הוועדה הרפואית של ביטוח לאומי קבעה למערער דרגת נכות של 2%, דהיינו 1% לכל קרסול. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח לאומי 1 אחוז נכות: לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה מיום 21.12.10, בעקבות פסק דין שניתן בבית משפט זה (ע"ו 52193-05-10) אשר החזיר, בהסכמה, את הדיון לוועדה העליונה. הוועדה העליונה, דנה בעניינו של המערער בהרכב שכלל שני מומחים בתחום האורטופדיה ומומחה בתחום הנוירולוגיה. הוועדה קבעה למערער דרגת נכות של 2%, דהיינו 1% לכל קרסול. טיעוני המערער: 2. המערער טוען כי הוועדה התעלמה מהפתיחה ברצועות, ובחרה סעיף כללי על אף שיש בתקנות סעיף ספציפי המיטיב לתאר את מצבו של המערער, תוך קביעה כי הפתיחה המודגמת בצילום המתיחה אליו הפנתה את המערער הינה מצב מולד. כן קובל המערער על הקביעה כי הפתיחה ממנה הוא סובל, מקורה בגמישות יתר בניגוד לממצאי בדיקות שנערכו למערער בעבר. 3. המערער סוקר בהודעת הערעור את קורותיו לרבות שירותו כלוחם חי"ר ועל כך שנפגע הן בקרסול ימין והן בקרסול שמאל, ובשנת 2002 נותח בקרסול ימין (ניתוח ע"ש וויליאמס) אשר במהלכו בוצע איחוי רצועה שנקרעה. המערער מפנה לחוות הדעת של ד"ר רובינשטיין ושל ד"ר הנדל החל משנת 2003 ואילך. לאחר הדיון הקודם בוועדה העליונה, ולאור שינוי ההכרה על ידי המשיב מהחמרה לגרועה, טוען המערער כי הוועדה לא הייתה רשאית "לנטרל את המרכיב המולד", היינו אותה גמישות יתר, והיה עליה לאמוד את נכותו על פי מידת פתיחת הרצועות. כאמור, לאור טיעון זה הוחזר התיק לוועדה, בהסכמה, אולם המערער טוען כי אף הפעם לא הפנימה הוועדה את ההפרדה שקבע המחוקק בין סמכות קצין התגמולים לקביעת קשר סיבתי לבין סמכות הוועדה לקבוע את שיעור הנכות, וחזרה למעשה על קביעתה הקודמת, תוך שינוי נוסח ולא שינוי מהות. טיעוני המשיב: 4. לנגד עיני הוועדה העליונה היה פסק דינו של כב' השופט זילברטל, ולאור האמור שם ביצעו בדיקה קלינית מורחבת, אולם לדעתה היקפי השוקיים זהים, האינברסיה שווה, סימן מגירה שלילי דו"צ, אין נפיחות או דפורמציה בקרסוליים, ההליכה ללא צליעה או שימוש באמצעי עזר והיציבות תקינה עם יכולת לעמוד על רגל אחת. הרופאים עיינו בממצאי בדיקת US מ- 12/2009 שהדגימו גידים ורצועות תקינים בקרסול השמאלי ומצב אחרי תיקון הרצועות הצידיות בימין והפיגמנטים נמצאו תקינים, וצוין בפרוטוקול כי טווחי התנועה שווים דו צדדית. הוועדה נתנה הסבר מקיף ויסודי בנוגע לנכות המוכרת. לגבי קרסול שמאל ציינה כי אין בו עדות לקרעים במייצבים החיצוניים, כמו שלא נמצאה לכך עדות ב- US. רופאי הוועדה מציינים פתיחה של 6 מעלות, אך קובעים שאין לה כל השפעה על המצב הקליני שהינו יציב והפתיחה הזו מיוחסת למבנה הקונסטיטוציונאלי של המפרק. 5. אשר לקרסול הימיני צוין כי הוא נותח ועבר תיקון של הרצועות הצדיות וכי בבדיקת US לא נמצאה פגיעה במיצבים הצדדים. בצילום נמצאה פתיחה של 10.5 מעלות, הרופאים משווים בינה לבין הפתיחה המבנית בקרסול השמאלי וקובעים שמדובר בהפרש של פחות מ- 5 מעלות בין שני הקרסוליים ולכן, דרגת הנכות מתאימה למבחן 48(3)ב)1) לתוספת שהינו 1% וכך נקבע. 6. הממצא המולד הינו התפתחותי והוא מתבטא בדפורמציה של כפות הרגליים, הגורם להן להיות קמורות עם קשת גבוהה ועצם ססמואידית פנימית דו-חלקית, כמפורט בחוות דעתו של ד"ר רובינשטיין, מומחה המשיב (נספח מע/4 לערעור). ממצא זה לא הוכר מעולם והמערער אינו זכאי לאחוזי נכות בגינו. כן צוין כי בזמנו הכריעה ועדת הערעורים (נספח מע/7) וקבעה כדלקמן: "אנו גם מעדיפים את חוות דעתו של ד"ר רובינשטיין על פני חוות דעתו של ד"ר הנדל, ביחס לקשר הסיבתי דהיינו כי העיוות המולדת של המערער בכפות רגליו (כולל העצם ססמואידית דו חלקית) הם אלה שגרמו לכאביו בעת מאמץ, שאמורים היו לחלוף לאחר סיום מאמץ השירות". המשיב טוען כי הניסיון לחייב את הוועדה העליונה להעניק למערער אחוזי נכות בגין פגמים שלא הוכרו מעולם אינו במקומו, והמערער אינו זכאי לכך. הסכמת המשיב להכיר בנכות הקרסוליים כגרימה אינה כוללת בחובה בשום פנים ואופן את המצב המולד, אלא רק את התסמינים הנובעים מהפגימה המוכרת, המתבטאים בכאבי קרסוליים, ומכאן טעותו הבסיסית של המערער בטיעוניו. כן טוען המשיב כי הוועדה העליונה לא קבעה שהפתיחה מקורה בגמישות יתר. התיבה "גמישות יתר" כלל לא מופיעה בפרוטוקול הדיון שערכה הוועדה ואינה נזכרת בדיון. רופאי הוועדה העליונה דנו בפתיחה הנראית בצילום הסטרס והם מסבירים כי היא נובעת בעיקרה מהפגימה המולדת שכאמור לעיל אינה מוכרת. כן טוען המשיב כי אין באזכור מתוך החלטת ועדת הערעורים הנ"ל בנוגע להכרה בקרסוליים כדי ללמד כי גם הפגם המולד הוכר. מקריאת ההחלטה עולה ההפך הגמור וברור לחלוטין שהפגם המולד לא הוכר. ולכן, משבאים רופאי הוועדה העליונה לבדוק את מצב הנכות המוכרת, ומשהם סבורים כי הפתיחה הנראית בצילום נובעת מפגם זה, הרי שהתייחסותם הינה רפואית מקצועית מובהקת וככזו לא ניתן להתערב בה כלל ועיקר. 7. אמנם המשיב מסכים עם הטענה שהסמכות להכיר בפגימה מסורה לו, בעוד שהוועדה הרפואית מוסמכת לקבוע את דרגת הנכות. ברם, במקרה הנוכחי המשיב לא הכיר מעולם בפגם המולד ואין כל בסיס לדבריו לטענה שהוועדה הרפואית אמורה להעניק למערער אחוזי נכות שאינם מגיעים לו. המשיב טוען כי המשמעות הרפואית של הפגם המוכר, היקפו והשלכתו התפקודית מסורה כולה לוועדה הרפואית, וכי במקרה הנוכחי צדקה הוועדה העליונה כשבדקה את שני הקרסוליים, כולל בהיבט הפתיחה הנראית בצילום הסטרס, ואף השוותה בין הממצאים השונים לכל אחת מהן. מידת הפתיחה שהתקבלה בבדיקות השונות הינה פרי מצב קליני שממנו הוועדה התרשמה במועדים השונים. זוהי התרשמות רפואית עובדתית מובהקת המסורה לסמכותם הבלעדית של רופאי הוועדה, ומכאן שאין עילת ערעור על פי סעיף 12א' לחוק הנכים. אין מקום לטענה כי היה על הוועדה לקבוע נכות של 5% או 10% באשר אינו תואם את הנתונים העובדתיים-רפואיים שקבעה הוועדה עליונה. הכרעה: לאור דברי הצדדים ועיון בפרוטוקול הוועדה על כל חלקיו, נראה בעיני כי אכן הפעם הוועדה עשתה עבודתה נאמנה, בדקה בדיקות נוספות ודנה בערעור כאשר כל החומר הרלוונטי, לרבות חוות הדעת, היו לנגד עיניה. הרכב הוועדה הלם את הבעיה הרפואית, ואינני מוצא מקום כי ישנה עילה להתערב בקביעות הוועדה, שהינן קביעות רפואיות ביסודן, ואין בית המשפט מתערב בהן, כאמור בסעיף 12(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט 1959. התוצאה הינה כי הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. אחוזי נכותנכותביטוח לאומי