קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של חברת חוץ בסדר דין מקוצר: .1 זוהי בקשה לרשות להתגונן בתביעה שהוגשה ע"י חברת חוץ בשם . Monsanto co(להלן - "החברה") המאוגדת לפי דיני דלוור ארה"ב והינה יצרנית גדולה בשטח מוצרים כימיים ובמיוחד חומרי הדברה הבקשה הוגשה ע"י חברה מקומית בשם מעבדות גישורי בע"מ (להלן - "המבקשת") העוסקת גם היא בייצור סוג זה של מוצרים. בתביעה עותרת החברה לתשלום פיצויים מהמבקשת בגין הפרת הסכם שנכרת בין הצדדים ביום 27.4.82(להלן "ההסכם") וקיבל תוקף של פסק-דין. .2 ההסכם נכרת כתוצאה מהליכים משפטיים קודמים בין הצדדים שבהם טענה החברה כי המבקשת הפרה את הפטנט 37993(להלן - "הפטנט") ובמסגרת אותם הליכים ניתן צו מניעה זמני שאסר על המבקשת בין היתר, לייצר כל מוצר המכיל חומרים הנזכרים בפטנט (ת"א 532/81). לאחר מכן הוגשה ע"י החברה בקשה נגד המבקשת לפי פק' בזיון בית-המשפט [7] ובהליכים אלה הגיעו הצדדים להסכם האמור. וכך נקבע בהסכם: "א. אני אוסר על הנתבעת לייצר למכור או לשווק בכל צורה שהיא במישרין או בעקיפין בעצמה או באמצעות מנהליה, עובדיה, סוכניה או שלוחיה או כל מי שבא במקומה כל מוצר או תכשיר או כל דבר אחר הנתבע בפטנט ישראלי מס' .37993 ב. אני אוסר על הנתבעת לעשות שימוש בכל צורה שהיא שם "ראונדאפ" שהיא הסימן המסחרי של התובעת בין בציון מוצר ממוצריה של הנתבעת ובין על-ידי איזכור השם הזה או התייחסות אליו בפרסומי הנתבעת. ג. אני קובע בהסכמת הצדדים שבכל מקרה של הפרת צו מניעה זה תשלם הנתבעת לתובעת סך -.000,25$". .3 לטענת החברה, הרי המבקשת הפרה את ההסכם בשני המקרים הבאים: א. במהלך חודש מאי 1982- סמוך לאחר חתימת ההסכם שיווקה המבקשת כ- 10ליטר מהמוצר שיוצר ע"י המבקשת והמפר את הפטנט לחברה ספרדית בשם quimica agraria(להלן - "החברה הספרדית"). ב. לאחר רישום המוצר המפר את הפטנט (להלן - "המוצר") בספרד וקבלת רשיון יבוא לספרד ב- 4.5.83- שלחה המבקשת 400ליטר מהמוצר לחברה הספרדית באמצעות חברה אוסטרית בשם linz- chemie(להלן - "החברה האוסטרית"), כאשר התמורה עבור סחורה זו הועברה למבקשת באמצעות בנק ישראלי. מכאן, טוענת החברה כי המבקשת הפרה את ההסכם פעמיים - הפרה המזכה את החברה בסכום פיצוי כולל של 000,50$ (000,25$ x2). .4השאלה הראשונה המתעוררת היא אם החומר שהועבר לחברה הספרדית הוא מוצר המפר את הפטנט. אך בנידון חסכו הצדדים זמן דיוני יקר לאחר שאחד מפרקליטי המבקשת (עו"ד פריימן) הצהיר הצהרה לפרוטוקול בדף 11שבו ואשר קיבלה ביטוי של החלטה בדף 12לפרוטוקול כדלקמן: "לאחר שב"כ הנתבעת הצהיר בפני בית-המשפט כי החומר שנשלח לספרד הוא אותו חומר שהיה נשוא הדיון בתיק אזרחי 532/81 ת"א, הרי אין צורך לשאול יותר לגבי הרכבו של החומר, וכך הדיון יצומצם לטענות המבקשת, שלפיהן, שלמרות שפסק-הדין חל על אותו חומר, אין במעשיה של הנתבעת משום הפרת פסק-הדין". לפיכך, נותרה להכרעה השאלה המשפטית האם מעשיה של המבקשת מפרים את ההסכם ואת פסק-הדין שאישרו. כבר בשלב זה של הדיון רשאי בית-המשפט להכריע בשאלה שכזו, כפי שנקבע בפסק-הדין ע"א 211/78 הדס נ' וינר את טיקן [1] בעמ' 621מול האותיות ג-ד כדלקמן: "המדובר כאן בפירוש תוכן מכתב שהוא, ואך ורק הוא, קובע את תוצאות המשפט, ופרט למכתב אין דבר ואין טענה מלבד אותן עובדות שקדמו לכתיבתו ואשר לגביהן אין מחלוקת. אם כן, מה יכול השופט ששומע את המשפט לעשות יותר מאשר הוא יכול לעשות בשלב בו הוא דן, והוא לפרש את דברי כותב המכתב על-פי תוכנו? בנסיבות אלה מסכים אני שהשופט הדן בבקשה לרשות להתגונן רשאי לדחותה אם הוא מגיע למסקנה שתוכן המכתב הוא ברור ומזכה את התובע בתביעתו". .5ההסכם שנכרת בין הצדדים ומהווה את נשוא המשפט הינו הסכם שלפי בקשת הצדדים קיבל תוקף של פסק-דין. הסכם כזה הינו יצירה המשלבת בתוכה תכונות הן של הסכם והן של פסק-דין. כפי שנקבע בפסק-הדין ע"א 442/83מ' קם נ' ד' קם [2] בעמ' 770מול האותיות ד-ה מפי כב' הנשיא (שמגר): " .5(א) פסק-דין, המאשר הסכם פשרה, משולבות בו הן תכונותיו של הסכם והן תכונותיו של פסק-דין (ע"א 511/78 [2], בעמ' 454, מול האותיות א-ב). במהותו כפסק-דין ניתן לתקפו ככל פסק-דין אחר (ע"א 177/81, 201[3])." מכאן, שהיות וטמונים בפסק-דין זה יסודותיו של הסכם - הרי יש לבחון את שאלת הפרת ההסכם לאור דיני החוזים. .6כאמור הרי ההפרה הראשונה שבוצעה ע"י המבקשת, לטענת החברה, היא שיווק 10ליטר של המוצר לחברה הספרדית. אין המבקשת מכחישה את המשלוח אולם לטענתה חומר זה יוצר לפני ההסכם (ראה נספח ג' לבקשה). לטענת המבקשת אכן המוצר נשלח אחרי ההסכם - ברם אין לראות במשלוח הנ"ל משום שווק או מכירה באשר משלוח זה היה נטול אופי עיסקי או מסחרי ולכאורה גם לא נתקבלה כל תמורה בגינו - וכל מטרת המשלוח היה לצורך בדיקת המוצר ע"י החברה הספרדית. ההסכם שבין הצדדים קובע בצורה חד משמעית ומפורטת שורה של איסורים, כגון: איסור ייצור: איסור מכירה; איסור שיווק. מכאן, מתבררת כוונת הצדדים לשלול למעשה מהמבקשת כל שימוש במוצר. בדיון שבפני מנסה המבקשת לצמצם את תחולת ההסכם. ראשית, טוענת המבקשת כי החומר יוצר קודם לחתימת ההסכם. ולפיכך לא היה כל פגם ביצור זה. ברם, מנסיבות הענין ובמיוחד לאור ניסוחו של ת/ 5מתברר כי החברה הניחה בזמן חתימת ההסכם כי אין בידי המבקשת כל מלאי של המוצר. יתר על כן, לשם זהירות הוסיפה החברה והתריעה בפני המבקשת כי אם נותרה בידה כמות כלשהיא של המוצר - עליה להשמידו. טענתה הנוכחית של המבקשת כי החומר יוצר עוד מקודם לחתימת ההסכם היא בבחינת התממות גרידא. פרשנות הגיונית של ההסכם, שבא כאמור להגן על זכותה של החברה בפטנט, מביאה לידי מסקנה כי במועד חתימת ההסכם התכוונו הצדדים כי בידי המבקשת לא יוותר המוצר. אף אם עובר לחתימת ההסכם נמצא בידה חומר שכזה - הרי מרוח ההסכם יש להניח כי צפוי וידוע שחומר זה יושמד או לא ייעשה בו כל שימוש. אם לא יפורש כך ההסכם הרי הוראות ההסכם מתרוקנות מתוכנן. לפיכך, נראה לי, כי אין נפקא מינה באיזה מועד יוצר המוצר, אם לפני חתימת ההסכם או לאחריו. נראה לי, כי התנהגותה של המבקשת כאשר שמרה לעצמה כמות של החומר היא בבחינת התנהגות הנוגדת את הוראות סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי) [8] (להלן - "חוק החוזים") הקובעות חובה לנהוג בקיום חוזה בדרך מקובלת ובתום-לב. ובנקודה זו עוד ארחיב בהמשך. .7אף אם נניח כי אין בייצור החומר עובר לחתימת ההסכם משום הפרת ההסכם - הרי אין חולקין על כך כי המשלוח הנ"ל הועבר לחברה הספרדית לאחר חתימת ההסכם. אם לא שולמה למבקשת כל תמורה בגין המשלוח - הרי אין בכך מכירה (סעיף 1לחוק המכר, תשכ"ח- 1968[9]). ברם, האם אין לראות בפעולה זו משום שיווק? כאשר נחקר מנהל המבקשת לגבי השאלה לאיזו מטרה נשלח המשלוח לספרד, הוא עונה בדף 14לפרוטוקול: "למטרה של נסיונות... רצה להיות בטוח שהחומר יכול לענות על צרכיהם, או לא. ... אתה שואל אותי לשם מה נשלחה הכמות - למיטב ידיעתי, לשם עריכת נסיונות, נקודה". בתשובה לשאלה, האם החומר נשלח למטרת קבלת רשיון למכור החומר בספרד, משיב מנהל המבקשת תשובה שלילית. למרות הודאתו כי אכן נתקבל רשיון למכירת המוצר, נשוא הפטנט, בספרד (ראה ת/11). .8כאשר בוחנים את מכלול השתלשלות העובדות הקשורות באירוע המשלוח לספרד - נראה לי, כי יש לראות במשלוח זה פעולת שיווק האסורה עפ"י ההסכם. כבר בתאריך 5.5.81מונתה החברה הספרדית כסוכנת המבקשת בספרד (ראה נספח ד' לכתב התביעה), דהינו בין המבקשת לבין הספרדית שררו יחסים מסחריים גרידא. לימים מודה המבקשת (נספח ד' לבקשה מיום 4.4.82) כי אינה יכולה לייצר את המוצר בישראל, ולפיכך היתה מעונינת לייצרו בספרד - ולצורך כך נזקקת היא לרשיון של השלטונות המקומיים שם. מכתב זה נשלח לפני כריתת ההסכם - אולם החתימה על ההסכם לא גרמה למבקשת לסטות מתוכניותיה - והיא אכן שולחת את המשלוח, לדבריה לשם נסיונות דהינו, על מנת שהחברה הספרדית תבחון באם המוצר הנ"ל עונה לדרישותיה וצרכיה. מכאן שיש לראות בפעולת המשלוח צעד התחלתי במסגרת שיווק המוצר הספציפי ומסגרת קשרי המסחר שבין המבקשת לחברה הספרדית. אין מדובר כאן בנסיונות לשם מחקר מדעי או לימוד, ללא כוונה למכור או להשתמש במוצר, אלא בדיקת דגם של המוצר מתוך כוונה לשלוח בעתיד כמות מסחרית או לייצר שם את המוצר באופן מסחרי. אין לי ספק כי התנהגות זו - הינה עיסקה מסחרית המהווה סנונית ראשונה של עיסקאות מסחריות נוספות בעתיד, ואכן בתאריך 7.3.83ניתן רשיון מטעם משרד החקלאות הספרדי לשיווק מוצר זה בתחומי ספרד (ראה ת/11). .9ב"כ המבקשת מסתייע לצורך פרשנות ההסכם בהוראות סעיף 1לחוק הפטנטים, תשכ"ז- 1967[8] (להלן - "חוק הפטנטים") המגדיר את המונח "ניצול אמצאה" כדלקמן: "כל שימוש באמצאה לרבות ייצור שיווק או הפקת הנאה ממנה בדרך אחרת, אך למעט שימוש שאינו בהיקף עיסקי ואין לו אופי עיסקי". לעניות דעתי, אין להחיל את הוראות חוק הפטנטים לעניננו, מאחר והצדדים בחרו להסדיר את המחלוקת שביניהם בדרך של כריתת הסכם ספציפי. מדובר בהסכם מפורט דיו ויש להניח כי הצדדים כללו בו כל אשר חפצו. מכאן שעלינו לפרש ההסכם רק עפ"י הוראותיו, ולא ממקורות אחרים, תוך הסתמכות על דיני חוזים ולא על הוראות חוק הפטנטים [13]. מכאן, שעל הוראות ההסכם חל סעיף 39לחוק החוזים [8] הקובע: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, והוא הדין לגבי שמוש בזכות הנובעת מחוזה". בפסק-הדין בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ, ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' [3] נקבע בעמ' 834מול האותיות ד-ה כדלקמן: "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועלפי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה". יש לראות חובה זו כתניה מכללא בהסכם, אפילו הצדדים לא העלו זאת במפורש על הכתב. נראה לי, כי התנהגות בתום-לב ובדרך מקובלת משמעותה כי הצדדים יקיימו את החיובים הנובעים מהחוזה לא רק על-פי פרשנות מילולית אלא גם לפי רוח הדברים הנובעים ממהות ההסכם. רעיון זה בא לידי ביטוי במאמרה של ד"ר דרורה פלפל "סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973והזיקה לדין הגרמני" הפרקליט לו, חוברת א' עמ' 53[12] בעמ' .70 "בכל מקרה יקח הצד לחוזה בחשבון את האינטרסים הלגיטימיים של הצד שכנגד". .10בסיכום נקודה זו נראה לי כי התנהגות המבקשת שבאה לידי ביטוי במשלוח האמור אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 39הנ"ל. המבקשת התעלמה מן המטרה העיקרית שלשמה נכרת ההסכם - דהינו, שמירה מוחלטת על זכותה הקנינית של החברה בפטנט. מכאן, שאין לקבל את פרשנותה המילולית-דווקנית לאיסורים שבהסכם ויש לראותה כמפרה את הוראת ההסכם בנושא איסור "השיווק" וכמפרה של כללי ההתנהגות שנקבעו בסעיף 39הנ"ל - המהווים חיוב נלווה להוראות החוזה המפורשות (ראה ע"א 391/80 לסרסון ואח' נ' שכון עובדים בע"מ [4]). .11הפרה שניה לגירסת החברה הינה משלוח כמות של 400ליטרים נוספים של המוצר נשוא הפטנט אשר יוצרה ושווקה ע"י המבקשת (להלן "המשלוח השני"). בתצהירה מכחישה המבקשת טיעון זה וגירסתה היא שהמוצר יוצר ושווק ע"י החברה האוסטרית. גירסה זו של המבקשת אינה מתיישבת עם המסמך שבו היא מודה כי המוצר יוצר בישראל (ראה נספח ח' לכתב התביעה). וליישוב סתירה זו היא טוענת בסעיף 7לתצהיר כי המסמך נשלח לחברה הספרדית עפ"י דרישתה בנספח ה' לבקשה ו"זאת לצרכיה שלה". בחקירתו בבית-המשפט נסוג מנהל המבקשת מהאמור בסעיף 7לתצהיר (ראה עמ' 18לפרוטוקול) אולם עדיין עומד על גירסתו כי המשלוח השני יוצר על-ידי החברה האוסטרית. מאחר ובשלב זה של הדיון מנוע בית-המשפט מלהעריך את מהימנות העדות, הרי אפילו קיימת סתירה בין עדות המצהיר לבין התצהיר עצמו - אין בכך חומר מספיק לקביעה כי הגנת המבקשת היא בבחינת "הגנת בדים". כך שאפילו לצורכי הדיון שבפני אצא מתוך הנחה כי אכן המשלוח השני יוצר על-ידי החברה האוסטרית - הרי יש עדיין לבדוק אם אין בכך הפרת האיסור לשווק להבדיל מהאיסור לייצר. מתוך עיון במסמכים שצורפו לכתב-התביעה נראה בעליל כי המבקשת הינה היוזמת והאחראית לפעולת השיווק של המשלוח השני. בין המבקשת ובין החברה הספרדית קיימת חליפת מכתבים בנושא המשלוח השני. כבר במכתב החבה הספרדית מיום 24.3.83(נספח ה' לבקשה) מודיעה הכותבת למבקשת כי היא נזקקת לכמות של 000, 5ליטר מהחומר, נשוא הפטנט, וכן הצעת מחיר בנידון. מכאן מסתבר כי המשא-ומתן בדבר המשלוח השני נוהל בין החברה הספרדית למבקשת, ובין שתי אלה נקבעו כל תנאי העיסקה. המבקשת היא שהוציאה חשבון המכיל את פירוט הסחורה, מחירה וכמותה לחיוב החברה הספרדית (ראה ת/13). המבקשת היא שקבעה את התנאים לשחרור הסחורה (ראה ת/12) - והמבקשת היא שקיבלה בישראל את תמורת הסחורה (ראה עדות המצהיר בדף 19לפרוטוקול). תרגום פעולותיה של המבקשת לשפת המעשה מביא לכלל מסקנה כי המבקשת היא ששיווקה את הסחורה - ואין נפקא מינה אם בפועל יוצר המוצר על-ידי החברה האוסטרית ולא על-ידי המבקשת. נראה לי, כי המבקשת אינה יכולה להבנות מהעובדה כי המשלוח השני הועבר פיסית מאוסטריה לספרד. פעולת "השיווק" טומנת בחובה מרכיבי פעילות שונים - כאשר ההעברה הפיסית היא בבחינת אלמנט שולי במכלול הפעולות. .12יתר על-כן, יתכן ואפשר לראות בפעילותה זו של המבקשת משום עיסקת מכר כי הרי קיבלה המבקשת תמורה בגין המשלוח השני כפי שמעיד מנהלה בדף 19לפרוטוקול: "משום שאנחנו את הרווח מהעיסקה הזאת קיבלנו בצורת רשיון לתשלום כל ההוצאות... ...והסכום של 10$ הועבר אלינו ואנחנו העברנו אותו הלאה וכמובן, לכיסוי ההוצאות לתשלום עבור החומר, ששיווקה ומכרה ויצרה קמי לינץ". יש עוד להדגיש כי על-פי הוראות ההסכם נאסר על המבקשת את הפעולות שצויינו לעיל "במישרין או בעקיפין בעצמה או באמצעות מנהליה...". גם אם טוענת המבקשת כי פעולות הייצור והמשלוח נעשו על-ידי החברה האוסטרית - הרי אין ספק כי פעולות אלה נעשו בעקיפין על-ידי המבקשת. (ראה בנידון את תעודת המשלוח [נספח ז' לבקשה] המציין מפורשות את מענה של המבקשת. מכלול פעולות המבקשת בעיסקת המשלוח השני מצביעות על מעורבות ישירה או עקיפה של המבקשת בעיסקה - ויש בכך הפרה נוספת של ההסכם. .13עוד מוסיפה המבקשת וטוענת - כי אפילו יש לראות במעשיה משום פעולות של שיווק וייצור - הרי פעולות אלו בוצעו מחוץ לגבולות ישראל. לטענתה הוראות ההסכם, נשוא הדיון, חלות רק על פעולות שנעשו בישראל בלבד - על-פי הוראות חוק הפטנטים. לדעתי אין ממש בטענה זו משום העובדה כי פעולות השיווק כפי שפורטו לעיל בוצעו בתחום המדינה - כאשר מסמכי העיסקה מופנים למען המבקשת בארץ. כפי שציינתי בסעיף 9להחלטה זו - אין להחיל את חוק הפטנטים על מקרה זה שעיקרו פירוש הסכם ולא פירוש חוק - ולענין פירוש המסמך יש לקבל את הדיעה שנאסר על המבקשת להשתמש בפטנט הן בישראל והן בחו"ל. לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקשת הפרה פעם שניה את ההסכם בנושא המשלוח השני. .14המבקשת הוסיפה וטענה כי הפטנט נשוא ההסכם ופסק-הדין - בטל מעיקרו וכאשר בוטל תוקף הפטנט הרי נשמט הבסיס לטיעון הפרת ההסכם. טענה זו נטענה כבר בפני כב' סגן-הנשיא ד"ר א' וינוגרד בתיק המרצה 11727/84 (ת"א 2853/84) ובהחלטת מיום 12.3.85קבע בין היתר בעמ' 25: "כך יוצא שבבואו להפעיל שיקול דעתו, כי הרי בית משפט של יושר אני יושב בהליך זה, למתן תוקף לפסק-הדין בהסכמה כמעשה בית-דין, על אף שאינני חייב לראותו מלכתחילה כיוצר השתק, הרי אחרי שאני בוחן אותו וקובע שלא נפגעה המשיבה מס' 1כתוצאה משינוי נסיבות קיצוני הפועל לטובתה וכי שיקולי הצדק אינם מחייבים גישה אחרת מצידו, עלי לקבוע כי אותו פסק דין מהווה אמנם מעשה בית דין בין המשיבה מס' 1לבין המבקשת לגבי התדיינויות עתידיות כלשהן". מכאן שהבסיס להסכם לא הושמט והוא עומד בתוקפו. .15טענה נוספת בפי המבקשת היא כי סכומי הפיצויים הנתבעים בתביעה זו הינם מופרזים ובלתי סבירים - וזאת מן הטעם כי התמורה שקיבלה המבקשת בגין עיסקת המשלוח השני לא עלתה על 000,6$ ואילו בגין המשלוח הראשון לא קיבלה כלל תמורה (ושווי המשלוח אינו עולה על 150$). בנידון זה קובע סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970[11], כדלקמן: " .15(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". סעיף זה מקנה סמכות לבית המשפט להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים כאשר המפר מוכיח העדר "כל יחס סביר" לנזק שניתן היה לראות מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה סבירה מן ההפרה. קביעה כזו של בית-המשפט תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בספרו של א' ידין "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970, בקובץ "פירוש לחוקי החוזים" בעריכת ג' טדסקי [12] נאמר על-ידי המחבר בעמ' 107סעיף 66כדלקמן: "על המפר הרוצה שבית המשפט יפחית את הפיצויים המוסכמים, לטעון שנתקיימו הנתונים להפחתה המנויים בסעיף 15(א), ועליו גם להוכיח נתונים אלה. כל עוד לא טען, לא יזקק בית המשפט לבקשת ההפחתה; כל עוד לא הוכיח, ידחה אותה ויפסוק פיצויים כמוסכם". בנידון זה מוסיף כב' השופט ברק בפסק-הדין ע"א 260/80, 265נוביץ נ' ליבוביץ [5] בעמ' 546מול האותיות ב-ג: "הנטל בענין זה מוטל על זה המבקש להשתחרר מסעיף הפיצויים המוסכמים. אין די בטענה בעלמא, כי הפיצוי גבוה מדי, אלא על הטוען זאת להראות, על יסוד הראיות שלפני בית המשפט, כי הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק...". .16במקרה דנן טוענת המבקשת באופן סתמי, בסעיף 8לתצהיר, כי "סכום הפיצוי הנתבע על ידי המשיבה הינו מופרז ובלתי סביר". המבקשת לא פירטה את פרטי הגנתה המקימה את היסוד לטענה כי אין כל יחס בין הנזק שניתן לצפות בעת כריתת החוזה ובין הפיצוי המוסכם. אמנם בסיכומיה התייחסה המבקשת לנושא זה באורח מפורט יותר - אולם הקובע הוא מה שהוצהר בתצהיר ולא מה שנכתב בסיכומים. התצהיר אמור לפרט את פרטי ההגנה ומבקש שאינו עומד בנטל שכזה אינו זכאי לרשות להגן. בנידון זה ראוי להזכיר את דברי בית-המשפט העליון בפסק הדין ע"א 13/80 הסמינר למורות ובית-ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ [6] בעמ' 272מפי כב' השופט ש' לוין: "כמו שכתב השופט המלומד, נתבע בסדר דין מקוצר אינו רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו, השווה ע"א 18/66 [4]. והנה, הטענות, המופיעות לגוף הענין בתצהיר, נוסחו בצורה כללית ביותר...". בהעדר פירוט עובדתי בנידון, אינני מוצא פגם בגובה הפיצוי המוסכם וההוצאות המשפטיות וההרחבה הרבה בה נקטו ב"כ הצדדים - מצביעים על כך שאין מדובר כאן בנושאים ובסכומים של מה בכך. מכאן, שאין מקום ליתן רשות למבקשת להתגונן בנושא גובה הפיצויים. .17לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקשת לא העלתה טענת הגנה הראויה לדין ומכאן נדחית בקשתה לרשות להתגונן. החברה תהיה רשאית להגיש פסיקתה לחתימה. הוצאות בקשה בסך 000, 800ש' (בצרוף מע"מ כדין) לזכות התובעת. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ה- 14לאחר שימועה של החלטה זו ועד לפרעון בפועל. סדר דין מקוצר