קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר הוצאות נסיעה לבית ספר: 1. התובע הוא תושב כפר מוקיבלה, ולמד בבית ספר יסודי מוקיבלה עד כיתה ז'. החל מכיתה ח', עבר התובע ללמוד בבית ספר סנט ג'וזיף בנצרת כשהוצאות הנסיעות מומנו ע"י הנתבעת, היות ולא היה בכפר מוקיבלה או בכפר אחר קרוב בית ספר של חטיבת ביניים או תיכון. הנתבעת כאמור מימנה את הוצאות נסיעות התובע מביתו במוקיבלה לביה"ס בנצרת ובחזרה, או העמידה לרשותו הסעה כאמור, עד שהגיע לכיתה י"א בשנת הלימודים 95/96. באותה שנה הופסק המימון אותו קיבל התובע, וזאת בעקבות העובדה, לטענתו, כי נפתח בי"ס אחווה בכפר נעאורה ע"י הנתבעת לשם קליטת כל חמשת הכפרים הערביים הקרובים, ביניהם כפר מוקיבלה. לאור השלב של הלימודים בו נמצא התובע, כיתה י"א, לא יכול היה להחליף בית ספר, המשיך ללמוד בבי"ס סנט ג'וזיף בנצרת ומימן את נסיעותיו בשנתיים האלו מכיסו, והוא עותר כאן לחייב את הנתבעת בהחזר הוצאות הנסיעות לאותן שנתיים. התובע טוען כי מבחינת מרחק גאוגרפי, נצרת יותר קרובה למוקיבלה מאשר כפר נאעורה, והוצאות הנסיעות בתחבורה ציבורית בין מוקיבלה לנצרת אף יותר נמוכות מהוצאות אלו ממוקיבלה לנאעורה, והוא אף צירף תעריפי נסיעה מחברת "אגד" על נסיעות אלו להוכחת חפותו. 2. הנתבעת טוענת כי בי"ס אחווה בנעאורה נפתח עוד בשנת הלימודים 92/93, אך התובע בחר לא ללמוד בבית הספר הזה והמשיך בלימודיו בבי"ס סנט ג'וזיף בנצרת. הנתבעת מודה בכך כי המשיכה להעמיד לרשותו של התובע הסעות חינם לנצרת בין השנים 92/93 עד 95/96, אך היא טוענת כי עשתה כן לאור העובדה כי בבית ספר אחווה פתחו באותה שנה כיתות ז' וח' בלבד, כך שנאלצה הנתבעת להמשיך לממן הסעות לתלמידים בכיתות יותר גבוהות ואשר המשיכו ללמוד בנצרת. התובע, שבחר שלא ללמוד בבי"ס אורט אחווה השתמש באותן הסעות לנצרת אשר מלכתחילה לא נועדו לבני שכבתו אלא לתלמידים בכיתות הגבוהות יותר, ומשאלו סיימו ללמוד תיכון בנצרת הופסקה ההסעה והופסק המימון. הנתבעת טוענת כי משהחליט התובע לא ללמוד בבי"ס אורט אחווה, אלא להמשיך ללמוד בבי"ס סנט ג'וזיף בנצרת, משמעות הדבר שבחר הוא לממן את נסיעותיו בעצמו ועל חשבונו. הנתבעת עוד טוענת כי היות והתובע בחר לא ללמוד בבי"ס אורט אחווה, הרי הנתבעת לא קיבלה בגינו קצובת נסיעה ממשרד החינוך. 3. בדיון שהתקיים בתיק הגישו הצדדים את חוזרי המנ"ל של משרד החינוך, חוזר מיוחד ט"ו (התשנ"ב), וכן חוזר מנכ"ל 2000, שלמעשה אין ביניהם הבדל משמעותי בכל הקשור לענייננו. 4. הוראות חוזר המנכ"ל משנת 2000 הרלוונטיים לענייננו הינך סעיף 1.3.1 (ב) שכותרתו: אוכלוסיות התלמידים הזכאים להשתתפות המשרד בהסעה בחינוך הרגיל, לתלמידי כיתות י"א - י"ב: "(2) במועצות אזוריות לא תיערך כל הפרדה בין התלמידים על פי הגילים, וכל התלמידים המוסעים, בין רמות הכיתה, זכאים להסעה". מאותו סעיף עולה כי אין כל מקום לקבל את טענת הנבתעת כי התובע השתמש בהסעות לנצרת בין השנים 92/93 - 95/96 כבדרך אגב, וכשההסעות לא היו מיועדות לו. בשנים אלו התובע אכן השתמש בהסעה, וכשהמדובר במועצה איזורית, ובאין הבדל בין הגילים, הרי גם התובע היה זכאי להסעה, והוא השתמש באותה הסעה בזכות ולא בחסד, והנתבעת אף קיבלה בגינו קצובת נסיעה למימון ממשרד החינוך. הוראות סעיף 1.4 (ג) לחוזר, קובעות כי: "השתתפות המשרד מותנית בכך שהתלמיד לומד בבית הספר או בגן הקרוב ביותר למקום מגוריו והתואם את המגמה החינוכית הרצויה לו...". התובע טוען כי נצרת היא העיר הכי קרובה למקום מגוריו בכפר מוקיבלה, והיא אף יותר קרובה מכפר נאעורה אשר הוקם בה בי"ס אורט אחווה ע"י הנתבעת. התובע אף צירף תעריפי נסיעות מאגד לתמיכה בטענתו, והנתבעת לא סתרה טענה זו, כך שיש מקום לקבלה. משכך הדבר הרי בתובע התמלאו שני התנאים הדרושים לקבלת זכאות להסעה. 5. לפי טענת הנתבעת בי"ס אורט אחווה נפתח עוד בשנת 92/93 בכיתות ז'-ח', כשלטענתה אז יכל התובע לעבור ללמוד באותו בי"ס אך הוא בחר לא לעשות כן. נשאלת כאן השאלה מדוע הנתבעת המשיכה אם כך לספק לתובע שירותי הסעה, וקבלת מימון בגינו ממשרד החינוך כפי שעולה מהוראות חוזר המנכ"ל דלעיל, ומדוע לא הודיעה לו אז שאין היא מממנת יותר את הסעותיו, ומדוע המתינה היא עד שהתובע הגיע לכיתה י"א ולשלב מאוד קריטי בלימודיו התיכוניים, עד שהפסיקה את המימון. בהמשך מתן הסעות לתובע משך אותן שלוש שנים, נתנה הנתבעת לתובע להאמין, שימשיך לקבל הסעה עד סיום לימודיו, והוא סמך על כך עד שהגיע לכיתה י"א, לשלב שאין בו כל אפשרות מעשית לשנות בי"ס, ולאחר שכבר עשה חלק מבחינות הבגרות, ותוך סיכון שייגרם לו נזק רב אם ישנה בי"ס. לתובע והוריו לא נאמר ולא נטען כי נאמר, שההסעה תסתיים בשנת 95/96 ועם הגיעם של תלמידים אחרים יותר בגירים לסיום לימודיהם התיכוניים, וכן לא נאמר לתובע או להוריו כי התובע נהנה באופן זמני בלבד וכבדרך אגב מהסעה לנצרת שלא היתה מיועדת לו מלכתחילה. אילו הודע לתובע והוריו על כוונות הנתבעת לעיל היה יכול אולי לכלכל את צעדיו ולשקול לעבור לבי"ס אורט באחווה כבר בכיתה יותר נמוכה ומיד לאחר פתיחת ביה"ס. הנתבעת המשיכה לספק לתובע הסעה לנצרת בשתיקה, וללא כל הסבר או התראה. 6. הנתבעת הינה רשות ציבורית, שחלים עליה כל הנורמות השאובות מתחום המנהל הציבורי התקין. הנתבעת כרשות ציבורית אמורה לפעול בסבירות, בתום לב, ובזהירות כלפי תושביה בל ייגרם להם נזק, אף ללא כוונה מצידה. הנתבעת בהתנהגותה דלעיל העמידה את התובע במצב לא קל בו היה עליו לבחור בין ניתוק לימודיו בבי"ס סנט ג'וזיף בנצרת בשלב כה קריטי לבין המשך הנסיעות על חשבונו, ושתי האופציות אינן לגיטימיות בנסיבות העניין, ואינן מוצדקות. התנהגות הנתבעת בנסיבות אלו, לא היתה ראויה ואין מקום לאשרה, במיוחד נוכח הוראות חוזר המנכ"ל דלעיל. 7. לסיכום, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת להשיב לתובע את הוצאות הנסיעות שלו במשך שנים 95/96 - 96/97 לפי הקריטריונים שהיו נהוגים אז, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.97 ועד יום התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 400 ₪.דיני חינוךדמי נסיעהבית ספר