רישום פלילי של עד

כלל הוא כי תיק חקירה כנגד עד - כמתלונן, שלא הסתיים בהגשת אישום ובהרשעה, אינו מהווה חלק מחומר החקירה שעל המאשימה להעמיד לרשות ההגנה על פי דין (ר' בג"צ 233/85 עלי אל הוזייל נ' מ"י, פ"ד לט(4) 124). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רישום פלילי של עד: לפניי בקשה לגילוי חומר חקירה בדמות רישום קודם של המתלוננת מכוח סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות אלימות לכאוריות כלפי בת זוגו - המתלוננת. הסנגור העלה את בקשתו דנן בד בבד עם טענה מקדמית הקשורה בהגנה מן הצדק מטעמים של אכיפה סלקטיבית. זאת מאחר ולא הוגש כתב אישום כנגד המתלוננת על אף שסטרה לנאשם. ביחס לבקשה זו, קבעתי כי ראוי להכריע בה לאחר בירור העניין בכור ההיתוך הראייתי של המשפט עצמו. ביחס לבקשה שמלפניי, נטען כי החומר המבוקש רלוונטי לכתב האישום ובכוחו לאפשר הגנה טובה לנאשם להוכחת טענותיו לאכיפה בררנית ביחס למתלוננת "האלימה" כנטען. ב"כ הנאשם תמך טיעוניו באסמכתאות והדגיש כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ימנע בית המשפט עיון בתיקים סגורים. עוד נטען כי הפיקוח על חומרי חקירה מצוי בידי בית המשפט ולכן ראוי כי זה יעיין ברישום הפלילי והמשטרתי של המתלוננת, טרם קבלת החלטה בהקשר זה של אכיפה בררנית. בתימוכין באסמכתאות, התנגדה המאשימה לבקשה בטענה כי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים התשמ"א-1981 (להלן:"החוק") אינו מאפשר חשיפת מידע אודות המתלוננת הקשור בתיקים סגורים. עוד נטען כי החומר בו מתבקש העיון אינו נוגע כלל לנושא האישום ובבחינת האינטרסים השונים, יש להעדיף את זכותה של המתלוננת לפרטיות, הגוברת על "תחושת הבטן" של ההגנה הנעדרת הפנייה לרלוונטיות כלשהי בבסיס העיון המבוקש. על כך השיב הסנגור כי המתלוננת מודה שסטרה לנאשם, כי קיימות ראיות התומכות בניסיונה לדרוס אחרים וכי בסמיכות זמנים רלוונטית, הוגשה תלונה כנגדה בהקשר לפגיעה בילדים. מכל אלה, סובר הסנגור כי אין ניתן לטעון להעדר רלוונטיות בבסיס הבקשה. דיון והכרעה ממהלך הדיון בבקשה הסתבר כי למתלוננת אין רישום פלילי קודם, אך קיים תיק סגור בעניינה בהקשר לאלימות לכאורית אשר נסגר מחוסר ראיות. השאלה העומדת במוקד המחלוקת הינה האם רישום שכזה הינו בגדר "חומר חקירה", שיש להעבירו לידי ההגנה, או לחילופין לחשוף את המותב הדיוני לעיון בו לשם הכרעה בטענת האכיפה הסלקטיבית. כידוע, נאשם זכאי להיחשף למלוא חומר החקירה הרלוונטי הנדרש לו לשם כינון הגנתו כדבעי ומניעת העברת חומר שכזה לידיו עלולה לפגוע בפוטנציאל ההגנה הקיים לו. ההגנה מבקשת לעשות שימוש בחומר המבוקש לשם הוכחת טענת הגנה מן הצדק, שלגביה השיבה המאשימה כי יכול ויוגש גם כנגד המתלוננת כתב אישום בעתיד. בשלב מקדמי זה לא ראיתי כיצד ניתן לבחון את שיקול דעתה של המאשימה בבחירתה להעמיד רק את הנאשם לדין (ר' החלטתי לפרוטוקול הדיון מיום 10.10.11 עמ' 12). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ומכלול נסיבותיו הלכאוריות של העניין וכן לאחר שעיינתי בחומר שהובא בפניי, נחה דעתי כי אין המדובר ב"חומר החקירה" במובן המקובל ולא נמצאה רלוונטיות בחומר זה המצדיקה את חשיפתו אף בפני המותב הדיוני. לא ראיתי כיצד בעצם הגשת התלונה כנגד המתלוננת, בנסיבות הלכאוריות בה הוגשה ובמיהות המגיש - יכול להימצא תימוכין בטענת ההגנה לאכיפה בררנית ושוכנעתי כי הרלוונטיות הקשורה בחומר המבוקש לאישום הנדון הינה רחוקה ושולית. כידוע, כלל הוא כי תיק חקירה כנגד עד - כמתלוננת, שלא הסתיים בהגשת אישום ובהרשעה, אינו מהווה חלק מחומר החקירה שעל המאשימה להעמיד לרשות ההגנה על פי דין (ר' בג"צ 233/85 עלי אל הוזייל נ' מ"י, פ"ד לט(4) 124). נוסחת האיזון בין זכויותיו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויות של עדים ומתלוננים לכבוד ולפרטיות, נקבעה בבג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פס"ד נז(4) 625 (2003), עמ' 635, בזו הלשון: "חשיבות החומר להגנת הנאשם הינה כמובן שאלה מרכזית שעל בית המשפט לשקול בדונו בחומר שאינו נוגע במישרין לאישום הנדון, ושעל פי טיבו אינו "חומר חקירה" במובהק. בבחינת הרלוונטיות של החומר לאישום אין בית המשפט צריך להביא בחשבון אפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, ואל לו לתת ידו ל"מסע דיג" שאין רואים את תכליתו המעשית. הביטוי שהשתרש בפסיקתנו מקדמת דנא כי "אין חקר לתבונת סנגור"...,הוא שובה לב, אך גם תבונת הסניגור נשענת בדרך כלל על נקודת אחיזה ממשית, ואינה בגדר מעשה קסמים...ניתן להגדיר את הנוסחה ביחס לחובה למסור "חומר חקירה" כך: בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תפגע היא רחוקה ובלית משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות...". החוק מייצר הסדר החולש על עיון במרשם פלילי של עדים במשפט והוראותיו קובעות איסור ברור, מכוחו מסירת מידע בהקשר לתיקים סגורים אפשרית רק לגופים המנויים בתוספת השלישית שבו. הנאשם, סניגורו ובית המשפט אינם נמנים על גופים אלו (ר' סעיף 11 א' לחוק). בבש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל - לא פורסם, ניתן ביום 7.2.07, התייחס בית המשפט לשאלת היקף זכות העיון הנתונה לנאשמים בנוגע למירשם הפלילי של עדים במשפטם ונקבע כך: "היקף הרישום הוגדר בסעיף 2 הנ"ל ואינו כולל תיקים הממתינים לבירור דינם או תיקים סגורים. אלה האחרונים הוצאו במפורש ממסגרתו של סעיף זה וההתייחסות אליהם מצוייה בסעיף 11 לחוק המרשם (תיקים תלויים ועומדים סעיף 11, תיקים סגורים סעיף 11א) (לגבי תיקים סגורים - המידע ביחס אליהם ימסר רק לגופים המנויים בתוספת השלישית שבית המשפט אינו נמנה עימם)...כדי להסיר כל ספק אני שבה ומציינת כי מדובר אך ורק בתיקים שהסתיימו בהרשעות - לא בתיקי מב"ד ולא בתיקים שנסגרו על - ידי היועץ המשפטי לממשלה (סעיפים 11 ו - 11א). לחוק המרשם) ". בבש"פ 3099/08, 3489/08 אברהמי נ' מדינת ישראל - לא פורסם, , ניתן ביום 23.2.09, דובר במבוקשה של ההגנה לערער את אמינותו של המתלונן, בעיקר באמצעות הצגתו כ: "מתלונן סדרתי" ובהקשר זה נקבע כי השוני בין תיקי חקירה שנסגרו לבין כאלו שהולידו כתבי אישום: "איננו קונקלוסיבי". בעניין שלפניי, אין המדובר במתלוננת סדרתית או בתיק סגור הקשור לסכסוך כזה או אחר המצוי ברקע תלונת המתלוננת, ככל שקיים, כפי שהתרשם בית המשפט דשם ואפשר זכות עיון מצומצמת בלבד ביחס לתיקים סגורים של אותו מתלונן. בחנתי את חומר החקירה נשוא התיק הסגור בו מתבקש העיון וסימנתי אותו בחותמתי. לא איתרתי בחומר זה פוטנציאל הגנה לנאשם וסברתי כי אין להעמידו אף לעיון המותב הדיוני. החומר שהוצג אינו נוגע לנושא האישום ואף לטענת ההגנה לענין אכיפה סלקטיבית, שכן אינו מתייחס כלל למערכת היחסים האלימה הלכאורית בין הנאשם למתלוננת. נחזה כי לא בכדי נסגר התיק, גם בהתחשב במיהות המתלונן, בסתירות הנחזות שנגלו בין גרסתו לבין זו של הנאשם, בנסיבות הגשת תלונתו ובמניע הנחזה הבולט לכך, כמו גם בספקולטיביות הנובעת מתלונתו. תכנו ומהותו של תיק סגור זה וכן הנסיבות המיוחדות הלכאוריות הקשורות בו, מלמדים כי הוא אינו עשוי להיות בעל משמעות של ממש בעבור ההגנה, הן לשם קביעת מהימנות המתלוננת והן לשם מתן הכרעה צודקת בעניין הטענה לאכיפה בררנית. מכל אלו, משלא מצאתי "יסוד של ממש להשערה של הנאשם כי החומר ישפיע על בירור האישום נגדו" (ר' בש"פ 3099-08 לעיל) העדפתי את זכותה של המתלוננת לפרטיות ודחיתי את הבקשה. משפט פלילירישום פלילי