קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו להשמדת כלב: השופט פיזם: 1. לפנינו ערעור המדינה על החלטת כבוד השופטת המלומדת הגברת מ. שידלובסקי (בתיק ב"ש 854/84) לדחות בקשתו של ד"ר לופוביץ, רופא וטרינר, ממשרד החקלאות (של הממשלה) (להלן "הוטרינר") ליתן צו להשמדת כלב רועה גרמני (להלן "הכלב") השייך ל"ויניק חברה לבנין בע"מ" או לויניק זאב, המנהל או בעל השליטה בחברה זו (להלן "ויניק") - המשיב. הוטרינר פנה בבקשה האמורה לשופטת של בית משפט השלום לפי סמכותו על פי סעיף 5 לפקודת הכלבת, 1934(להלן "פקודת הכלבת") שאת נוסחו נפרט להלן: "כל פקיד וטרינר ממשלתי, רופא ממשלתי או מפקח רשאים לבקש משופט של בית-משפט שלום ליתן צו להשמיד בלא תשלום פיצויים כל כלב, חתול או קוף אשר נשכו אדם יותר מפעם אחת או שלדעתו הם משתוללים או צפויים במידה יתרה להדבק בכלבת ולהעבירה. הבקשה תוגש על גבי טופס א' שבתוספת פקודה זו. אם נתברר לשופט, כי אמנם נשכו הכלב, החתול או הקוף, איזה אדם יותר מפעם אחת או כי הם משתוללים או צפויים במידה יתרה להידבק בכלבת או להעבירה יתן צו להשמדתם." מאחר ופקודת הכלבת נוסחה במקורה בתקופת המנדט בשפה האנגלית, הרי שהנוסח המחייב בה הוא הנוסח האנגלי. והנה מציטוטו של סעיף 5 של פקודת הכלבת, בנוסחה האנגלי (laws of palestine-rotenberg) כפי שנביא להלן, נראה שהנוסח האנגלי של סעיף זה מחייב אולי פרשנות שונה ממה שמשתמע מן הנוסח העברי הנ"ל. הנה הנוסח האנגלי (של ס' 5 לפקודת הכלבת): Any veterinary officer. Medical officer of stock" inspector, may, in respect of any dog, cat or monkey Which in his opinion is of a savage desposition or excessively which has bitten a person on more than one occasion or , of the schedule to this ordinance liable on any account to contract or transmit rabies"A" apply on form To a magistrate an order authorising its , if he is satisfied that the dog, cat or monkey has bitten destriction without compensation. The magistrate shall Or monkey is of a savage disposition or excessively a peron on moer than one occasion, or that the dog, cat , liable on any account to contract or transmit rabies".grant such order for destruction .2 המערערת טענה בהודעת הערעור שהשופטת קמא טעתה בדחותה את בקשת הוטרינר להשמדת הכלב. באת-כוח המדינה טענה כי משהוכח שהכלב שייך למשיב (לויניק) או המוחזק על-ידו, נשך 6פעמים, דהיינו 5 נשיכות מעבר לנשיכה אחת, לא היה זה בשקול דעתה של שופטת קמא להמנע ממתן הצו להשמדת הכלב. טענה זו מתיישבת לכאורה עם לשון המחוקק. סעיף 5 לפקודת הכלבת משאיר שקול דעת לוטרינר לפנות לשופט ולבקש השמדת כלב, אשר נשך אדם יותר מפעם אחת, או להמנע מבקשה כזו. דא עקא כך טוענת המערערת - משפנה הוטרינר לשופט בבקשה להשמדת הכלב, בנסיבות כאמור, חובה על השופט ליתן את הצו המבוקש, אם נתברר לו כי אמנם נשך הכלב אדם יותר מפעם אחת. בנדוננו אין מחלוקת שהכלב אכן נשך ששה בני אדם בתקופה שבין מרץ 1983ועד יוני .1984 המערערת הוסיפה וטענה כי ישנו ענין צבורי רב בהשמדת הכלב שנשך 6פעמים במשך שנה אחת!? ועלול לנשוך בעתיד אנשים רבים אחרים. המערערת עתרה אל בית-המשפט שלערעור לבטל את ההחלטה של בית-המשפט קמא לצוות על השמדת הכלב ולחייב את המשיב (ויניק) בהוצאות החזקת הכלב, הנמצא כיום במאורת בדוד על חשבון המדינה, עד להשמדתו. 3. בא-כח המשיב - עורך-דין גוב ארי - הביא טענה פרלימינרית לפיה אין אפשרות להשיג על החלטת שופטת קמא בפרוצדורה של ערעור. טענה זו יש בה ממש אם נראה בהחלטת השופטת קמא צו או אקט מנהלי גרידא ולא החלטה שפוטית. לפי הנוסח העברי של סעיף 5 לפקודת הכלבת חובה על השופט ליתן הצו להשמדת הכלב: "אם נתברר לו שהכלב נשך אדם יותר מאשר פעם אחת" (בהזדמנות אחת). המלים "אם נתברר לו" (לשופט) מתפרשות כהליך שפוטי של ברור (משפט) ולא עם מעשה או הליך מנהלי. דא עקא שלפי הנוסח האנגלי הקובע המינוח הינו לכאורה שונה: "......the magistrate shall, if he is satisfied" פרוש שעל השופט להשתכנע מנכונות טענתו של הוטרינר, באשר למספר ההזדמנויות שהכלב נשך. "שכנוע" כזה יכול לכאורה להראות כפעולה מנהלית לאו דוקא שפוטית. בכל זאת דעתי נוטה לכך שאין לראות בהחלטתה של שופטת קמא צו או פעולה מנהלית גרידא, זאת מן הנמוקים המצטברים הבאים או חלק מהם. א. בדרך כלל תפקידו של בית-המשפט הוא לשפוט. פעולתו המנהלית של בית-המשפט היא שולית וחלקית. לכן בהעדר הוראה מפורשת בחוק או אם אין הדברים משתמעים חד משמעית מן המטרה שבה עוסק החוק, תחשב פעולתו של בית-המשפט לשפוטית ולא למנהלית. ב. סעיף 5 של פקודת הכלבת הטיל למעשה על שופט השלום תפקיד של ברור עובדות לשכנועו המלא. זהו תפקיד שפוטי במהותו. ג. ברור ה"סכסוך" בפני שופטת קמא נעשה בפרוצדורה של הליך שיפוטי: חקירת עדים לאחר הזהרה והשמעת טענות וסכומים. לפיכך מי שנטל חלק בהליך כזה מבלי שהשיג על הפרוצדורה לא ישמע בטענה כי למעשה מה שנעשה על-ידי שופטת קמא הוא הליך מנהלי גרידא. 4. בהתבסס על ההנחה המקובלת עלינו שהחלטתה של שופטת קמא היתה החלטה שפוטית ולא אקט מנהלי, נראה שניתן היה להשיג על החלטתה של השופטת בפרוצדורה של ערעור בפני בית-משפט זה. הערעור הוא אמצעי הבקורת הלגיטימי על החלטה שפוטית. נכון שהכלל הוא שאין זכות ערעור קנויה לאדם אלא אם נקבעה בחיקוק (ע"א 16/61 רוקמן, בר"ע 19/66 המועצה המקומית אשדוד, ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' 4, תשל"ד) 579, 580) זאת כאשר פקודת הכלב איננה קובעת זכות ערעור על החלטת שופט קמא בבקש להשמדת הכלב. ברם, חוק בתי המשפט כבר הקנה את זכות הערעור לכל בעל דין על פסק-דין או על החלטה סופית שיצאו נגדו בבית-משפט שלום או מחוזי אל הערכאה הגבוהה יותר (סעיפים 41, 52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 מקודם סעיפים 19(א), 29(א) לחוק בתי המשפט, תשי"ז 1957. ע"א 197/83 בצלאל בע' 102). לכן ניתן לשלול את זכות הערעור על פסק-דין או החלטה שפוטית סופית של בית-משפט השלום או של בית-המשפט המחוזי בדרגה ראשונה רק בהוראת חוק מפורשת. בהעדר הוראה כזו כבר הוקנתה זכות הערעור על ידי חוק בתי המשפט. נראה לנו שחילוקי הדעות בבית המשפט העליון באשר לזכות הערעור על חוות דעתו של בית-המשפט המחוזי לועדה לקבילות פנקסים בענין מס-ערך-מוסף (ר"ע 279/82 מנהל המכס נגעו לשאלת מיונה של חוות הדעת": אם היא בבחינת עצה או בבחינת "החלטה". ברם, על העקרון שעל החלטה סופית של בית-משפט שלום או של בית-משפט מחוזי בדרגה ראשונה ישנו ערעור בזכות, היתה הסכמה מובנת מאליה. 5. נכון אמנם שבהליך פלילי אין ערעור (בהעדר הוראה ספציפית בחוק) על החלטה שפוטית שאיננה פסק-דין. זאת משום שפסק-דין בהליך פלילי פרושו הכרעת דין במקרה של זכוי והכרעת דין וגזר דין במקרה של הרשעה (ס' 182, 195 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב- 1982). ברם, אין צורך להרבות במלים כדי להבהיר שההליך שנידון בפני השופטת קמא לא היה הליך פלילי. לא מבחינת סדר הדין (לא הוגש כתב אישום, לא התבצעה הקראה, ולא היה נאשם) ולא מבחינת הדין המהותי. (ההליך היה של סילוק מפגע ולא של האשמה או ענישה). ניתן להגדיר את ההליך שהתקיים בפני שופטת קמא כהליך בענין ציבורי .sui generis החלטתה של כבוד השופטת בדחיית הבקשה להשמדת הכלב היתה החלטה סופית שהקנתה למבקש, הוטרינר, זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי. אמת שבכותרת הערעור המערערת היתה המדינה ולא הוטרינר, אך היה ברור לכל (ובענין זה גם לא היתה טענה) שהמערערת הגישה את הערעור בשמו ובמקומו של הוטרינר. הערעור שבפנינו הוגש בזכות ויש לבית-משפט שלערעור סמכות לדון בו בפרוצדורה של ערעור אזרחי. כך שהגיעה העת לדון בערעור לגופו. 6. במבט ראשוני ושטחי נראים הדברים שהחלטתה של השופטת קמא בדבר דחית הבקשה להשמדת הכלב איננה יכולה לעמוד. זאת משום קביעת המחוקק: (בסעיף 5 לפקודת הכלבת "שאם נתברר לשופט כי אם נשכו הכלב, החתול או הקוף איזה אדם יותר מפעם אחת... יתן צו להשמדתם" ואין לו שקול דעת להמנע ממתן צו כזה. בנדוננו כאמור, אין חולקים על כך שהכלב נשך אדם שש פעמים (היינו יותר מפעם אחת). ביחד עם זאת ברור ומוסכם גם על דעת המערערת שהוטרינר חייב להפעיל שקול דעת בבואו לבית המשפט בבקשה להשמדת כלב. הרי המחוקק קובע מפורשות שהוטרינר "רשאי לבקש" (בנוסח האנגלי "may apply") ואיננו חייב לבקש השמדת כלב שנשך יותר מפעם אחת. בחקירתו הודה הוטרינר כי קרה שכלב נשך יותר מפעם אחת והוא לא ביקש צו השמדה (ראה בעמ' 3לפרוטוקול בבית-משפט השלום). גם בהודעת הערעור צוין האינטרס הציבור שבהשמדת הכלב. משמע גם המערער מודה, כי לא בכל מקרה שכלב נושך יותר מפעם אחת, אחת דתו להשמיד, אלא שיש להביא בחשבון שקולים שונים, ביניהם אינטרס הציבור בעד או נגד השמדת הכלב. 7. לפיכך ברור ששקול הדעת של הוטרינר בהחלטתו על פניה לשופט בית משפט שלום בבקשה להשמדת כלב צריכה להיות כדין. על פי הנורמות הנדרשות מכל נושא תפקיד ציבורי המוסמך להחליט ולגזור על זכויותיו של אזרח. שקול הדעת צריך להיות מופעל: בהגינות, ביושר, בסבירות, ללא שרירות והפליה תוך הבאת שקולים רלוואנטיים בלבד. בג"צ 734/80 (המ' 1001/81) חכם (בע' 695) בג"צ 266/81 אברון בע' 504. ע"א 402/76 אזרניקוב, בג"צ 640/77 ברנובסקי, ע"א 472/79 שרף בע' .513 בנדונו של הכלב נשוא הבקשה בפני השופטת קמא ובפנינו ברור שהוטרינר לא עשה שמוש כדין בשקול דעתו. הוטרינר הודה שהשקול היחידי שהמריצו להגשת הבקשה להשמדת הכלב היה העובדה שהכלב נשך כלשונו: "בעיני מספיק אם הכלב נשך" (עמ' 3 של הפרוטוקול בבית-משפט השלום). לא יתכן שזהו השקול היחידי שצריך וטרינר להפעיל בבואו להחליט על בקשה להשמדת כלב. לדעתנו, עליו להביא בחשבון שקוליו את נסיבות הנישוך. את האינטרס של בעל הכלב לעומת האינטרס הציבורי. את האפשרות של מתן התראה לבעל הכלב, את הפונקציה, או הפונקציות שהכלב מלא שבגינן או בקשר אליהן אירע הנישוך, את מצב בריאותו של הכלב ועוד. הוטרינר איננו חייב להסתמך בשקוליו דוקא על ראיות המקובלות בבית משפט. אך אין הוא רשאי, לפי דעתנו, לבחור בשקול אחד מבין השקולים הרלבנטיים להחלטתו ולהתעלם לחלוטין משקולים לגיטימיים אחרים. בחירה חד-צדדית של שקול אחד והסתמכות עליו בלבד מבלי שים לב לשקולים רלבנטיים אחרים על ידי פקיד הצבור המוסמך לשלול זכויות מן האזרח היא בבחינת שרירותיות, חוסר הגינות וחוסר סבירות. זאת אני אומר גם אם אותו שיקול אחד שפקיד הצבור הפעיל באופן שרירותי הוא חשוב, הגיוני וסביר כשלעצמו. דעתי היא, לאור האמור, שהוטרינר לא השתמש בשקול דעתו כדין ועל פי הנורמות הנדרשות מפקיד ציבור בבואו להחליט בענין שבסמכותו, באשר להחלטתו של הוטרינר לפנות לשופטת קמא ולבקש את השמדת הכלב. זהו ענין היורד לשורש סמכותו של הוטרינר, להגיש בקשה כזו. לפיכך, נראה לנו שהבקשה האמורה להשמדת הכלב הוגשה לשופטת קמא בחוסר סמכות. מכל מקום היא הוגשה שלא כדין. 8. השאלה המתעוררת עתה היא האם רשאית היתה שופטת קמא לבדוק ולברר את ההליכים או השקולים שקדמו להגשת הבקשה להשמדת הכלב או שמא מסמכותה או מחובתה היה לבדוק אך ורק את השאלה הספציפית שהובאה לה, דהיינו האם נשך הכלב אדם כלשהו יותר מפעם אחת. יתכן שניתן היה במהלך המשפט בפני כבוד השופטת קמא להתנגד לשאלות בדבר השקולים או הנסיבות שקדמו להגשת הבקשה (ואין צורך לעניננו להכריע בשאלה זו). מכל מקום בנסיבות שנוצרו כאשר כבר הוברר לשופטת קמא שהוגשה לפניה בקשה ללא סמכות או שלא כדין, קשה להעלות על הדעת שהיא היתה צריכה להתעלם מנסיבות כאלה וליתן את הצו המבוקש. סוף סוף הרי פרושו של דבר שבית-המשפט נותן יד לפעולה שהוכח לו שהיא בלתי חוקית על פניה, מה עוד כשמדובר בגרימת נזק כספי לבעלים של הכלב (שהרי הפקודה כאמור פוטרת את הממשלה מפצויים בגין השמדת הכלב) ואולי גם לצער נפשי. בני אדם קשורים בצורה זו או אחרת לבעלי חיים והדברים עתיקים. צער בעלי חיים הינו גם כן ענין שיש להביאו בחשבון והוא ענין הומאני חשוב וגם כאן הדברים עתיקים. הטענה שהדרך לתקוף את עצם הגשת הבקשה להשמדת הכלב היא בפניה לבית הדין הגבוה לצדק ולא בעקיפין בבית-המשפט שדן בבקשה להשמדת הכלב בתוך כדי הדין איננה מקובלת עלינו וזאת משני נמוקים: א. אם נמסרה סמכות לשופט של בית-משפט השלום לדון בבקשה להשמדת כלב, יש לו סמכות טבעית לדחות את הבקשה אם על פניה נראית הבקשה נטולת סמכות, או שלא כדין. סמכות זו לא נשללת מתוך שיש סמכות לבית הדין הגבוה לצדק המוסמך גם הוא, כנראה, לדון בעתירה על שקול דעתו של וטרינר המחליט לפנות לשופטת ולבקש השמדת הכלב. ב. מטעמים של מדיניות נראה שעדיף שבסוגיה זו של בקשה להשמדת כלב לא יוטרד בית הדין הגבוה לצדק אם החוק הקנה סמכות לשופטת של בית משפט שלום לדון במטריה כזו. גם שופט של בית-משפט שלום, כמוהו כבית דין גבוה לצדק, לא ישים את שקולי דעתו הוא במקום שקולי הוטרינר השוקל כדין, בהגינות, במקצועיות, ביושר, בלי שרירות לב וללא הפליה ומתוך שקולים סבירים ורלבנטיים את הצורך לבקש מבית-המשפט צו להשמדת כלב, או בעל חיים אחר (חתול או קוף). נראה לי, שבהעדר סמכות של הוטרינר להגיש הבקשה להשמדת הכלב או בהיות בקשתו מבוססת על שקולים בלתי חוקיים, לא יכולה היתה השופטת קמא להעתר לה. לפיכך צדקה שדחתה את הבקשה. כך שהתוצאה היא שאני מציע לחברי שגם הערעור על דחיית הבקשה להשמדת הכלב ידחה ללא צו להוצאות כי לא נתבקשנו לכך. השופט סלוצקי: 1. מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי הנכבד השופט ח' פיזם בפסק דינו המאלף, אך טעמי לכך הם שונים. השאלה היא מה טיבה של פעולת השופט על פי סעיף 5 לפקודת הכלבת האם המדובר הוא במעשה שפיטה או במעשה מנהלי. השופט זילברג המנוח עמד על הקושי להבחין בין שני סוגי מעשים אלה באמרו בע"א 125/53 צוקרמן בע' 787: "גלוי וידוע לכל בר בי רב כמה קשה לתחום תחומים ניכרים בין שני המושגים הנ"ל ויש כופרים שאינם מודים אפילו בעצם קיומו או זכות קיומו של ההבדל. יותר מדי סמנים נתנו חכמים כדי להבדיל בין זה לזה עד שלעתים תכופות הסימנים מבטלים זה את זה ומשאירים את הספק בעינו." קושי זה מתעורר גם בעניננו. 2. סעיף 5 לפקודת הכלבת, שצוטט על ידי חברי הנכבד, קובע בחלקו הנוגע לשופט כי אם "נתברר לשופט כי אמנם" נשך כלב "איזה אדם יותר מפעם אחת" - וזוהי עילת הבקשה בעניננו - "יתן צו להשמדתם", ובנוסח האנגלי נאמר שהשופט " shall", אם נחה דעתו (is satisfied) שהכלב נשך אדם יותר מפעם אחת, "grant such order for destruction". 3. מטרת הסעיף היא, למעשה, בדיקה על ידי שופט בית משפט השלום על החלטת הרופא הוטרינרי המתמדת בבקשתו למתן היתר להשמדת הכלב. על השופט לברר את העובדות הנוגעות לענין על מנת לקבוע אם קיימת הצדקה לבקשת הרופא, אם אך קיימת תשתית עובדתית המצדיקה ומחייבת את מתן ההיתר. מוסמך השופט לקבל לתשומת לבו, כחומר לברור, לא רק את הראיות שברשות הרופא אלא גם עובדות נוספות הנוגעות לשאלה העומדת לברור בפניו. משנתברר לשופט עובדתית כי הכלב נשך אדם יותר מפעם אחת חייב הוא ליתן את הרשות להשמדתו. נוסח הסעיף מורה כי המחוקק התכוון לשלול מהשופט כל שקול דעת בענין זה. אין המדובר בסמכות של רשות הניתנת לשקול דעתו של השופט אלא בסמכות חובה. 4. נוסח זה של סעיף 5 המחייב את השופט להתיר את השמדת הכלב אם נתברר לו שנשך אדם יותר מפעם אחת, מבלי שנתן לו שקול דעת בענין זה, נותן כי יש לסווג פעולה זו כבעלת אופי אדמיניסטרטיבי. מתן ההיתר נעשה, למעשה, באורח אוטומטי ללא שקול דעת המאפיין הליך שפוטי. הצורך בברור, שממנו למד חברי הנכבד כי המדובר במעשה שפיטה, אינו שולל את המהות המנהלית מפעולה זו שלענין מתן ההיתר אין לשופט שקול דעת. יש וגם פעולה מנהלית מצריכה ברור לצורך קביעת ממצא שעליו מבוסס הצו המנהלי. (ראה בג"צ 913/58 ברמן). דומה המצב בעניננו למצב ששרר בהפעלת עונש המאסר על תנאי לפי החוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה), תשי"ד- 1954, לפיו היה בית המשפט חייב להפעיל את המאסר על תנאי בשל עבירה נוספת שנעברה תוך תקופת התנאי. ולא ניתן לו שקול דעת בענין זה. ברור זה, אם יש מקום להפעלת עונש המאסר על תנאי אם לאו והפעלתו סווגו על ידי בית המשפט העליון כפעולה מנהלית (ראה ע"פ 56/59 שמסיאוב, בג"צ 121/62 עורקבי, ע"פ 370/65 ערקבי). רק לאחר הכנסת התקונים בחוק משנת 1963קבלה הפעלת המאסר על תנאי אופי של החלטה שיפוטית כשהפעולה חדלה להיות אוטומטית בלא שקול דעת, אלא בית המשפט הוסמך כשראה זאת לצודק, להחליט על הארכת תקופת התנאי במקום להפעיל את המאסר על תנאי או להפעילו בחופף או במצטבר לעונש המאסר שמטיל בית המשפט המפעיל בשל העבירה הנוספת. שקול דעת זה הוא שיפוטי. (ראה: המר' 755/72 נעוס, בע' 495). בעניננו דומה המצב לשלב הראשוני שבו חלה חובת הפעלה על בית המשפט. משנתברר כי כלב נשך אדם יותר מפעם אחת, חייב השופט להתיר את השמדתו ואין לו, לפי הנוסח המצווה של הסעיף, כל שקול דעת לענין זה. וכן נהפוך הדבר, אם לא נתמלא תנאי מוקדם זה הרי שאין בידו שקול דעת, והוא חייב שלא ליתן את ההיתר להשמדת הכלב. 5. נראה לי כי סמכות מתן ההיתר על פי סעיף 5 לפקודת הכלבת, בהקשר דברים זה, היא מנהלית גרידא כאשר הפעלתה אינה תלויה בשקול דעתו של השופט. אם המערערת אינה תמימת דעים עם החלטת השופט היא יכולה להביא את הענין למבחן לבית דין גבוה לצדק בדרך של צו-בירור, אולם אין מקום לערער על החלטה שהיא בגדר פעולה מנהלית בהעדר הוראה מפורשת המעניקה זכות ערעור, ובעניננו, אין הוראה שכזו בפקודת הכלבת. (ראה לענין זה מאמרו של השופט ד"ר ש. לוין, "עתירה לבג"צ כהליך תקיפה ערעורי" וכן ראה ספרו של השופט זוסמן ז"ל על סדרי הדין האזרחי (מהד' שלישית) ע' 553 סעיף 583). .6לאור עמדתי זו פטור אני מלדון בעמדתו של חברי הנכבד לגופה של עילת הבקשה, אם במסגרת ההליך בפני השופט יש לבדוק את שקול דעתו של הרופא הוטרינרי לענין עצם הגשת הבקשה או שהוא צמוד לברור התנאי מהתנאים המוקדמים המפורטים בסעיף 5, הנטען בבקשה. הנשיא פרידמן: מצרף אני את דעתי לדעתו של חברי המכובד השופט סלוצקי. סיכומו של דבר, הוחלט לדחות את הערעור. אין חיוב בהוצאות החזקת הכלב. כלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלבצווים