קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על תקיפת קשיש: השופט ז' המר: .1ערעור על פסק-דינו של בימ"ש השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ז' כספי, סג"ן), בת"פ 11255/97, בו הורשעה המערערת בתקיפה חבלנית - עבירה על סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977(וזוכתה מעבירת גניבה); ונגזרו עליה שלושה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי על עבירות אלימות. .2המערערת, ילידת 1968, הואשמה בכך, שבתאריך 1.7.96נכנסה לביתו של קשיש, יליד 1928(להלן: המתלונן), גנבה ממנו סך 120ש"ח, ומשלא מצאה כסף נוסף, תקפה אותו באגרופיה והפילה אותו ארצה. המתלונן נחבל בעיניו. .3לאחר הגשת הודעת הערעור, לקראת הדיון בו, הגישה המערערת "בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור": להחזיר את הדיון לבית משפט קמא לשמיעת עדותו של המתלונן, או לחלופין, לקבל כראיה את השיחה המוקלטת שניהלה המערערת עם המתלונן (לאחר פסק-דינו של בית משפט קמא). שמענו את הבקשה יחד עם הערעור לגופו. בפסק-דין זה נתייחס, איפוא, גם לבקשה. לשם כך, יש לתאר קודם את העובדות ואת פסיקת בית משפט קמא בקשר לעדותו של המתלונן. .4הראיות בבית משפט קמא, החלו להישמע בתאריך 14.5.98, היינו: כמעט שנתיים לאחר האירוע נושא האישום. בין לבין, בנובמבר 96', הוכנס המתלונן לבית אבות בנהריה. התביעה ביקשה להגיש כראיה קבילה את הודעתו של המתלונן במשטרה, עפ" סעיף 10לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971(להלן: פקודת הראיות), משום שהמתלונן תשוש, "אינו מתקשר עם הסביבה, אינו מתמצא לא במקום ולא בזמן. מצבו הרפואי קשה." .5בית משפט קמא שמע את עדותו של רופא בית האבות, שהעיד, כי מלבד תחלואים שונים, סובל עתה המתלונן "מסניליות מתקדמת , organic mental syndromעד כדי חוסר קומוניקציה עמו.. הקשיש איננו יכול להגיע לבית המשפט וגם אם בית המשפט יגיע למוסד, הוא לא יוכל להעיד, שכן הוא איננו במצב המאפשר יצירת קשר עמו. " בחודשי עבודתו של הרופא במוסד, הוא "לא מצא את הקשיש במצב צלול". המתלונן אובחן "כמי שאינו מתמצא בזמן ובמקום... כבעל הפרעה בהתמצאות והפרעה קשה בזכרון." בית משפט קמא קבע, כי המתלונן אינו מסוגל להעיד בבית המשפט משום שהוא תשוש ואין אפשרות לתקשורת עמו; ולפיכך נתקיימו תנאי הבסיס לקבילות הודעתו במשטרה, לפי סעיף 10לפקודת הראיות. .6עתה טוענת המערערת, כי אחרי פסק-הדין, הלכה לבקר את המתלונן בבית האבות, יחד עם הוריה, ו"התברר שמר יצחק כהן (המתלונן - ז' ה') היה צלול ושוחח עמה ואמר לה שאינו מבין מדוע טופלים עליה אשמה...". השיחה הוסרטה והוקלטה במצלמת וידיאו ע"י אביה של המערערת. .7בקשתה של המערערת משמעה, שערכאת הערעור מתבקשת להעדיף עתה, את התרשמותה של המערערת, כפי שהיא נמסרת מפי באת-כוחה, ממצבו הרפואי של המתלונן, על פני עדותו המקצועית של הרופא, שניתנה עפ"י הכרותו האישית הממושכת את המתלונן, מיומנותו המקצועית, ובהסתמך על תיקו הרפואי. אינני סבור שאנו רשאים לעשות כך, ואין כל בסיס לקביעה, כי בית משפט קמא, שגה במסקנתו, שהתבססה על עדות רפואית מקצועית, שלא נסתרה. .8מעבר לכך, המערערת ערה להלכה, לפיה אחד התנאים להגשתה של ראיה נוספת בשלב של ערעור, הוא שלא ניתן היה להביאה במועד בערכאה הראשונה. הסברה של המערערת, כי אסור היה לה לשוחח עם המתלונן לפני תום משפטה, שכן הוא היה בגדר עד תביעה - אינו מספק בנסיבות הענין. המערערת יכלה לנסות לסתור את חוות-דעתו של הרופא ע"י מומחה מטעמה. .9לבקשתה של המערערת, שאנו עצמנו נתרשם ממצבו של המתלונן, צפיתי בקלטת השיחה, נוסף לעיון בתמלילה. אני לא הייתי מגדיר את מצבו של המתלונן כ"צלול". המתלונן חוזר על מה שאומרים לו. השיחה הזו מאששת את עדותו של הרופא, שסיפר, כי כאשר הוא מציג עצמו לפני המתלונן, "הוא אומר 'נעים מאד'" וכאשר שואלים לשלומו, הוא יענה 'בסדר'", אבל "הוא לא יודע מה זה ולא יכול להסביר את זה" (עמ' 23לפרוטוקול). מכל מקום, המערערת מגישה לו מספר פעמים נייר ועט ומבקשת שיכתוב שהיא לא עשתה לו דבר. המתלונן לא מגיב ותמיד מעביר את נושא השיחה. ממה נפשך: אם הוא היה צלול, כטענת המערערת, שהרי שסירובו אומר דרשני. מהסיבות האמורות, אני מציע לדחות את הבקשה (שגם קבלתה לא היתה משנה את המסקנה). .10בית משפט קמא, קיבל, כאמור, את ההודעה שמסר המתלונן, זמן מה לאחר האירוע, בבית החולים אליו הובהל, מכוח סעיף 10(1) לפקודת הראיות, לאחר שסבר, כי נתקיימו "תנאי הבסיס" ברישא וגם התנאים בס"ק (1). על הטענה, כי לא נתקיים התנאי של "ההזדמנות הראשונה", שכן המתלונן הספיק למסור דברים לרופא בחדר המיון, לפני שנגבתה הודעתו ע"י חוקר המשטרה, השיב בית משפט קמא, בהסתמכות על דברי כב' הנשיא שמגר, בע"פ 3731/91 חיר נ' מדינת ישראל, פד"י מו(3) 273, 275: "הפסיקה שלנו גם לא קבעה כלל נוקשה לפיו קבילות רק האמרות שהן בגדר השמעת דברים בהזדמנות הראשונה ממש. תלונה שנמסרה לחוקר משטרתי לאחר שקודם לכן מסר קורבן המעשה פרטים על מצב בריאותו לרופא בחדר המיון נחשבה גם כן להזדמנות ראשונה להתלונן." לא מצאתי טעות בשיקולי בית משפט קמא ובמסקנותיו, לענין קבילות אמרתו של המתלונן שנמסרה בבית החולים, לחוקר המשטרה. .11עם זאת, בית משפט קמא, נתן להודעה של המתלונן, משקל מועט ביותר, גם משום שהיא לא עברה את מבחן ההעדה והחקירה הנגדית בבית המשפט, וגם משום שעל פי התיעוד הרפואי המתייחס למתלונן, כבר לפני האירוע אובחן אצלו ליקוי בזכרון. על כן, לא היה מוכן לבסס "ממצא עובדתי בטוח" על ההודעה בלבד - ומשום כך זיכה את המערערת מעבירת הגניבה שיוחסה לה. בית משפט קמא הרשיע אותה בתקיפה החבלנית, לגביה היתה עדות נוספת, של העדה כוכבה לוי. .12כוכבה לוי עבדה בזנות בקרבת ביתו של המתלונן, הכירה אותו וגם את המערערת, ונהגה להכנס לחצר הבית להשתמש בברז המים. עדה זו סיפרה, כי סמוך לביתו של המתלונן, שמעה את צעקותיו. הוא צעק "עזבי אותי". היא הבחינה מבעד לחלון במערערת הדוחפת את המתלונן שנפל. היא נכנסה לדירה ואמרה למערערת לעזוב את המתלונן. המערערת השיבה לה: "אל תתערבי, זה בינינו." העדה יצאה והזעיקה את המשטרה, עפ"י בקשתו של המתלונן. .13צודקת ב"כ המשיבה, כי למעשה, עדותה של העדה כוכבה לוי, היא עדות עצמאית, ש"גם אלמלא היתה מתקבלת ההודעה של המתלונן, ניתן היה להרשיע עפ"י עדותה של כוכבה לוי.". לכן, סבורני שאין באמת חשיבות רבה, לשאלה, אם צדק בית משפט קמא, כשסבר שנתקיימו התנאים שבסעיף 10(1) לפקודת הראיות, לגבי הודעתו של המתלונן. .14בית משפט קמא נתן דעתו לכל הטענות והמענות של המערערת כנגד אמינותה ומהימנותה של כוכבה לוי, ומצא שהיא "עדה שניתן לקבל את דבריה". בית המשפט התרשם, כי למעשה, היא "מגוננת על הנאשמת ויודעת היא יותר ממה שסיפרה". לא מצאתי כל יסוד להתערב בשיקולי בית משפט קמא ובמסקנותיו לגבי עדה זו. ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, ומנימוקים כבדי משקל - שלא ה ובאו בפנינו בערעור זה. הטענה של המערערת, כאילו ביקשה העדה להתנקם בה, בהעלילה עליה שהיכתה את המתלונן, משום שהמערערת "היתה מגרשת את כוכבה וחברותיה למקצוע מהבנין... ומנעה מהן להיכנס לדירתו של המתלונן ולהשתלט עליה." - אינה מתיישבת עם הנסיבות בהן מסרה העדה את הודעתה במשטרה: היא אכן הזעיקה את המשטרה, אך הסתלקה אחרי שזו הגיעה. היה צריך להכריז עליה כדרושה לחקירה וכמעט לעצרה פורמלית "לעכב" - כדי שתמסור הודעה במשטרה, כעבור למעלה מחמישה חודשים (ראה ס/1). המתלונן כבר שהה בבית אבות והדירה הועברה לאחרים. .15כנגד האמון שנתן בית משפט קמא בכוכבה לוי - שעדותה היתה מינימליסטית לא למותר לציין את התרשמותו השלילית של בית המשפט מן המתלוננת; אותה מצא "בלתי אמינה, אף בלתי ראויה לאמון". בית משפט קמא סבר שהיא "כזבנית", "המיטיבה... לכזב ולמסור דברים אפילו אין להם בסיס במציאות או שאין בהם אמת." סיכומו של דבר, אני מציע לחברי לדחות את הערעור על ההרשעה. .16המערערת, ילידת 1968, בת למשפחה נורמטיבית, "שהדרדרה לשימוש בסמים ומעבר לזה", כלשונו של בית משפט קמא. לחובתה הרשעות קודמות בעבירות סמים, אך גם בעבירה אחת של עושק ובעבירה אחת של גניבה. שירות המבחן נמנע מהמלצה. עפ"י התסקיר, המערערת לא חדלה מן השימוש בסם ולא היתה נחרצת בכיוון זה. בית משפט קמא סבר, ש"כאשר מדובר באלימות כלפי חלש וחסר ישע, יש לענוש ביד קשה. אי אפשר להמנע ממאסר בפועל... זהו העונש הראוי, כגמול לנאשמת, בנסיבות הענין, וכהרתעה, לה ולרבים". לאחר ששיקלל לקולא, גם את נסיבותיה האישיות, הטיל עליה, כאמור, שלושה חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר על תנאי. .17גם בתסקיר מעודכן שהוגש לנו, לקראת הדיון בערעור, נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינה של המערערת, הסובלת "ממצב התמכרותי קשה", "שחרף איום גזר-הדין מתקשה לגייס כוחות לגמילה פיזית מסמים." לא מצאתי כל טעות בשיקול דעתו של בית משפט קמא, בוודאי לא במידה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. דעתי היא, שיש לדחות גם את הערעור על העונש. .18לאחר שסיימתי לכתוב חוות-דעת זו, נתקבלה בלשכת האב"ד בקשתה של ב"כ המערערת, "להוספת נימוקים בכתב" - עליה הגיבה המשיבה בהתנגדות נחרצת. ניתן לחלק את הבקשה לשלושה נושאים או פרקים: א. תגובה לשאלתה של האב"ד, כב' השופטת ד' ברלינר, במהלך הדיון בערעור, אם לא ניתן היה לקבל את אמרתו של המתלונן, לפי סעיף 10(2) לפקודת הראיות (ולא סעיף 10(1), כפי שהחליט בית משפט קמא). המערערת טוענת, כי אפשרות זו לא עלתה בעבר ע"י התביעה, והיא מבקשת להגיב עליה. לאור האמור בחוות-דעתי - השאלה כבר אינה רלוונטית ומעשית, ואיני רואה צורך להתייחס אליה; ב. צרוף תמצית טיעוניה של המערערת לענין סעיף 10(1) לפקודת הראיות. המערערת לא קיבלה רשות להגיש טיעונים בכתב לאחר שסיימה כבר את טיעוניה בע"פ לפנינו. ג. תגובה להערה שלי במהלך הדיון, "אם ראוי שבכל מקרה שבו יש גירסה חדשה של עד לאחר המשפט יתבקשו ראיות נוספות". הערה זו היתה צריכה להיות צפויה במהלך הדיון, שהרי היא מתבקשת מאליה, לאור בקשתה של המערערת להגשת ראיות חדשות. לכן, אין מקום להגיש עתה, ללא רשות, טיעונים בכתב בנושא זה. השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. השופט א' בייזר: אני מסכים. לפיכך הוחלט, כאמור בחוות-דעתו של כב' השופט ז' המר, לדחות את הערעור. אלימותתקיפה