבע כלהלן: "בפסיקה הנרחבת הקיימת בנושא החזקה התכופה, התגבשה הגישה שמושג זה מקפל בתוכו הגדרה של מצב עובדתי אשר בהתקיימו לגבי נאשם יוצר הנחה עובדתית ביחס לאחריותו הפלילית של נאשם זה למעשה עבירה שקדם להיווצרות המצב העובדתי האמור. במילים אחרות, אם נמצא אצל אדם חפצים גנובים זמן קצר לאחר שנגנבו מבעליהם, כלומר, מתקיים המצב העובדתי של חזקה תכופה בחפצים אלה, נוצרת ההנחה העובדתית שאדם זה הוא שגנב את החפצים המוחזקים ברשותו. ..... אולם, הנחה עובדתית כזו, גם כשאינה נסתרה ע"י הסבר סביר מצד הנאשם, מהווה חוליה במערכת הוכחתית של התביעה ויש להעריכה ולשקלה ככל ראיה אחרת בתהליך הסקת המסקנות ביחס לאשמתו או חפותו של הנאשם, ובית המשפט אינו מחויב להרשיע על פיה אם מתעורר אצלו ספק ביחס לקשר הסיבתי שבין החזקה התכופה לבין ביצוע מעשה העבירה של גניבת חפצים". בעניין דידן, בנוסף ל"חזקה התכופה" נתגלו גם סתירות בגרסת המערער. ראשית, לעניין שעת המפגש עם נאדל - בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/11) מיום 14.4.98, הוא מסר ששהה בבית הקפה במוסררה עד השעה 00: 01ובשעה זו הוא פגש בנאדל ונסע עמו. בתגובה לכך הוא נשאל ע"י החוקר (ת/11, שורה 21): "ש. אתה בעדותך אומר שעלית עם נהג המיצובישי בשעה 00: 01ונשארת איתם עד שתפסו אותך השוטרים. בעלת הרכב בעדותה אומרת שהיא החנתה הרכב שלה בשעה 00: 01וגילתה שנגנב לה בשעה 02: .30איך אתה מסביר את זה שהדברים שלה שהיו בסובארו שלה הגיעו לרכב שבו נתפסתם? ת. אין לי הסבר אני לא יודע איך". והנה, בחקירות שנערכו לאחר מכן, מיום 16.4.98(ת/9), ומיום 21.4.98 (ת/10), הוא כבר שינה את גרסתו וטען שפגש בנאדל בבית הקפה בשעה 00: 02לערך. שנית, לעניין אישור הכניסה לישראל - במהלך חקירתו במשטרה הוא מסר בהקשר זה גרסאות שונות: בחקירתו מיום 16.4.98(ת/9), הוא טען שיש לו אישור כניסה והוא מסר אותו לשוטר (שורה 20). בהמשך הוא טען שאין לו אישור אך מותר לו להיכנס לישראל ללא אישור משום שהוא בגיל מעל ל 35(שורות 24-25). בחקירתו מיום 21.4.98(ת/10), הוא הודה כי נכנס לישראל ללא אישור ואף הביע את צערו על כך. לא-זו-אף-זו, ראיה נוספת חשובה, שדי היה בה, כשלעצמה, כדי להוליך לכדי הרשעתו, הנה מציאת טביעות אצבעותיו על מכונית מסוג "סובארו" הקשורה לאישום הרביעי (ראו: חוו"ד מומחה ת/27), בעוד שהוא הרחיק עצמו ממעשה הגניבה הנ"ל ומסר שבאותו יום הוא כלל לא נכנס לרכב מסוג "סובארו". בחקירתו במשטרה (ת/ 10עמוד 2שורה 21), הוא לא ידע להסביר כיצד הגיעו טביעות אצבעותיו לרכב מסוג "סובארו". יצוין בהקשר זה, כי באמרתו הראשונה במשטרה (ת/ 11שורות 11-12), עת תיאר את השתלשלות האירועים באותו יום, הוא מסר שהיה ברכב מסוג "סובארו" החל מהשעה 00: 01ועד לשעה 02: .30לכשנשאל בביהמ"ש לפשר אמרה זו הוא השיב: "זה לא נכון מה שכתוב שם לגבי רכב סובארו, אני לא אמרתי את הדברים האלה. . . הדברים האלה לא נכונים. אולי השוטר המציא אותם, אם הוא תופס בכביש ומביא השוטר או החוקר יכול לכתוב מה שהוא רוצה" (עמ' 27לפרוטו'). עם זאת, ראוי לציין כי מעתקי טביעות האצבע, שהנן ראיות הכרחיות להגשה, לא הוגשו לביהמ"ש לאחר שביהמ"ש סרב, בהיות הנאשמים במעצר, להיעתר לבקשת ב"כ המאשימה ולדחות הדיון שהיה קבוע מראש לשמיעת עדות הטכנאי, שלא התייצב בשל שהותו בחו"ל - עובדה שהיתה מוליכה לדחיית הדיון לפחות בחודש ימים (עמ' 15- 16לפרוט'). איננו נזקקים להביע עמדה למהלך זה של בימ"ש קמא, שהיה בו משום הצבעה על יעילות ושמירה על זכויות נאשמים השוהים במעצר, מחד-גיסא, אך בד בבד גם פגיעה ממשית בהצגת ראיה מהותית היכולה לתמוך בגרסת המאשימה, מאידך-גיסא. ואולם, גם התעלמותו, הבלתי מובנת משהו, של בית-משפט קמא (בפסק-דינו) מקיומה של חוות הדעת (ת/27), שהוגשה ללא התנגדות כמוצג בתיק - על המשקל הראוי שיש לייחס לה אף באין מעתקי טביעות אצבע - אין בה כדי לפגום במסקנתו, לפיה אין להעניק אמון לגרסת המערער בהסתמך על הסתירות שנתגלו בעדותו, אותן הוא פירט בפסק-דינו (עמ' 58- 60לפסה"ד). לאור מכלול נסיבות המקרה, דעתי היא, כי די היה בראיות שהוכחו בבימ"ש קמא כדי להוביל להרשעת המערער ולכן מוצע על-ידי לדחות את ערעורו לעניין ההרשעה. לעניין ערעור המדינה על קולת העונש, שהצטמצם להפעלת התנאי במצטבר, הרי גם כאן מוצע על-ידי לדחות הערעור, שכן העונש הכולל שנגזר על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה הראויה ואינו נוטה לקולא גם אם המאסר על-תנאי שהופעל, הופעל במצטבר רק בחלקו ולא במלואו כפי שסברה ב"כ המשיבה שמן הדין היה לקבוע. לא-זו-אף-זו, משחזרה בה ב"כ המדינה מערעורה לגבי שותפו של המערער, נאפז, עליו נגזרו, כמצוין לעיל, 24חודשי מאסר בפועל, לא מצאנו כל מקום להחמיר עם המערער דנן, עליו נגזר עונש חמור לאין שיעור מזה שהוטל על שותפו, שהורשע אף בעבירות נוספות על אלו שהורשע בהן המערער (אם כי עברו הפלילי המכביד של המערער הוא שהטה את הכף לחובתו). על כן, כמתואר לעיל, מוצע על-ידי לדחות גם את ערעור המדינה על העונש. צבי סגל, שופט השופטת מ' שידלובסקי-אור: אני מסכימה. השופט מ' גל: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט צבי סגל. ערעורגניבת רכברכבביטוח גניבת רכב