קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להכרה כידועה בציבור לצרכי מזונות: .1 בתובענה שהגישה המשיבה כנגד המבקש, בתיק העיקרי, עותרת היא כדלהלן: (א) לחיוב המבקש במזונותיה; (ב) להצהרה בדבר היותה ה"ידועה בציבור" של המבקש; (ג) לחיוב המבקש "בכל החיובים הנובעים מיחסיהם" ובכלל זה בתשלום פיצויים בסך 000, 2שקלים, בתוספת הפרשי הצמדה מאז 1.8.76ועד התשלום. לבקשת המשיבה (בהמרצה 2013/84) ציווה כבוד הרשם, במעמד צד אחד, לעקל את כספי המבקש בבנק הפועלים בע"מ. המבקש פנה לבית-המשפט בשתי בקשות: בהמרצה 2267/84 עתר להסרת העיקול הזמני, שהוטל על פקדונותיו בבנק בהעדרו; ובהמרצה 2296/84למחיקת כתב התביעה על הסף. איחדתי את הדיון בשתי הבקשות. בתום שמיעת טענות הפרקליטים, ביום 29.10.84, הודעתי, על-אתר, את החלטתי לבטל את העיקול הזמני. לאחר עיון הגעתי לכלל מסקנה, כי גם עתירת המבקש, בדבר מחיקת כתב התביעה על הסף, בדין יסודה. נוכח מסקנתי האמורה, שוב אינני צריך לנמק את החלטתי הראשונה, בדבר ביטול העיקול הזמני. .2 כתב התביעה, שהגישה המשיבה, ערוך לפי המתכונת המיוחדת, שנקבעה להגשת תביעה למזונות, בפרק כ"ג 3לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963(כפי שתוקנו בתשל"ה [7]), שהיו עדיין בתוקף בעת הגשת התובענה (חליפו עתה הוא פרק כ"א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984) [7א]. בכתב התביעה נטען, כי המשיבה היא אלמנה ואילו המבקש נשוי. השניים הכירו זה את זו בשנת 1972, אחרי שנישואיו של המבקש עלו על שרטון, ומאז חיו יחדיו, כבעל ואישה, לעתים במעונו של המבקש (במחיצת אשתו) ולעתים במעונה של המשיבה. לטענת המשיבה, פירנסה המבקש במשך כל השנים ודאג לכל מחסורה, אלא שלאחרונה (לא נאמר ממתי) החל מואס בה, סילקה מדירתו וחדל מלפרנס אותה. התובענה סומכת על מסמך, הנושא את הכותרת "תצהיר", ואשר נחתם על-ידי המבקש והמשיבה, בפני עורך-דין, ביום .1.8.76בתצהיר פורטו משך הכרותם ועובדת חייהם המשותפים של השניים. נאמר בו, כי השניים החליטו לחיות ביחד כל עוד הם בחיים (!) ורק בשל היותו של המבקש נשוי אין הם יכולים להתחתן. מטרת עריכתו של התצהיר, על-פי האמור בו, היתה לשמור על זכויותיהם ההדדיות של המשיבה והמבקש "בתור זוג שחי ביחד ללא נישואין רשמיים". כן הותנה בתצהיר, שאם יחליט מי מהשניים להיפרד מזולתו - "יהיה חייב לשלם פיצויים קבועים ומוסכמים מראש סך של עשרים אלף ל"י וזאת בנוסף לכל תרופה אחרת העומדת לרשות הצד שאינו מוכן להיפרד". עילת תביעתה למזונות נובעת, אליבא דהמשיבה, מחייה המשותפים עם המבקש, במשך תקופה ארוכה, שנלוותה להם - כעולה מן התצהיר - כוונה ליצירת מערכת של חובות וזכויות הדדיות. עתירתה של המשיבה לחיוב המבקש בתשלום סך 000, 2שקלים, כשוויים ביום חתימת התצהיר, מבוססת על ההתנאה המפורשת, שהיתנו ביניהם הצדדים, בגוף המסמך האמור. .3כאמור, נערכה תובענת המשיבה על-פי המתכונת שיוחדה, בתקנות סדר הדין האזרחי, ל"תביעת למזונות", שהוגדרה בתקנות כ"תביעה לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, לרבות תביעה לפי סעיפים 2(א) או 3(א) שבו" (ראה תקנה 259, חליפתה של תקנה 363ט' לתקנות הקודמות). בא-כוח המבקש, עורך-הדין בן-דרור, טען, כי המתכונת המיוחדת הקבועה בפרק כ"א לתקנות, איננה מתאימה לתובענת המשיבה, שלפי מהותה וסיווגה איננה תביעה למזונות, כמשמעה בתקנות, אלא תביעה ממונית רגילה, שעילתה הפרת חוזה. תובענה כזאת, אמר מר בן-דרור, יש להגיש לאו דווקא לבית-המשפט המחוזי, אלא לבית- המשפט שעל-פי שווי נושאה הינו בעל הסמכות העניינית לדון בה - ויש לעשות כן בכתב-תביעה רגיל ולשלם את אגרת המשפט, החלה על תובענה שזאת. בא-כוח המשיבה, עורךהדין סעדיה, השיב על טענות אלו באמרו, שתובענת שולחתו מבוססת על זכותה למזונות מאת המבקש, מכוח החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) [6]. לחלופין טען, שגם אם מסווגים את התובענה הנדונה כתביעה למזונות מכוחה של התחייבות חוזית, אין כל פגם בהגשתה לבית המשפט המחוזי, על-פי המתכונת המיוחדת שנקבעה, בתקנות סדר הדין האזרחי, להגשת תביעה למזונות. .4הדין הוא עם בא-כוח המבקש. החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט- 1959[6], הינו חוק מטריאלי, הקובע את היקף החבות במזונות על-פי דין. בחוק זה אין זכר לחובת איש לזון את הידועה בציבור כאשתו. מר סעדיה הצביע על-כך, שבהוראות החוק דנא מדובר בבני-זוג סתם, ולא נאמר בני-זוג נשואים; מכאן, אמר, שחובת האיש לזון את בת-זוגו שרירה וקיימת, גם אם המדובר בבני-זוג שלא נישאו כדין. זו תפיסה מוטעית. כל אימת שהתכוון המחוקק להקנות זכות ממונית, או חפצית, ל"ידועה בציבור", הוא עשה כן בלשון מפורשת. כזאת, למשל (ואני בוחר בדוגמה זו דווקא משום קרבתה לענייננו), הזכות למזונות מעזבון בן הזוג, האמורה בסעיף 57(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965[8], המוקנית (בהימלא התנאים המפורטים בסעיף) ל"חברו לחיים" של המנוח (ראה: פרופ' מ' שאוה, הדין האישי בישראל עמ' 350- 351[10]). בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) אין הוראה מפורשת, בדבר קיום חובה לזון את ה"ידועה בציבור", והעדרה של הוראה כזאת הוא הנותן, שאין החובה הזאת קיימת, על-פי הדין, כלל ועיקר. בהמרצה (ת"א) 4359/82 פלונית ואח' נ' פלוני [5], התייחס עמיתי הנכבד, כבוד השופט י' ינון, לטענה דומה לזו שלפניי, שנטענה בשמה של תובעת מזונות, שהיתה "ידועה בציבור" של הנתבע. הרי דבריו (בעמ' 312): "גם מחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) לא יעמדו רווח והצלה לאשה, שכן עוסק הוא ב"משפחה", וכשמו כן הוא, ואינו עוסק בזכויות וחובות בין גבר ואשה, שמחוץ לנישואין. אילו התכוון המחוקק לכך, ש"בן-זוג" האמור בחוק הנ"ל - לאו דווקא בן-זוג נשוי, היה אומר זאת במפורש, כפי שהבהיר זאת לגבי "ילד", בסעיף 1לחוק, לאמר: "ילד" - בין שנולד מנישואין ובין שלא מנישואין לרבות מאומץ". אני מסכים, בכל הכבוד, לדברים אלה, היפים לענייננו. ראוי להזכיר, כי אותה מסקנה מובאת על-ידי ד"ר פ' שיפמן, במאמרו "מזונות האשה בנישואין בטלים" בעמ' 518[11], וכן ראה: פרופ' ג' טדסקי, "חיוב המזונות במשפטנו האזרחי", בעמ' 251[12]. .5 כאמור, טען בא-כוח המבקש, כי את תובענת המשיבה יש לסווג כתביעה ממונית רגילה, הנשענת על עילה של הפרת חוזה. השקפה זו מקובלת עליי ומתחייבות ממנה שתי מסקנות עיקריות: (א) תובענת המשיבה איננה יכולה להתברר במתכונת שבה הוגשה. מתכונת זו יוחדה, בתקנות סדר הדין האזרחי, לתביעה למזונות המבוססת על זכות שבדין, ותובענת המשיבה חורגת ממסגרת זו. (ב) הסמכות העניינית לדון בתובענה איננה נתונה, בהכרח, לבית המשפט המחוזי. שאלת הסמכות העניינית, לדון בתובענה זו, צריכה להיגזר - כבכל תביעה ממונית - לפי שוויו הכספי של נושאה. אילו נוכחתי, כי הפגם היחיד הדבק בתובענה כרוך בצורתה (היינו במתכונת שבגדרה הוגשה), ואילו עילתה החוזית מבוררת כהלכה, והיא גם נתונה לסמכותי, נוטה הייתי להרשות למשיבה (אף שלא נתבקשתי לכך) לתקן את כתב התביעה, על-ידי העברתו למסגרת של סדר הדין הרגיל, ומתן שהות לתשלום אגרת המשפט. ברם, העיון בכתב התביעה מוביל למסקנה, כי התובענה לוקה בפגמים נוספים, ואלה אינם ניתנים לתיקון על נקלה. אסביר למה כוונתי. לתובענת המשיבה, כאמור, שלוש עתירות. העובדות, שנטענו בכתב התביעה, די בהן כדי להעמיד על כנה את עילת התביעה המבססת את עתירתה השלישית של התובענה, בדבר חיוב המבקש בתשלום פיצויים בסך 000,2 שקלים, בתוספת הפרשי הצמדה מיום חתימתו של התצהיר. עילה זו, כשלעצמה, נתונה לסמכות השיפוט העניינית של בית- משפט השלום, ואילו עמדה לבדה מוטל היה עליי לשקול, באם נוכח הפגם, הדבק בתובענה מבחינת צורתה, ניתן להעבירה לבית-משפט השלום, על פי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984[9], או שמא אין מנוס מדחיית התובענה על הסף מחוסר סמכות, לפי תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי [7]. האם יש בשתי עתירותיה האחרות של התובענה כדי לשנות את פני הדברים? שוויו הכספי של נושא התובענה למזונות (העתירה הראשונה והעיקרית של כתב התביעה) לא הוגדר בכתב התביעה כראוי. חוסר הבהירות, כשלעצמו, עשוי להוביל למסקנה, כי סמכות השיפוט בתובענה כולה נתונה לבית-משפט זה. הלא כך דברי המנוח ד"ר י' זוסמן, בספרו סדרי הדין האזרחי, בסימן 334(עמ' 324) הערה 21, סיפא [13]: "נשאר שווי התביעה בספק, שייך העניין לבית-המשפט המחוזי, משום שלבית- משפט זה מסורה ה'סמכות העודפת'". דא-עקא, שאין בטענות העובדתיות של כתב התביעה כדי לגלות קיום עילות תביעה, כדרוש לביסוס עתירותיה הראשונה והשניה של התובענה. .6אתייחס, תחילה, לתובענה למזונות. מה יסודותיה של העילה החוזית למזונות, הנתונה ל"ידועה בציבור" על-פי הפסיקה, והאם מתקיימים היסודות הללו במקרה דנן? ב-ע"א 563/65 יגר נ' פלביץ [1], נפסק, כי לידועה בציבור אין זכות שבדין למזונות מן הידוע בציבור כבן-זוגה, "לא בתקופת החיים המשותפים ולא כל שכן אחרי ניתוק היחסים ביניהם" (מפי כבוד השופט ברנזון, בעמ' 248[1]). עם זאת נקבע (שם) כי - "סביר הוא שכל זמן שהאשה חיה עם גבר לא תסכים להיות עמו ולמלא כלפיו את תפקידיה וחובותיה כאשה בלי שתהנה מהזכויות הרגילות של אשה נשואה. אבל לא כן, כאשר דרכיהם נפרדות". מעצם קיומם של חיים בצוותא מוכן היה כבוד השופט ברנזון להסיק, כי נוצר הסכם מכללא, על-פיו חייב האיש לזון ולפרנס את האישה "כל זמן שהם ממשיכים לחיות יחדיו כבעל ואשה" (שם); אך לא כן לגבי התקופה שלאחר הפירוד, שאז אין מוטלת עוד על האיש חובה לזון את מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו, אלא אם התחייב לכך במפורש. כך עולה גם מדברי כבוד מ"מ הנשיא שמגר (כתוארו אז), ב-ע"א 32/81 צונן נ' שטל, בעמ' 765[2]: "זאת ועוד, לו אף היה מדובר על חוזה, בו מתחייב גבר כלפי הידועה בציבור החיה עמו במילוי תנאים כספיים מוגדרים, הרי צריך היה ענין המזונות למצוא ביטוי מפורש כלשהו בהתחייבות זו". (ההדגשה שלי - א' מ'). זאת, איפוא, ההלכה הפסוקה, שאין ל"ידועה בציבור" זכות למזונות מבן זוגה, לאחר שנותק הקשר ביניהם, אלא מכוחו של חוזה מפורש, המחייב את בן-הזוג לכך. וראה אימרת-אגב של כבוד השופט ברק, ב-ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן [3] האומר (בעמ' 531), שלכאורה היה מוכן להרהר אחר הלכה זו ו"לבסס את זכותה של אישה למזונותיה לאחר הפירוד גם על הסכם מכללא". .7בכתב-תביעתה של המשיבה לא נטען, כי המבקש נטל על עצמו התחייבות מפורשת לזון אותה ולפרנסה, גם אם וכאשר תיפרדנה דרכיהם. גם מן המסמך המכונה "תצהיר", שצורף לכתב התביעה ושלפי מהותו הינו הסכם לחיים בצוותא, אין עולה התחייבות מפורשות כזאת. אדרבה, מן ההתנאה, בדבר חובת הצד המסתלק מן השיתוף, לפצות את זולתו בסכום קבוע, משתמעת דווקא כוונה הפוכה, דהיינו, שלא תהיה על המבקש חבות למזונות המשיבה, אם וכאשר ייפרדו זה מזו. אמנם נאמר, בגוף התנאי, שחובת הפיצוי האמורה תהיה "בנוסף, לכל תרופה אחרת העומדת לרשות הצד שאינו מוכן להיפרד", אך ברי, ממה שכבר נתבאר, כי הזכות למזונות איננה בגדר "תרופה אחרת" שיש בידי המשיבה. עינינו הרואות, שאין כתב התביעה מגלה עילת תביעה חוזית למזונות. אין, כמובן, לקבוע, בגדר הדיון בבקשה, שאין בידי המשיבה להוכיח קיומה של התחייבות חוזית מפורשת של המבקש, ליתן לה את מזונותיה עד כלות ימיה; ודי לי שאקבע, כי התובענה שלפני איננה מעמידה את שאלת קיומה של התחייבות כזאת לבירור נאות. .8ומכאן לעניין עתירתה השניה של התובענה, למתן הצהרה בדבר היות המשיבה ה"ידועה בציבור" של המבקש. כבר אמרתי, כי, לדעתי, אין כתב התביעה מגלה עילה ראויה לביסוס עתירה זו. החוקים בהם הוענקו זכויות ממוניות, או חפציות, ל"ידועה בציבור", לא נועדו אלא להענקת זכות חומרית, זו או אחרת. אף אחד מן החוקים הללו לא שינה, ולא נועד לשנות, את מעמדה האישי של האישה הנוגעת בדבר, כנשואה או כפנויה. ראה: ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' פסלר [4], דברי כבוד השופט (לימים מ"מ הנשיא) ח' כהן, בעמ' 108; ד"ר ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, בעמ' 105[14]; וכן: פרופ' מ' שאוה, "הידועה בציבור כאשתו - הגדרתה, מעמדה וזכויותיה", בעמ' 500[15]. ומכאן מתחייב, כי אישה הטוענת שבהיותה "ידועה בציבור" הריהי זכאית, על-פי חוק פלוני, לזכות ממונית, או חפצית, כלשהי יכולה לעתור למימוש זכותה, אם בתובענה להענקת הסעד המטריאלי, ואם בבקשה להצהרה, כי יש בידה זכות על-פי חוק פלוני. אך אין האישה יכולה לעתור למתן הצהרה, כי היא ידועה בציבור של פלוני, מבלי לפרש בתביעתה, לאיזו מטרה קונקרטית נחוצה וישימה ההצהרה המבוקשת. כיוון שאין מעמד (סטאטוס) של "ידועה בציבור", היפה לכל דבר ועניין, אין כל משמעות להענקת סעד הצהרתי מעין זה. תמהני, לשם מה נכללה, בכתב-תביעתה של המשיבה, העתירה לסעד הצהרתי. לביסוס זכותה הנטענת למזונות, אין ההצהרה נחוצה, שכן את העובדות, שבהן תלויה זכות זו, מוטל עליה לטעון ולהוכיח בגדר תביעתה הממונית. ולא נטען, בכתב התביעה, כי ההצהרה האמורה נחוצה למשיבה לשם מימושה של זכות ספציפית אחרת. .9מכל האמור עולה, כי אין דרך להציל את התובענה הזאת מסילוק על הסף. יהיה על המשיבה, אם תרצה בכך, להגיש כנגד המבקש, לבית-המשפט המוסמך, כתב-תביעה אחר, בסדר דין רגיל. אם תרצה לחזור, בתובענה כזאת, גם על העתירה לחיוב המבקש במזונותיה, תיטיב לעשות אם תפרש, בגוף כתב התביעה, את העובדות שמהן יש להסיק את קיומה של התחייבות מפורשת לכך, מצד המבקש כלפיה, וכן גם את היקפה הכספי. .10אשר-על-כן, אני נעתר לבקשה ומוחק את כתב-תביעתה של המשיבה על הסף. המשיבה תישא בשכר-טרחת עורך-דינו של המבקש בסך 000, 100שקלים בצירוף מע"מ. לחיוב זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.ידועים בציבור