להלן סקירה משפטית בסוגיית שלילה עד תום ההליכים: ביום 20.3.2007 התקבל בכנסת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 78), התשס"ז - 2007. סעיף 46ב בפקודה כפי שתוקן קובע : "(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו. בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור." בטרם תוקן תיקון 78, הייתה סמכות לבית המשפט לפסול רישיון נהיגה עד תום ההליכים מכוח סעיף 46 לפקודה שנוסחו היה: "היה היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים בעל רשיון נהיגה או בעל רשיון רכב בעבירה שסעיפים 35 עד 42 או 43 ו-44א חלים עליה, והגיש לבית המשפט המוסמך לדון באותה עבירה בקשה לפסול את בעל הרשיון מהחזיק בו - רשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון עד לגמר בירור דינו, או עד שתבוטל הפסילה לפי הסעיפים 50-48." המחוקק לא קבע אילו שיקולים על בית המשפט לשקול בבואו לקבל החלטה בעניין הפסילה. שיקולים אלה הוגדרו בפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין. כך למשל בבש"פ 8161/06 - אליעזר גבריאל נ' מ"י מבהיר כב' השופט חשין את השיקולים המנחים את בית המשפט בבקשה להארכת פסילתו של רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים: "על בית-המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו; ואם מצא כי אלה קיימות, עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את הציבור. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שיקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים" הנטל הוטל על התביעה להראות כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בית המשפט נדרש לבחון האם התביעה הרימה את הנטל והאם הנהג מהווה סכנה לציבור. מסוכנות נבחנה כפי שנקבע בפסיקה, על פי נסיבות התאונה ועברו התעבורתי של הנאשם. בית המשפט מתחשב גם בנסיבותיו האישיות של הנאשם. צרוף כל השיקולים הללו הוא שיביא את בית המשפט לקבוע האם יש לפסול את הנהג עד תום ההליכים אם לאו. כך היה המצב עד לפני התיקון שבוצע בחוק. אלא שהתיקון תוקן על מנת לשנות מדיניות זו, והשאלה היא מה "תיקן" התיקון. כפי שניתן לראות מלשון החוק, עיקרו של התיקון בכך שקבע את "חזקת המסוכנות" של נהג המעורב בתאונה קטלנית, והעביר את נטל הראיה להוכיח כי אינו מסוכן - על הנהג. בבש"פ 8645/07 אליהו חדש נ. מ"י נקבע: " אמור מעתה כי סעיף 46ב' לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה ". וכן בבש"פ 9349/08 משה ממן נ' מ"י : " סעיף 46ב בנוסחו החדש... מעמיד הנחה לפיה אדם שנאשם בגין מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית נהיגתו מסכנת את הציבור. לפיכך מעביר הסעיף את נטל ההוכחה לנאשם להראות כי נהיגתו אינה מסכנת את הציבור." בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מ"י, מנתח כב' השופט רובינשטיין את "חזקת המסוכנות" החדשה שהוספה בסעיף 46.ב. וקובע על בסיס לשון החוק ודברי ההסבר להצעת החוק, הלכה למעשה כיצד יש להפעילה. נקבעו העקרונות הבאים:- ראשית, סדר הדברים לאחר תיקון 78 הוא כי קיימת חזקת מסוכנות של כל נהג המעורב בתאונת דרכים קטלנית, הסעיף מורה ככלל כי יש למנוע את המשך נהיגתו עד לתום משפטו. שנית, מדובר בהיפוך נטל הראיה, כאשר אם יוכיח הנהג כי אין בהמשך נהיגתו מסוכנות, רשאי ביהמ"ש שלא להורות על פסילתו. [בנוסף: בש"פ 6282/09 תראווה נ' מ"י (השופטת חיות) והאיזכורים שם] שלישית, מלשון החוק עולה כי די בהגשת כתב האישום כדי להורות על הפסילה עד תום ההליכים כאמור. כך עולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק. ודוק, אין ביהמ"ש נזקק כלל בשלב זה לבחינה של קיום "ראיות לכאורה" בידי המדינה. ובלשונו של כב' השופט רובינשטיין: " מלשון החוק משתמע, כי די בהגשת כתב אישום כדי להורות על פסילה כאמור, כך גם עולה מדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז-2007), מאת ח"כ גלעד ארדן הצעות חוק הכנסת, תשס"ז, 40, שם נאמר: "בהתאם להצעת החוק, יפסול בית המשפט באופן אוטומטי נהג כאמור שהוחלט להעמידו לדין, מהחזיק ברישיון נהיגה, והפסילה תהיה עד תום ההליכים המשפטיים" (ההדגשה הוספה-א"ר). קרי, הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור. בכך שונה הדבר מהוראת סעיף 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, המצריכה היווכחות בית המשפט "שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה" מתחילה. עינינו הרואות, כי בעוד בחוק המעצרים הנטל לענין הראיות לכאורה, וכן לעניין עילות המעצר, הוא על המדינה, אלא אם כן - לעניין העילות - נתקיימו חזקות סטטוטוריות (סעיף 21(א)(1)(ג)), בנידון דידן חזקת הסכנה לציבור קיימת מכוח עצם כתב האישום." [ההדגשות במקור א.ה.] עקרון רביעי: חרף העיקרון הכללי של החזקה בדבר המסוכנות, העניק המחוקק לבית המשפט סמכות שלא להורות על פסילה במקרים מעין אלה, על-ידי מתן אפשרות לסתירת החזקה. כך נקבע למשל, כי שיהוי כבד בבקשת הפסילה יכול שיפריך את חזקת המסוכנות [בש"פ 2327/08 ליפשיץ נ' מדינת ישראל (השופט דנציגר)]. עיקרון חמישי: מלשונו של סעיף 46ב כפי שחוקק, למדים שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשמו בתאונות דרכים קטלניות, כדי להגן על הציבור ולהרתיע, וכפי שכב' הש' רובינשטיין ציין, לאותת לציבור כי:- "לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג", וככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו". בית משפט זה גם פירש את הסעיף באופן מחמיר (ראו בש"פ 8645/07 חדש נ' מ"י (השופט פוגלמן); בש"פ 9588/07 טרבלסי נ' מ"י (השופט ג'ובראן); בש"פ 3674/08 כהן נ' מ"י (השופטת חיות); בש"פ 2806/09 ממן נ' מ"י (השופט מלצר). בש"פ 3345/09 גבן נ' מ"י (השופטת נאור)." מקרי מוותמוות בתאונת דרכיםמשפט תעבורהתאונת דרכיםשלילת רישיון נהיגה