בבג"צ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים (8.10.09) בחן בית המשפט העליון זכות העיון בתיקי בית המשפט ופסק כדלקמן: "...זכות העיון הינה נגזרת של העיקרון החוקתי בדבר פומביות הדיון, והיא אחת הערובות למימוש עקרון זה... לפיכך, עלינו להכיר בכך שהכלל הרחב הינו שיש לאפשר לכל פרט לעיין בתיקי בית המשפט" (פסקה 21). "בדומה לעקרון פומביות הדיון, אף זכות העיון בתיקי בית המשפט הינה זכות יחסית שיש לאזנה למול זכויות ואינטרסים שונים העלולים להיפגע כתוצאה מעיון בתיקי בית המשפט. כידוע, בהגשמת עקרון פומביות הדיון - ובזכות העיון הנגזרת ממנו - כרוכה באופן טבעי פגיעה פוטנציאלית בזכויות ובאינטרסים של בעלי דין ושל צדדים שלישיים, ולעיתים אף של האינטרס הציבורי. זהו חלק ממחירם של הליכים פומביים (ראו דברי השופט ת' אור בעניין אבי-יצחק, עמ' 70 ; דברי הנשיא א' ברק בעניין בית הדין למשמעת, עמ' 536; אורי שנהר דיני לשון הרע 209 (1997)). כך למשל, יכול ויעמדו למול הזכות החוקתית לפומביות הדיון זכויות חוקתיות נוספות, ובעיקרן הזכות החוקתית לפרטיות, המעוגנת בהוראות סעיף 7 לחוק יסוד: כובד האדם וחירותו. קיימים אינטרסים מוגנים נוספים אותם יש לשקול למול זכות זו, ביניהם ההגנה על שמו הטוב של אדם, שמירה על בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, הגנה על ההליך השיפוטי, על סודות מסחריים, רגשות הציבור, האינטרס הציבורי בשימורו הפיזי של תיק (ראו בג"ץ 1/49 יראקצ'י נ' שר המשטרה (28.2.2006), להלן: עניין יראקצ'י) וכן האינטרס שבניהול המשאבים של מערכת המשפט" (פסקה 22). ובהמשך מונה בית המשפט את שלבי בחינתה של בקשה לעיון (בפסקאות 26-24): "... נקבעו שלושה שלבי בחינה לתקנות העיון - ראשית, נבחנת השאלה האם קיים איסור בדין לעיון בחומר המבוקש. ככל שהתשובה לשאלה זו היא בשלילה, נבחנת בשלב השני השאלה האם העיון הוא מוצדק. על רקע נקודת המוצא באשר למתן זכות העיון, כבר נפסק כי הנטל על בעל הדין המתנגד לעיון לשכנע כי אין להתירו: 'הכלל הוא, אפוא, שיש לאפשר עיון במסמכים המצויים בתיקי בית-המשפט, ואף את פרסומם, אלא אם קיימת הוראה תחיקתית או טעם כבד-משקל הנגזר ממנה, המצדיקים, באיזון כולל, את מניעת העיון או הפרסום' (ראו עניין גהל, בעמ' 437). 'עקרון פומביות הדיון וחופש המידע קובע שבהיעדר טעם מיוחד המונע זאת רשאי כל אדם לעיין בתיקי בית-המשפט' (בג"צ 9474/00 גל נ' ראש עיריית חיפה, פ"ד נט (3) 714 (2004) (להלן: עניין גל)). אם תוצאת האיזון הינה שישנה הצדקה עקרונית לאפשר את העיון, יש לעבור לשלב השלישי. בשלב זה נבחנת השאלה כיצד ניתן להגשים את מטרת העיון תוך פגיעה מידתית ככל האפשר בזכויות ובאינטרסים של בעלי הדין שהתנגדו לעיון. בגדר שאלה זו נבחנת האפשרות להגביל את היקף העיון או להתנותו בתנאים, תוך התחשבות בין היתר בסבירות הקצאת המשאבים של בית המשפט (ראו ע"א 3914/91 לחאם נ' פקיד השומה נצרת (1.5.2006)). עיננו הרואות, כי בהתאם לגישה הפרשנית האמורה, המיושמת בבית משפט זה, נקודת המוצא הינה כי יש להתיר את העיון, ובהתחשב בנקודת מוצא זו, על בעל הדין המתנגד לעיון הנטל לשכנע כי אין להתירו (והשוו: עניין תורג'מן, בעמ' 666). חובת ההנמקה המוטלת על מבקש העיון אינה הופכת נטל זה. לא הרי נטל הנמקה - במצב שבו נקודת המוצא היא לאפשר עיון - כהרי נטל שכנוע. נוכח האמור לעיל, ניתן לומר ככלל, שרשות עיון בתיקי בית המשפט ניתנת היום כדבר שבשגרה, מתוך הכרה בכך שעל-פי התקנות כנוסחן כיום מוקנית לכל אדם זכות עיון. כך ראוי שיעשה, וכך נראה כי נעשה אף הלכה למעשה... אמנם, קיימים מקרים חריגים ונדירים במסגרתם נמנעת אפשרותו של הפרט מלעיין בתיק וזאת כאשר קיים טעם המצדיק לעשות כן, בין היתר בשים לב לאינטרסים השונים העומדים מנגד (ראו למשל, בש"א 9676/04 יחזקאל אלישיב נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (10.4.2005)), אך ברי כי הכלל הינו כי יש להתיר עיון בתיקי בית משפט כך שנטל השכנוע בדבר מניעת העיון מוטל על המתנגד לו.  הנה כי כן, על-פי הפרשנות המקובלת והראויה של חובת ההנמקה, על מבקש העיון לגלות בתמצית את מטרת העיון, וזאת על מנת לאפשר לבית המשפט לערוך את האיזון הנדרש בין זכות העיון שלו לבין הזכויות או האינטרסים של העומדים מנגד; של המתנגד לעיון או של הציבור בכללותו. חובה זו אינה עולה כדי נטל שכנוע, שכן נטל זה - להצדיק מדוע יהיה על בית המשפט לסטות מנקודת המוצא של פומביות הדיון - מוטל על המתנגד לעיון ולא על מבקשו". עיון בתיק בית משפטמסמכים